שיעור סיכום. בשיעור הרב מתייחס להוכחת אריסטו, והרמב"ם בעקבותיו, על אפשרי המציאות ומחויב המציאות – כשהנקודה היא שעצם העובדה שכל דבר בעולם יכול להשתלשל מסיבתיות עד אינסוף, היא עצמה מוכיחה שהיא סופית, תמיד יהיה משהו אחר שיגדיר אותה. מבחינה זאת החומר הוא תמיד אפשרי המציאות. מזה עצמו נגזר חיוב האלוקים, חיוב הנקודה העצמית שמאפשרת קיום של אינסוף נקודות לא עצמיות.

הרב מרחיב את הדיון ל'אינסוף טוב' ו'אינסוף רע', ששניהם מכריחים את האמונה – הטלת הספק שמהווה נקודה ודאית, תמיד ניתן להטיל ספק, משמע שהספק עצמו הוא ודאי ומחייב מציאות מוחלטת עצמית.

בסוף השיעור הרב מתייחס לגישה המהפכנית של רבי נחמן שעל-פיה לאחר שנבראו ישראל וכשעושים רצונו של מקום הם הופכים את העולם למחויב המציאות.

הרב דן בשיעור בתפיסה שמעמיד הרמב"ם, וטוען כי נראה שלמרות שהרמב"ם רק מסביר אפשרות של העמדת הוכחה למציאות הק-ל על-פי הקדמות, הרי שהרמב"ם מכניס את הקדמות לשיטתו בעבודת ה', וזאת לעומת הקבלה, והחסידות בעקבותיה, בהן בולטים היסודות של תפיסת חידוש העולם.

הרב שג"ר מתייחס להשלכות הנפשיות-רוחנית של תפיסות אלו.

תפיסת הזמן אצל אריסטו. בשיעור הרב מרחיב את תפיסת הזמן כמקרה, היינו כמודד יחסי המגדיר את החומר ולא כסובסטנציה או כבעל קיום עצמי ממשי. מכך גוזר הרב משמעויות פסיכולוגיות ואמוניות לקיומם של מרחבים שהם נטולי זמן, כאשר חורגים מהחומר – כלומר, דברים רוחניים יהיו חסרי זמן.

הרב מוסיף שיטה אפשרית נוספת על-פי תיאוריית היחסות של איינשטיין כאשר התנועה מחליפה את הזמן כמגדיר יחסי, במה שפותח פתח פסיכולוגי ואמוני נוסף.

התייחסות נרחבת לנושא החומר והצורה. כהוכחה ברמב"ם, הדברים נשענים על כך שכל גשם מורכב מחומר וצורה.

הרב שג"ר מפתח את הדברים לפער בין האלוקי המוחלט, האחדותי, לבין החומר שהוא תמיד אובייקט חיצוני, מנוכר, שאי אפשר להכניס אותו אל תוכנו – ומכאן שורש תפיסתו כשלילי.

הרב מפתח את הדברים יותר בכך שמחדד את התפיסה של תחושת האחדות הנובעת מהבנה הטעם של הדבר, המובנות כחכמה, כאור האלוקי שמחייה את הדבר.

הרחבת התפיסה ביחס להיות השינוי מחייב חומר כמצע להשתנות. הרב שג"ר מבאר בהרחבה את היות השינוי, ובכללו החומר המתחייב ממנו, כמכיל שניות, גבול, נקודת ייחוס חיצונית. מתוך כך הרב מעיין ומעמיק בניגוד שבין הושג האינסופי האחדותי, שכולו בתוך עצמו, לבין החומרי הסופי שמכיל ניכור ושניות. בסיום השיעור הרב מתייחס לאפשרויות השונות הנגזרות מההמשגות האובייקטיביות – בין הרמב"ם לקבלה ולחסידות.

ביאור נרחב על התפיסה של זמן ושינוי אצל אריסטו.

גם בשיעור זה הרב טווה את ההקשרים של התפיסות המחשבתיות בנוגע לאינסופיות של הזמן וביחס להשתנות – לנגיעה לגבי ההשלכות הנפשיות והרוחניות המתפרטות ממנה.

בשיעור הרב שג"ר מבאר את ההוכחה של הרמב"ם שכל השתלשלות של עילה ועלול לא יכולה להיות אינסופית. הרב מבאר שיטות נוספות, פילוסופיות ודתיות, הנוגעות במעגליות של אינסופיות וסופיות

השיעור מתייחס לרעיונות דומים לאלו המובאים בשיעור הקודם, אך כאן הרב שג"ר מרחיב את התפיסה ביחס לחלל כביטוי של יחסים, תפיסה אותה הרב מעגן בשיטתו של לייבניץ, וזאת לעומת תפיסת אריסטו את החלל כ'יש'.

ביאור נרחב של ההוכחה של אריסטו ביחס לממשותו של המקום, והפרדוקס הנולד מכך.

הרב דן בעובדת ההתפשטות של גוף במרחב, שעומדת מצד אחד ביחס למשהו שמחוצה לו (החלל או גופים אחרים), ומצד שני לכאורה קיימת לעצמה.

המשך הדיון במושג הריקות של אריסטו, וביאור תפיסת אריסטו שאין ריקות, חלל במציאות.

הרב מסביר את ההשלכות העצומות של התפיסות הכביכול פיזיקאליות הללו על תפיסות האמונה שלנו – כאשר היות היש בתוך חלל יוצר את המרחב של האפשרות, של הספק, וממילא גם של הרדיפה האנושית אחר המוחלט הבלתי מושג.