רבי ירמיה מסביר שישנם שני פסוקים העוסקים בסוגי עבודה זרה מסוימים - השתחוויה וזביחה - שכל אחד מהם בא ללמד משהו אחר. זביחה מלמדת על כל הפעולות שנעשות בדרך כלל במקדש, שאם עושים אותן לעבודה זרה, אפילו אם זו לא הדרך הרגילה, חייבים סקילה. השתחוויה מלמדת על השתחוויה בפרט, שחייבים גם אם זו לא הדרך המיוחדת לעבודת אותה עבודה זרה, אבל בשאר פעולות חייבים סקילה רק אם עושים אותן בדרך שאותה עבודה זרה נעבדת בה.

רבא בר רב חנן מקשה על רבי ירמיה ומציע להיפך - שיש ללמוד מהשתחוויה שכל מעשה לעבודה זרה אסור אפילו אם לא נעשה בדרך העבודה הרגילה, כי אולי זה הפסוק היחיד בנושא, שכן הפסוק על זביחה יכול להתפרש כמלמד דין אחר - שהשוחט בהמה לעצמו, אך התכוון להשתמש בדם לעבודה זרה, חייב מיתה. שאלת רבא בר רב חנן נשאלת רק לפי ריש לקיש, הסובר שאם הייתה כוונה, הבהמה עדיין מותרת, ולכן הפסוק בא ללמד שהאדם שהייתה לו כוונה זו יומת. אבל לפי רבי יוחנן האוסר את הבהמה, כפי שנלמד מדיני פיגול, אין צורך בפסוק להעניש את האדם בעל הכוונה לעבוד. אולם, רב פפא מציע שהשאלה תהיה גם לפי רבי יוחנן (האוסר את הבהמה). ורב אחא דוחה את כל השאלה, כיוון שהוא סובר שגם רבי יוחנן וגם ריש לקיש התייחסו רק לבהמה, אבל ברור שהאדם יהיה חייב מיתה על פי הלימוד מדיני פיגול, ולכן אין צורך בפסוק זה לכך.

הגמרא מביאה שני קשיים נוספים עם שאלת רבא בר רב חנן, אך מיישבת אותם.

רבא שאל את רב המנונא על משניות סותרות בפרקנו. אחת (משנה שלנו) אומרת שעבודה אסורה, אבל אפשר לדייק משם שאמירת "אעבוד" אינה אסורה. משנה אחרת אומרת שאמירת "אעבוד עבודה זרה" מספיקה לחייב. מובאים שבעה תירוצים שונים ליישוב הסתירה.

האם אדם חייב אם עבד עבודה זרה מאהבה או מיראה כלפי אחר? רבא ואביי חולקים. אביי מביא שלוש ראיות לתמוך בעמדתו שחייב.