טד-טוק

פרק 10 והאחרון של העונה.

טד לאסו חוזר להיות Assistant Manager, אבל הפעם מבחירה. בפרק הזה אני מדבר על אחד הדברים שטד עושה הכי טוב כמנהל: לזהות אנשים עם פוטנציאל, לפתח אותם, ובסוף גם לדעת לפנות להם מקום.

מנייט, דרך רוי ועד אליס, נדבר על פיתוח מנהלים, על ההבדל בין ambition ל-readiness, ועל השאלה מה קורה כשהאדם שפיתחת כבר מוכן לקחת את התפקיד שלך.

וגם כמה נאגטס על הדרך שבה נכתבה העונה, ההבדלים באימון קבוצות נשים וגברים, המשחק האחרון ושינוי שם הפרק ל-Being Alive.

בפרק 9 של Ted Lasso, ריצ'מונד משחקת על העלייה, אבל דווקא צוות האימון תופס את תשומת הלב.

דרך שאנון, בוטס וג׳מה אנחנו רואים שלושה סוגים שונים של קואצ׳ינג, ושלפעמים מנהל טוב צריך לשחרר, לפעמים ללחוץ ולפעמים לעצור. משם אני עובר ל-Project Oxygen של Google, לניהול מנהלים, ולשאלה איך נראית תרבות ניהולית כשהיא כבר לא תלויה באדם אחד.

ובנאגטס: האם Mae Rides the Bus הוא רפרנס למייקל ג'ורדן, הסיפור של Mae והדור שלא הורשה לשחק כדורגל, הרפרנס המקסים לאוהד ליברפול העיוור, והחיבור ל-Hero Ball מהפרק הקודם.

מה קורה כשקבוצה שלמה תלויה בכוכבת אחת, ולמה לפעמים הדבר הכי מועיל שמנהל יכול לעשות הוא דווקא לא לנסות לפתור?

בפרק 8 אני מדבר על Hero Ball בארגונים, על הגיבורים שאנחנו מייצרים ואז הופכים תלויים בהם, ועל הסצנה שבה טד פשוט יושב לצד אליס ומזכירה לנו את ההבדל בין Doing ל-Being.

וגם: Follow the Anger, גלגל לוויה שהגיע בטעות למחלקת יולדות, השלט BELIEVE שממשיך להשתנות, ולמה בהחלט יש בכי בכדורגל.

מה קורה כששחקניות הן מקצועניות, אבל עדיין צריכות לעבוד בעוד עבודה כדי לשלם שכר דירה?

בפרק 7 של TedTalk אני מדבר על ההיסטוריה של נשים בספורט, על הגבול בין אופטימיות ל-toxic positivity, על למה “Yes, and” הוא כלי תקשורת מצוין, ועל מה Roy Kent יכול ללמד אותנו דרך The Captain Class.

מה ההבדל בין מה שקרה לבין הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקרה?

בפרק 6 של טד-טוק, דרך אליס, טד ומישל, אנחנו מדברים על Facts vs. Stories, על הדרך שבה ארגונים מתמודדים עם חוסר ודאות ועל למה דווקא בזמן משבר חשוב לתקשר גם כשאין לנו את כל התשובות.

וכמובן, גם Jump Around, מרקוס אורליוס, אנאיס נין, כריסטיאנו רונאלדו ועוד כמה נאגטס שאולי פספסתם.

בפרק 5 של טד-טוק אני מדבר על הגבול בין קואצ׳ינג לניהול, על הרגע שבו שיחה כבר לא מספיקה וצריך להציב גבול, ועל הדרך שבה טד מנסה לייצר מומנטום דרך ניצחונות קטנים במקום לפתור את כל הבעיה בבת אחת.

וגם: למה שם הפרק Riches of Embarrassment מחבר כמעט את כל העלילות, מה הקשר ל-Radical Candor, מהו The Progress Principle, ואיך אד מנסה למנוע מאליס להיות נייט 2.0.

פרק 4 של טד לאסו עוסק בשאלה מה קורה אחרי שמגייסים אנשים טובים: איך הופכים אוסף של טאלנטים לקבוצה.

דרך הקליקות שנוצרות בריצ׳מונד, אנחנו מדברים על המודל של טוקמן לבניית צוותים, על ההבדל בין ביצועים של אינדיבידואלים לביצועים שנוצרים בתוך מערכת, על מחקרים שמראים כמה מה״כוכבות״ שלנו תלויה בצוות שסביבנו, ועל למה לפעמים דווקא כשהכול עובד, זה הזמן הכי טוב להשתנות.

וכמובן גם נאגטס: Ferris Bueller’s Day Off, Stir Crazy, Mean Girls, מוזיקה שמספרת את המסע מ-Storming ל-Norming, ועוד כמה רפרנסים שכיף לפספס.

Richmond’s Got Talent, אבל האם אנחנו באמת יודעים לזהות Talent?

המבחנים הפתוחים של ריצ'מונד הופכים לשיעור בגיוס: למה אנחנו מתאהבים בשמות הנכונים בקורות החיים, מה ההבדל בין להיות טוב בראיון לבין להיות טוב בעבודה, ומה המחקר באמת יודע להגיד לנו על הכלים שמנבאים הצלחה.

דרך דילמת הקוורטרבק, Schmidt & Hunter, ראיונות מובנים, Susan Boyle וארבע שחקניות שונות, פרק על השאלה שכל מנהל ומגייס בטוח שהוא יודע לענות עליה: מי הולך להצליח?

וגם: למה קבוצת הנשים של ריצ'מונד דומה יותר לסטארטאפ מאשר לגוגל, ולמה לפעמים אין לנו את הפריבילגיה להמר על פוטנציאל.

טד חוזר לריצ'מונד ומגלה שאחת המשימות הראשונות שלו היא לנהל את האכזבה של מי שרצתה את התפקיד שלו.

בפרק השני של טד טוק נדבר על כניסה לתפקיד מעל מועמדת פנימית, תחושת הוגנות, ואיך טד מצליח לרתום את אליס בלי להקטין אותה או לנסות להצדיק את המינוי שלו.

וגם: היחס לנשים בכדורגל, למה כולם שופטים את אליס, והרפרנסים הקטנים ל"אליס בארץ הפלאות"

טד טוק הוא הניסיון שלי לצפות בכל פרק בעונה החדשה של טד לאסו ולבדוק מה אפשר ללמוד ממנו על ניהול, ארגונים, ספורט ואנשים. בכל יום ראשון יעלה פרק קצר של כעשר דקות, עם סיכום, ספוילרים, רפרנסים שאולי פספסתם ותובנה ארגונית אחת או שתיים. לפעמים תהיה תובנה עמוקה, לפעמים רק שאלה מעניינת, ולפעמים פשוט יהיה פרק טוב וזה יספיק.

העונה הרביעית נפתחת כשטד נמצא שוב בקנזס, רחוק מהמגרש, עד שרבקה, קילי והיגינס מגיעים עם הצעה להחזיר אותו לריצ'מונד ולאמן את קבוצת הנשים החדשה.

אחרי סיכום הפרק וכמה מהרפרנסים שהוא מפזר, אני חוזר לשאלה שנשארה פתוחה מהעונות הקודמות: האם טד לאסו הוא באמת מנהל מצוין, אם למרות התרבות שבנה והאנשים שפיתח, הוא לא השיג את המטרה שהוא עצמו הגדיר?

בדרך עוברים דרך מייקל ג'ורדן, נאום הכישלון של יאניס, וההבדל החשוב בין להיכשל לבין להיות כישלון.