[המשך] אבל על יתרו שאמר שיש לבטל את הגזירה של "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" ישנה "קושיא גדולה": הרי ראה שמתוך ג' היועצים הצביע בלעם בעדה ואיוב שתק, והוא במיעוט, וכיון ש"בין כך" לא הי' מצליח לבטלה, מדוע הצביע נגדה ועי"ז הצטרך לברוח ובכך "להפקיר" את בנ"י במצרים – הרי "עדיף" שהוא יצביע בעדה (ועכ"פ לשתוק) ובכך יוכל להמשיך להיות "יועצו של פרעה" ולדאוג לפחות לחינוך כשר וכשרות של הבנות?! אלא יתרו, שהי' גוי ישר, אמר את האמת אף שידע שהוא במיעוט ויצטרך לברוח! וההוראה: כאשר באים לא' מ"וועדת השכונה" ואומרים לו "וותר" על חלק מהתורה ובכך לישאר שם כ"יועצו של פרעה", יש לזה ג' אופנים: א' מפחד "להתחיל עם פרעה" ולבסוף נותן עצה שמהרסת את מצרים! הב' לא רוצה "להתחיל" עם אף א' ויושב ושותק. ואז בא היצה"ר לג' וטוען שמכיון שבין כך אינו יכול להציל את הבנים, עדיף "להתפשר" עליהם, ובכך להשאר "בפנים" ולהציל לכה"פ את הבנות. אומרת תורה: ה"יועץ" אחראי לומר האמת עפ"י תורה, ולא ליכנס ל"חשבונות" שהם נגד התורה. ולדעת ש"רווח והצלה יעמוד ליהודים", ורק שלו יש הזכות שזה יכול לעבור דרכו!

משיחת מוצאי פורים ה'תשל"א

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=13-01-2025

[Continued.] Regarding Yisro, who spoke against the decree that “Every boy that is born you shall cast into the river,” a “big question” arises: among the three advisors, Bilaam voted in favor of the decree, and Iyov was silent, leaving Yisro in the minority – meaning that he wouldn’t be able to annul the decree in any case. If so, why did he vote against the decree, forcing himself to flee, and effectively abandoning the Jewish people in Egypt? Wouldn’t it have been better for him to vote in favor of the decree (or at least to remain silent), so that at least he could remain “Pharaoh’s advisor” and be able to ensure that the girls could receive a kosher education and live Jewish lives? The answer is that Yisro, who was a non-Jew but an upright person, spoke the truth, even though he knew it wouldn’t change the decree and that he would have to flee. The lesson is that when someone is a member of a community council and the like, and it is suggested that he should compromise on one part of the Torah so that he can at least remain in his position as “Pharaoh’s advisor,” there are three possible responses: (1) to give Pharaoh advice that ultimately ruins Egypt, out of fear of starting up with Pharaoh; (2) to remain silent, out of fear of starting up with anyone; (3) to compromise, in the belief that since he can’t save the boys anyway, at least he should retain his position so that he can save the girls. The Torah says that an advisor is obligated to speak the truth of the Torah, without getting entangled in calculations that are contrary to the Torah. He must know that “relief and salvation will arise for the Jews,” and he simply has the privilege that it might come through him.

Excerpt from sichah of Motzaei Purim 5731

For a transcript in English of the Sicha: https://thedailysicha.com/?date=13-01-2025

לזכות רחל ברכה בת שושנה שתחי' ליום ההולדת שלה י"ג טבת - לשנת ברכה והצלחה, ואריכות ימים ושנים טובות

