המשנה דנה בדיני רודף, ומבארת מתי מותר להרוג אדם הרודף אחר אדם אחר - אם הוא מתכוון לרצוח או לאנוס. עולה שאלה יסודית: האם היתר זה מבוסס על מניעת הרודף מלבצע עבירה חמורה, או שמא מטרתו המרכזית היא הגנה על הקורבן הפוטנציאלי? המשנה קובעת שאין להציל בנפשו של מי שהולך לעבוד עבודה זרה, לחלל שבת או לבוא על הבהמה. רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר מרחיבים דין זה לכלול חלק ממקרים אלו.

הגמרא בוחנת מספר מקורות אפשריים מן המקרא להיתר להרוג רודף המתכוון לרצוח. לאחר דחיית שתי הצעות ראשונות, הדין נלמד לבסוף בהיקש מנערה המאורסה. ממשיך לחקור אילו פסוקים מבססים את החובה להציל אדם הנמצא בסכנת חיים, בין אם הוא טובע, מותקף על ידי חיות פרא, או מאוים על ידי שודדים חמושים. דין זה נלמד מ"לא תעמוד על דם רעך" ומהשבת אבידה. למה צריך ללמוד את הדין משני מקורות?

ברייתא מרחיבה את דברי המשנה, והגמרא מביאה מקורות לקטגוריות השונות שבהן חל דין רודף. שני מקרים נוספים מהברייתא נידונים בפירוט: ראשית, המחלוקת בין חכמים לרבי יהודה לגבי אישה העומדת להיאנס, החוששת שהתערבות תוביל למותה ולכן אומרת למציל הפוטנציאלי שלא להתערב. שנית, הגמרא מתמודדת עם סתירה בין ברייתא זו למשנה בכתובות כט ע"א, ומציעה מספר תירוצים ליישוב הסתירה.