אבל הכל התחיל עם דבר הכי מוזר. כשהייתי בכיתה ח’, כיתה ח’ זה עוד לא 13 בקושי, אחת החברות מיגור הביאה אחות שלה. האחות שלה הייתה בת 15 או משהו כזה, קראו לה שושנה. היא, מה לעשות, הדם עבד קצת חזק, והיא התעסקה, היו נוטרים ביגור, והיא התעסקה עם כל אחד. כולם ידעו בחצר שזה ככה. אבל יום אחד היא הופיעה, ניגשה אליי ואומרת “בוא נהיה חברים”. כשאני בכיתה ח’, ואני את העבר שלה כבר ידעתי, ואני נעניתי בשלילה. ואז היא התחילה לכל מי שהיא רק יכלה לספר ביגור איך שאני רודף אחריה ולא נותן לה מנוחה, ואני לא יודע מה. הייתה אצלנו חברת נוער שבאו מחו”ל, פליטים ממלחמת העולם, והיא הלכה, היה לה קשר איתם כנראה, הלכה ולספר להם. ואז החבר’ה היו רואים אותי ומתחילים לשיר לי.

הדבר הזה לא נגמר איתה כל כך מהר. מאיזשהו שלב אני חושב שזו האחות שלה החליטה לשלוח אותה מיגור החוצה קצת, שלא תתעסק עם כל כך הרבה אנשים. ואז היא הגיעה לאשדות יעקב. ובאשדות יעקב היא סיפרה לנוער שם, לבני גילי פחות או יותר, היא סיפרה להם שיש אחד ביגור, עם השם כמובן, שכל הזמן רודף אחריה ולא נותן לה מנוחה, ושולח לה מכתבים. והם באו, היה מחנה הנוער העובד בקיץ, ואז הם באו למחנה עם שתי מעטפות, אחת דואר חוץ, חיצוני, ועוד אחת לא דואר חוץ, ואומרים הנה זה המכתבים שהיא אמרה שאתה שולח לה. טוב, אני נתתי להם להירגע, שיבינו שהדברים לא בדיוק כפי שהם נראים, והם עזבו אותי.