הגמ' במס' סוטה אומרת בנוגע לעצת פרעה "הבה נתחכמה לו" [בראשון דפ' שמות] "ג' היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק נידון ביסורין יתרו שברח (מכיון שאמר נגד פרעה) זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית". וי"ל בתור "פורים-תורה" [כנראה בקשר לההצבעה ב"כנסת" בענין "חוק השבות"]: לכאו' ישנו "לימוד זכות" על בלעם – הלא בתור "יועצו של פרעה" הי' חייב לייעץ לפרעה מהו טובתו של מצרים?! אלא מכיון שהוא הי' "יודע מחזה א-ל", וידע ש"הנוגע בכם כנוגע בבת עינו", הרי ידע שבאמת אי"ז טובת מצרים, והי' חייב לומר זאת למלך מצרים, אלא שפחד "להתחיל עם גוי"! וכ"ה בנוגע לאיוב: הטענה כלפיו אינה מדוע לא השתדל לבטל את הגזירה, אלא מדוע "שתק". וע"ז, לכאו', ישנו "לימוד זכות" – מדוע יביע דיעה ובכך "לעצבן" צד א', מוטב שישתוק ובכך ימצוא חן בעיני ב' הצדדים כי כל צד יחשוב שהוא ידידו! אומרת תורה שזה ש"שתק" גרוע יותר מזה שלא השתדל לבטל את הגזירה – מדוע שתקת?! בהשג"פ עשו אותך ל"יועץ" – תביע דיעה! [המשך יבוא]

ב' חלקים משיחת מוצאי פורים ה'תשל"א

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=12-01-2025

Regarding the verse (at the beginning of Parashas Shemos), “Come, let us deal wisely with them…”, the Gemara says in Sotah, “Three were involved in that counsel, Bilam, Iyov, and Yisro. Bilam, who advised [to kill all sons born to the Jewish people], was killed. Iyov, who was silent, was punished with suffering. Yisro, who fled (because he spoke against Pharaoh), merited that his descendants sat in the Lishkas HaGazis.” It could be said as a “Purim-Torah” [apparently in connection with the recent vote in the Knesset regarding the Law of Return] that seemingly, there’s a defense for Bilam in that his obligation as Pharaoh’s adviser was to tell him what was in Egypt’s best interest, not what was in the Jews’ best interest. But since he was one who “knew the vision of G-d,” and understood that “One who touches them is like one who touches the apple of His eye,” he knew that ultimately, the decree was not in Egypt’s best interest. Therefore, he should have told Pharaoh not to pass the decree, but he didn’t want to provoke the king. Similarly, regarding Iyov: The charge against him isn’t that he didn’t try to annul the decree, but the fact that he was silent. This, too, seems to have a defense – why should he express an opinion on the matter and thereby raise the ire of one side? Better to remain silent and make both sides happy, so that everyone thinks he is their friend! But the Torah says that the fact that he remained silent is even worse than failing to try and stop the decree – why were you silent?! By Divine Providence you were appointed as an adviser – so state your opinion! [To be continued.]

2 excerpts from sichah of Motzaei Purim 5731

For a transcript in English of the Sicha: https://thedailysicha.com/?date=12-01-2025

המנהג דאמירת "דברי כבושין" ביום התענית קשור עם זה שענין התענית הוא "מדרכי התשובה", שזה צ"ל באופן שפועלים זאת גם על הזולת ועל הרבים; ענינו המיוחד של עשרה בטבת: בנוגע למאורע שבגללו נקבע הצום נאמר "סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה" כמו ביום הכפורים, דבזה מתבטא שייכותו ל"עיצומו של היום" דיוהכ"פ, ומזה למדים שאילו הי' עשרה בטבת חל בשבת לא היו יכולים לדחות הצום. סיבת יחודו של עשרה בטבת משאר הצומות מובן בפשטות: כל השתלשלות המאורעות דד' הצומות התחיל במאורע דעשרה בטבת שבו "סמך מלך בבל אל ירושלים" (מתוך תקוה שזה יעורר אותם לעשות תשובה ולמנוע את המאורע ד"הובקעה העיר" שלאח"ז וכו'). וכמו שמבין גם פשוט שבפשוטים עד כמה נוגע התחלת הענין, ואם לא מונעים זאת – ה"ז כולל כבר כל השתלשלות המאורעות שיבאו מזה בדרך הטבע. ומזה מובן גם גודל הענין דביטול צום זה והפיכת ה"גולה" ל"גאולה".

