רבי יהודה אומר: מברך לפניהם ולאחריהם
למימרא דקסבר רבי יהודה בעל קרי מותר
בדברי תורה? והאמר רבי יהושע בן לוי:
מנין לבעל קרי שאסור בדברי תורה?
שנאמר: והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה: יום אשר עמדת וגו' – מה להלן - בעלי קריין אסורין, אף כאן - בעלי קריין אסורין!?
וכי תימא: רבי יהודה לא דריש סמוכים,
והאמר רב יוסף: אפילו מאן דלא דריש סמוכים בכל התורה - במשנה תורה דריש,
דהא רבי יהודה לא דריש סמוכין בכל התורה כולה, ובמשנה תורה דריש !?
רמב"ם הלכות ממרים פרק ב הלכה
ב"ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך, ודנו דין,
ועמד אחריהם ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו – הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו,
שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם = אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.
רדב"ז הלכות ממרים פרק ב הלכה א
משמע מדברי רבינו אפי' שאין ב"ד השני גדול מן הראשון בחכמה ובמנין
והא תנן סתמא במשנת עדיות אין ב"ד יכולין לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין!?
וי"ל דהך מתני' מפרש רבינו בתקנות וגזירות, אבל בדין מן הדינים שלמדו אותן באחת מהמדות - יכול לבטל, דאלת"ה, במה יתקיים קרא דאל השופט אשר יהיה בימים ההם?!
והכי משמע לישנא דלבטל דברי ב"ד חבירו, דבתקנות וגזרות שייך לשון בטול, ודוק:
כסף משנה הלכות ממרים פרק ב הלכה א
בית דין הגדול שדרשו וכו'.
למד כן רבינו ממאי דאשכחן תנאי בתראי דפליגי אקמאי וכן אמוראי בתראי פליגי אקמאי
והא דתנן בפ"ק דעדיות (משנה ה') שאם יראה ב"ד את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין –
מוקי לה רבינו בשאותו יחיד ואותם רבים נחלקו בגזירה או תקנה,
כלומר שאם ב"ד פסק כדעת היחיד - אין ב"ד אחר יכול לחלוק ולפסוק כדעת הרבים אלא אם היה גדול וכו'
אבל אם נחלקו בשזה דורש באחת מן המדות
אה"נ שיכול לבטל דבריו, אפילו
שאינו גדול כמוהו בחכמה ובמנין.
אם כן, אמאי לא פליגי אמוראי אתנאי,
דהא בכל דוכתא מקשינן לאמורא ממתניתין או מברייתא. וצ"ל אנא דאמרי כי האי תנא,
ואם לא יאמר כן קשיא ליה, וכפי דברי רבינו, הרשות נתונה להם לחלוק על דברי התנאים?!
שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים;
וכן עשו גם בחתימת הגמ', שמיום שנחתמה - לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה:
בית הבחירה למאירי מסכת ברכות דף כב עמוד א
טבילה זו שתקן עזרא לבעלי קריין ראו הבאים אחריו שלא פשטה תקנתו בכל ישראל ושלא היו רוב צבור יכולין לעמוד בה – ובטלוה
ואף על פי שאין ב"ד רשאי לבטל דברי ב"ד חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין –
הואיל ולא פשטה גזרתו בכל ישראל, ושאין רוב צבור יכולין לעמוד בה - רשאין הם לבטל, כמו שאמרו אי איכא גוי כלו - אין וכו', ולפיכך בטלוה.
יש מפרשים הטעם שלא נאמר אין ב"ד יכול לבטל וכו' אלא במה שנתקן מחמת גדר,
אבל מה שנתקן ממקראות, והם רואים לפרשם בדרך אחרת – רשאים,
והם מפרשים: מנין לבעל קרי שאסור בדברי תורה? = כלומר מהיכן יצאה לעזרא תקנה זו?
ואף על פי שאמרו עזרא תיקן - כדאמרינן בעלמא = דריש והתקין,
או זו דרש והתקין, והוא דרשה מדכתיב והודעתם לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת; מה להלן בעלי קריין אסורים וכו'
והם באו לדרשם על המלמד את בנו תורה, שהוא כאלו קבלה מהר סיני,
וכיוצא בזה רשאין לבטל, שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים שבכל דור ודור
וכבר כתבנו כיוצא בה במס' ע"ז במה שראו לתקן מחמת איסור, ונמצא שאינו, ולפיכך בטלוה.
ומ"מ כדי שלא תעקר מכל וכל - העמידוה
על נתינת ט' קבין על גופו, שכך שערו שכל הגוף עולה בהם דרך נתינה, ואח"כ בטלו
גם כן נתינה זו. כלל גדול אמרו: אין דברי תורה מקבלין טומאה.
מ"מ טבילה זו קדושה גדולה היא, וכל המחמיר בה - תבא עליו ברכה
ומפני זה נהגו לטבול ערב ר"ה ויום הכפורים, שהם ימי סליחה ותפלה יתרה;
ולא עוד, אלא שכמה פעמים אדם ניצל מעבירה בסיבתה:
בסוגיא זו אמרו: מעשה באחד שתבע את האשה לדבר עבירה. אמרה לו: ריקה, יש לך מ' סאה שאתה טובל בהן!? מיד פירש.
ובתלמוד המערב אמרו: עד שהיו מחזרין, היכן הן טובלים? עברו עוברים ושבים ובטלה העבירה.
ויש פוסקים שנתינת ט' קבין לא נתבטלה לתפלה
ואף על גב דבטלוה לטבילה אמרינן ולא אמרו בטלוה לנתינה - הם הזכירו עיקר התקנה, והרי בכלל אמרו: אין דברי תורה מקבלים טומאה
וכך אמרו: מעשה באחד שהיה מגמגם וקורא, ר"ל שהיה בעל קרי ולא רצה לקרות בביאור ובחתוך לשון, ואמרו "פתח פיך וכו'", שאין דברי תורה
מקבלים טומאה, והרי לא היתה שם לא טבילה ולא נתינת ט' קבין:
