תפיסת הזמן אצל אריסטו. בשיעור הרב מרחיב את תפיסת הזמן כמקרה, היינו כמודד יחסי המגדיר את החומר ולא כסובסטנציה או כבעל קיום עצמי ממשי. מכך גוזר הרב משמעויות פסיכולוגיות ואמוניות לקיומם של מרחבים שהם נטולי זמן, כאשר חורגים מהחומר – כלומר, דברים רוחניים יהיו חסרי זמן.

הרב מוסיף שיטה אפשרית נוספת על-פי תיאוריית היחסות של איינשטיין כאשר התנועה מחליפה את הזמן כמגדיר יחסי, במה שפותח פתח פסיכולוגי ואמוני נוסף.