ב' חלקים משיחת יום ה' פ' ויחי, עשרה בטבת – יהפך לשמחה – ה'תשמ"ה, בבית הכנסת, לאחרי תפלת מנחה

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=10-01-2025

The custom of giving “words of reproof” on a fast day is connected to the fact that a fast day is “among the ways of repentance,” which must be done in a manner that impacts not only oneself, but others and the entire community as well. The unique significance of Asarah B’Teves is expressed in the verse, “The king of Bavel has laid siege to Yerushalayim on this very day” – the same expression used in connection with Yom Kippur, emphasizing the day’s connection to “the essence of the day,” of Yom Kippur (from which we derive that if Asarah B’Teves were to fall on Shabbos, we would fast on Shabbos just like we do when Yom Kippur falls on Shabbos). The reason that Asarah B’Teves is unique in this way can be understood simply: because the entire sequence of events leading to all four fasts began with siege on Asarah B’Teves (with the hope that the siege would awaken the people to do teshuvah, thereby preventing the subsequent events). Even the simplest person understands how important it is to stop a problem at the beginning, and that if you don’t, the beginning already encompasses all the consequences that naturally result from it. Conversely, from this we also understand the greatness of Asarah B’Teves being nullified and transformed from exile to redemption.

2 excerpts from sichah of Thursday, Parashas Vayechi 5745, after Mincha

For a transcript in English of the Sicha: https://thedailysicha.com/?date=10-01-2025

לעילוי נשמת ר' מתתיהו ב"ר יצחק יעקב ע"ה, נפטר י"א טבת ה'תשמ"ח. תנצב"ה.

נדבת בנו ר' יצחק יעקב שי' חאריטאן

על קביעת הגמ' "יעקב אבינו לא מת" [כמ"ש רש"י בשישי דפ' ויחי] מקשה הגמ' "וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וכו'"? ומתרצת ש"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", ולכאו' שני דברים אלו הם דבר והיפוכו?! אלא ע"י ש"זרעו בחיים" משתנה המציאות שהיתה בעבר. משל למה הדבר דומה למי שמחליף את לבושיו מכלי כסף לכלי זהב, הנה אף שבאותו רגע שלא הי' עליו שום לבוש הי' לו חסרון, אבל כשמתלבש בכלי הזהב, הנה אדרבה – עי"ז ניתוסף עילוי בו. ועד"ז חיי יעקב הוא נשמתו, שבה מקיים את שליחותו בעוה"ז להעמיד את העם היהודי, והגוף שלו הי' רק בבחי' לבוש וטפל לנשמתו. ולכן אע"פ שכשנלקח ממנו גופו, ה"לבוש", הי' "חנטו חנטייא וכו'", כי באותו זמן לא הי' לו את האפשרות לקיים את שליחותו, אבל לאח"ז כש"זרעו בחיים", תכלית העילוי של עבודת חיי יעקב, נשמתו – הרי עי"ז "הוא בחיים"!

ג' חלקים משיחת י' שבט ה'תשכ"ג

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=09-01-2025

Regarding the fact that “Yaakov Avinu did not die” (as Rashi cites in shishi of Parashas Vayechi), the Gemara asks, “Was it for nothing that the eulogizers eulogized and the embalmers embalmed…?” The Gemara answers, “Just as his seed is alive, he too is alive.” This tells us that when “his seed is alive” it changes the reality of the past. This can be compared to someone who changes his clothing from silver to gold: in the interim, before putting on the new clothing, he is lacking, but when he puts on the new clothing, he has gained. Similarly, Yaakov’s life was his soul, with which he fulfilled his mission in this world of establishing the Jewish people, while his body was merely a garment for and secondary to his soul. Therefore, while it’s true that when his body (the garment) departed from this world it was embalmed etc., because in the interim he wasn’t able to fulfill his mission, but afterwards, when “his seed is alive” – which is the pinnacle of the service of Yaakov’s life –the result is that he is alive.

