בפרק הזה של "דיסקובססיה", אני ממשיך לצלול לתוך הדיסקוגרפיה של הסופר פרי אנימלס, והפעם הגענו לתחנה השמינית והצבעונית במיוחד: האלבום !Hey Venus משנת 2007.

לאחר המורכבות של האלבום הקודם, הלהקה מבצעת פניית פרסה חדה ויוצרת את האלבום הכי פופי, ישיר וקצר בקריירה שלה (36 דקות בלבד!). מה גרם ללהקה הכי הרפתקנית בבריטניה לחזור לסאונד ה"סיקסטיז" הפשוט?בפרק נדבר על:המעבר ללייבל Rough Trade ועל דרישת הלייבל לאלבום "כמו פעם", תהליך ההקלטה בצרפת הכולל את העבודה עם המפיק דייב נויפלד וההחלטה להקליט כלהקה חיה בחדר אחד ללא סאמפלרים ואלקטרוניקה, כלי הנגינה הייחודיים שהשתלבו באלבום מהצ'מבלו שהעניק לו ניחוח בארוק ועד לדולצימר ולסאז החשמלי, סיפורי השירים והאמת האפלה מאחורי המלודיה המתוקה של "Baby Ate My 8 Ball", המחווה לפיל ספקטור ב-"Run Away" והוויכוח על הסינגל "Show Your Hand", והסיפור המוזר על סנטה קלאוס על הצלב מאחורי שיר חג המולד "The Gift That Keeps Giving".

האם מדובר ב"חזרה מוצלחת" או ב"אלבום פחות הרפתקני"? הצטרפו אליי לניתוח של אחד האלבומים הממוקדים והקליטים ביותר של הלהקה.

רוצים להמשיך את הדיון?

מוזמנים לעקוב אחר הקבוצה בפייסבוק "⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠דיסקובססיה הקבוצה⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠"

ניתן לעקוב אחרי⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ בטוויטר ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠וגם ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠באינסטגרם⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

ולשלוח לי ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠אימייל⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