אני על סין חשבתי כבר הרבה שנים. שירין ראה את זה ואמר לי: “בוא, אני אעשה לך את התוכנית”. וככה יצאנו לטיול. התחלנו בבייג’ין, וביום למחרת נסענו, לקחנו אוטו כמובן, מישהו שלקח אותנו, עם מדריכה והכל. נסענו לחומה הסינית. הסתובבנו שם בחומה ושמה מגיעים עם אוטו למקום נמוך יותר ואז צריך לעלות בכביש בשביל להגיע לחומה. אז הסתובבנו בחומה וכשירדנו, אז במקום שמה על הכביש עמדה קבוצת ילדים, נערים אני יודע מה, שהתכוונו לעלות לחומה. סינים, כולם סינים. ואני ניגשתי לידם, וכל מי שעמד בצד עם מצלמה התחיל לצלם. שירין, שירין ארגן לנו טיול מאוד יפה, מכוניות עם נהגים ונסענו… עשינו הרבה הליכות ברגל.

שהיינו עוד בבייג’ין, והאוכל החשוב שלהם זה האורז, אני ביקשתי אורז עם משהו. והביאו לי קערה עם האורז עד למעלה, לך תאכל את כל זה.

בסין היו לי הרבה חוויות, אין ספק. הרבה מאוד. הדבר הטוב שהיה לנו ששירין יכול היה לארגן כל פעם אוטו עם נהג צמוד, ולקח אותנו לכל המקומות שאני אחרת אני לא יודע איך הייתי מגיע. ואני הסתובבתי בסין בין האנשים בצורה חופשית לגמרי. הם כל כך לבביים, מקבלים ככה יפה. אני זוכר איזה בית שנכנסנו פעם ובעלת הבית הייתה מוכנה לכבד אותנו. זה באמת, אני לא יודע, לא מכיר אותם מספיק אבל…

בסין היה קיים עוד דבר: הם עשו הרבה ריקודי רחוב, במעגלים ככה. פשוט, הולכים ברחוב, אתה רואה ריקוד כזה. באחד המקומות האלה שהיינו צריכים לחכות למשהו, זה היה דווקא ביום, לא בלילה, לא בערב, רקדו גם כן, בשני עיגולים. ושירין הלך ויחד איתם רקד.