3 excerpts from sichah of 10 Shevat 5723

For a transcript in English of the Sicha: https://thedailysicha.com/?date=09-01-2025

איתא בגמ' ש"בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים". העילוי בברכה לדגים עפ"י מאחז"ל עה"פ [בשני דפ' ויחי] "וידגו לרוב בקרב הארץ" דכיון שהם מכוסים במים "אין עין הרע שולטת בהם", ובמילא הברכה שורה תמיד. ובעבודה: כאשר האדם הוא בטל במציאות אז עבודתו היא למעלה ממדוה"ג! וההוראה: כאשר תובעים עבודה כמו הפצת המעיינות וכו' למע' ממדוה"ג, אין מה לפחד מ"עינא בישא", כי "אנן מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא בי' עינא בישא"! ולאחרי הענינים של "כאשר יענו אותו" שעברו על "יוסף" ועל "זרעו", הרי בודאי שצ"ל הענין ד"כן ירבה וכן יפרוץ" ‏–‏ "וידגו לרוב" בענינים גשמיים ובענינים ש"יוסף קאָכט זיך" ‏–‏ הפצת היהדות והמעיינות!

משיחת אור ליום ה' פ' חיי שרה, אור לכ"ף מרחשון, ה'תשד"מ

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=08-01-2025

The Gemara says: “A maiden is married on Wednesday and consummates the marriage on Thursday, because the blessing for the fish was stated on that day.” Regarding the unique quality of the blessing for the fish: on the verse (in sheini of Parashas Vayechi), “and they shall multiply abundantly like fish in the midst of the earth,” our Sages explain that since fish are covered by water, “the evil eye has no power over them,” and therefore the blessing always rests upon them. In terms of divine service: When a person is completely nullified, their service transcends the limitations of the natural order. Therefore, when one is called upon to perform a service like spreading the wellsprings, and in a manner that is beyond the natural order, there is no need to fear the “evil eye,” because “We are from the descendants of Yosef, upon whom the evil eye has no power.” And after the challenges experienced by “Yosef” and “his descendants” – it is certain that “as they afflicted them, so they will increase and so they will spread” – “they will multiply abundantly like fish” in material matters, as well is the activities to which Yosef invested himself – spreading Yiddishkeit and spreading the wellsprings.

Excerpt from sichah of Wednesday night, Parashas Chayei Sarah, 20 MarCheshvan, 5744

For a transcript in English of the Sicha: https://thedailysicha.com/?date=08-01-2025

לע"נ מרת רבקה רחל בת ר' חיים דוב ע"ה שנור ליום היארצייט שלה ח' שבט. ת.נ.צ.ב.ה.

*

לע”נ ר' יצחק ב"ר שמעלקא ע"ה רוס ליום היארצייט שלו ח' טבת. ת.נ.צ.ב.ה.
נדבת בנו ר' יעקב לייב שמעלקא שי' רוס

בתניא פ"ח [שיעור היומי] כ' אדה"ז שהיות ש"מכל מאכל ומשקה [שאדם אוכל לשם תאוה] נעשה תיכף דם ובשר כבשרו, ולכן צריך הגוף לחיבוט הקבר לנקותו ולטהרו מטומאתו שקיבל בהנאת עוה"ז .. אא"כ מי שלא נהנה מעוה"ז כל ימיו כרבינו הקדוש". הטעם שאדה"ז מוסיף "כרבינו הקדוש" יובן בהקדם הדיוק במ"ש כאן "מי שלא נהנה מעוה"ז כל ימיו", היינו שיכול להיות שאכל אלא שלא נהנה מעוה"ז. וכדוגמא לזה מביא "רבינו הקדוש". ויובן עפמ"ש בגמ' ש"בשעת פטירתו של רבי זקף י' אצבעותיו כלפי מעלה אמר רבש"ע .. לא נהניתי אפילו באצבע קטנה", והקשו בתוס' מזה עמ"ש בגמ' עה"פ "שני גיים בבטנך" שקאי על רבי ואנטנינוס "שלא פסקו לא צנון ולא חזרת משולחנם"?! ותרצו שהוא לא אכל אלא "אוכלי שולחנו היו רבים". וקשה: האין זה גופא הנאה וכבוד ש"אוכלי שולחנו" אוכלים צנון וחזרת וכו'?! אלא זהו החידוש: אפי' כאשר מדובר על מותרות כאלו שאחרים נהנים מהם, הנה "רבינו הקדוש" לא נהנה מזה! ומזה נלמד שאפי' מי שאוכל מותרות כמו צנון וחזרת שאין בנמצא בכל העולם, הנה אם אינו נהנה מזה, ה"ה פטור מחיבוט הקבר.

ב' חלקים משיחת פורים ה'תשכ"ח

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=07-01-2025

The Alter Rebbe writes in todays’ Tanya that since “from every food and drink [a person eats for the sake of enjoyment] it immediately becomes blood and flesh like his flesh, therefore the body requires chibut hakever to cleanse and purify it from the impurity it absorbed through the enjoyment of this world…except for one who did not derive enjoyment from this world all his days, like Rabbeinu HaKadosh.” The reason the Alter Rebbe adds the words “like Rabbeinu HaKadosh” can be understood from the Alter Rebbe’s choice of words, “one who did not derive enjoyment from this world all his days” (and not “one who did not eat”): this indicates that it’s possible for someone to eat, yet not to derive enjoyment from this world. As an example, the Alter Rebbe mentions Rabbeinu HaKadosh, of whom the Gemara says, “At the time of Rabbeinu HaKadosh’s passing, he raised his ten fingers toward Heaven and said, ‘Master of the Universe…I did not derive any benefit even with my small finger.’” Tosafos asks: this appears to contradict the Gemara’s statement that Rabbeinu HaKadosh and Antoninus were so wealthy “that radishes and lettuce never ceased from their table”? Tosafos answers that he didn’t personally eat them; rather, “there were many eating from his table.” But seemingly, doesn’t one derive tremendous enjoyment from the very fact that so many people are eating such luxurious food from his table? But this is the point: Rabbeinu HaKadosh didn’t derive enjoyment even from that. We learn from here that even if one does eat luxuries like radish and lettuce, that are unavailable anywhere else in the world – if he doesn’t derive enjoyment from them, he is exempt from chibut hakever.

2 excerpts from sichah of Purim 5728

For a transcript in English of the Sicha: https://thedailysicha.com/?date=07-01-2025

לזכות ר' ארי'ה בן לאה אורית שי' ליום ההולדת שלו ז' טבת - לשנת ברכה והצלחה, ואריכות ימים ושנים טובות
ולע"נ ר' יעקב ב"ר שמואל ע"ה ליום היארצייט שלו ז' טבת. ת.נ.צ.ב.ה.

גדול זכותם של ה"טנקיסטים" ואשרי חלקם. בנוגע לטענת המלעיגים שעדיף שיתעסקו בלימוד התורה ועבודת התפלה וכיו"ב, ומה להם להתעסק לחפש בעלי-תשובה, להניח תפילין עם יהודי וכו' – הרי מדובר אודות הצלת הנפש והנשמה של הזולת! אלא שבנוגע לתלמיד-ישיבה עליו לשאול אצל הנהלת הישיבה האם לנצל הזמנים העומדים לרשותו (מחוץ לסדרי הישיבה) לשלימות עצמו או להצלת נפשות של הזולת, ואם ניתנת לו ההוראה לנצל זמנים אלו להיות "טנקיסט" – לעשות כן בשמחה ולדעת שבזה דוקא היא שלימותו; יישר כח גדול ולבבי ביותר לכל אלו שהתעסקו במבצע פורים ולכל אלו שמתעסקים בכל המבצעים ובפרט מבצע נש"ק (שיש בזה גם "סגולה" לאריכות ימים), והרי בלידת בת ישראל מברכים שתהי' "כשרה רבקה רחל ולאה" ונר של שרה הי' דולק מערב שבת לערב שבת, וכמו"כ הנר שמדליקה כל בת ישראל בערב שבת – דולקת ברוחניות ומאירה את כל הבית עד לערב שבת הבאה שמדליקה נר חדש!

כמה חלקים מהתוועדות יום ג' פ' תשא, פורים ה'תשל"ה

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=06-01-2025

Great is the merit of the tankistim and fortunate is their lot. While some criticize and argue that it would be better for them to engage in Torah and tefillah etc., and question why they involve themselves in seeking out baalei teshuvah and putting tefillin on another Jew, etc. – the answer is that we are dealing with saving the nefesh and neshamah of another Jew! But in the case of yeshiva students, they must consult the yeshiva administration on whether to devote their free time (outside the yeshiva schedule) for personal growth, or for this task of saving the lives of others. If one is instructed to use his time to be a tankist, he should do so with joy, and understand that this is precisely where he will find his fulfillment. I express my heartfelt gratitude to all those who participated in Mivtza Purim and all those involved in all the Mivtzoim, especially the Shabbos Candles Campaign (which also carries a segulah for long life). When a Jewish girl is born, we bless her to be “like Sarah, Rivkah, Rachel, and Leah”; we know that Sarah’s candle would burn from one Erev Shabbos to the next, and the same applies to the Shabbos candle lit by every Jewish girl: it burns spiritually and illuminates the entire home until the next Erev Shabbos, when a new candle is lit.

3 excerpts from farbrengen of Tuesday, Parashas Ki Sisa, Purim 5735

For a transcript in English of the Sicha: https://thedailysicha.com/?date=06-01-2025

עפ"י דבר המשנה בנוגע לכל מצוה ש"מצוה גוררת מצוה", ועאכו"כ שכן הוא כשמדובר ע"ד ה"מצוה רבה" ד"פדיון שבויים", מובן עד"ז בנוגע המצוה וענין "פדיון שבויים" של הספרים וכו' שהתחיל בה' טבת, שזה מביא גם את פדיון הספרים וכת"י שעדיין לא הוחזרו לבעה"ב שלהם האמיתי, לד' אמות של נשיא דורנו ב"בית רבינו שבבבל". ובפרט שהמדובר בנוגע לספרי חכמה שע"י כל ספר מיתוסף בידיעות שלמדו בספרים עד עתה; הקשר למ"ש בזהר עה"פ [בתחילת פ' ויגש] "ויגש אליו יהודה" שזהו הענין ד"סמיכת גאולה (יוסף) לתפלה (יהודה)" וכו'. ועוד.

שיחת יום הבהיר ה' טבת – דידן נצח – ה'תשנ"ב

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=05-01-2025

The Mishnah’s statement that “A mitzvah brings another mitzvah” certainly applies to the “great mitzvah” of “redeeming captives.” Thus, it is understood that the same applies to redeeming the captive sefarim and manuscripts, etc. The redemption began on 5 Teves, and that will bring about the redemption of the sefarim and manuscripts that have not yet been returned to their true owner – to the four cubits of the Nasi of our generation, to Beis Rabeinu Sheb’bavel. Especially because these are sefarim containing the Torah’s wisdom, where every sefer enhances and adds to the knowledge acquired from all the other sefarim until now. This relates to the Zohar’s statement (at the beginning of Parashas Vayigash) that “And Judah approached him” represents “juxtaposing redemption (Yosef) to tefillah (Yehudah)” etc.

Sichah of 5 Teves 5752.

For a transcript in English of the Sicha: https://thedailysicha.com/?date=05-01-2025

לע"נ מרת הינדא בת ר' יעקב ע"ה צירקוס ליום היארצייט שלה ה' טבת. ת.נ.צ.ב.ה.

כדי שיהודי יוכל למלא שליחותו בגלות צ"ל הענין (מ"ש בשישי דפ' ויגש) "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה": יסוד העבודה צ"ל "יהודה" ‏–‏ הודאה וביטול, "שלח" ‏–‏ לשלוח א"ע, לצאת מעצמו, טבעו ורגילותו וכו', "אל יוסף" ‏–‏ ע"ד ויגש אליו יהודה" (סמיכת גאולה לתפלה) ‏–‏ עבודת התפלה, "להורות" ‏–‏ "לתקן לו בית תלמוד", לימוד התורה וכו', עד לסיום הענין "ויברך יעקב את פרעה" ‏–‏ שגם בזמן הגלות ניכר בגלוי שהשפעת החיות בעולם כולו היא בזכותו של יהודי! ובזה מרומז מה שדובר לאחרונה שכ"א יעשה מביתו הפרטי ‏–‏ בית תורה, תפלה וגמ"ח וכו'.

ג' חלקים משיחת אור ליום ועש"ק פ' ויגש, ח' טבת ה'תשמ"ז

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=03-01-2025

For a Jew to fulfill his mission in exile, he must follow the verse (in shishi of Parashas Vayigash), “And he sent Yehuda before him to Yosef, to show the way before him to Goshen”: The foundation of one’s service must be “Yehuda” – acknowledgment (hoda’ah) and self-nullification. And it says, “he sent” – one must “send” himself, going beyond his nature and habits etc., “to Yosef” (“Yehudah approached him” – “juxtaposing redemption to tefillah) – the service of tefillah; “to show the way” (to “prepare a house of study for him”) – Torah study; and culminating with, “And Yaakov blessed Pharaoh” – meaning that even during exile, it becomes openly recognized that the vitality and sustenance of the entire world comes about in the merit of a Jew. This also alludes to what we’ve been emphasizing recently, that everyone should transform their own home into a house of Torah, tefillah, and gemilus chassadim etc.

3 excerpts from sichah of Thursday night, Parashas Vayigash, 8 Teves 5747.

For a transcript in English of the Sicha: https://thedailysicha.com/?date=03-01-2025

ישנם מצוות ששייכותם לענין ה"נר" ("נר מצוה") היא באופן שנמשך גם בנר גשמי – כמו נרות ביהמ"ק, שבת וביהכנ"ס. והעולה על כולנה הוא מצות נרות חנוכה שקשורה עם נס שלמעלה מהטבע, ועלי' מברכים "שעשה נסים לאבותינו", ובאופן של "פרסומי ניסא". כלומר, אע"פ שצריך להיות נר גשמי – טמון בזה ענין הנס, אבל באופן שזה בא בגלוי שלכן מברכים ע"ז "שהחיינו" (שמברכים רק על דבר שבגלוי). וההוראה לכל השנה: גם כאשר יהודי חי בדרכי הטבע ועוסק בעניני העולם – מלובש בתוך הטבע ענין של נס. וכמ"ש אדמו"ר מהר"ש שבזמן הזה הפרנסה היא בדוגמת "מן", ועד"ז הוא בנוגע לפרנסה רוחנית – מלחמת היצר, שלכן בטוחים שיצליחו בזה; הוראה מדברי יוסף (בסיום שני דפ' ויגש) "כי למחי' שלחני אלקים לפניכם . . להחיות לכם לפליטה גדולה": בזמן הגלות כל א' הוא כ"יוסף" ששליחותו הוא "להחיות עם רב" – כל בנ"י, וכפס"ד הרמב"ם שכל א' צריך לראות כאילו הוא וכל העולם כולו שקול, וע"י מעשה א' שלו מביא "לו ולהם תשועה והצלה".

כמה חלקים מהתוועדות יום ב' פ' ויגש, מוצאי זאת חנוכה ה'תשל"ה

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=02-01-2025

Although every mitzvah is a “lamp” (a “lamp is a mitzvah”), some mitzvos express it physically as well, such as the lamps of the Beis Hamikdash, Shabbos candles, the candles lit in a shul, and above all, the mitzvah of Chanukah candles, which is associated with a miracle that transcends nature, and upon which we recite the bracha, “…Who performed miracles for our forefathers,” and in a manner of publicizing the miracle. That is, although we must use a physical candle, it contains a miracle, and in a revealed fashion (Shehechiyanu is only recited over something visible). The lesson for the entire year: even when a Jew lives according to the ways of nature and engages with worldly matters, there is a miracle embedded within nature; as the Rebbe Maharash writes, parnassah these days is miraculous, akin to the man that sustained the Jewish people in the desert. The same applies to spiritual sustenance – the battle against the yetzer hara; therefore one can be certain that he will succeed in the battle. Yosef said to his brothers (at the end of sheini of Parashas Vayigash), “It was for sustenance that Hashem sent me before you… and to preserve for you for a great deliverance”: during exile, every Jew is like Yosef, whose mission is to “keep a great populace alive” – the entire Jewish people, and as the Rambam states as a matter of law, every individual must view himself as though he and the entire world are equally balanced, and through one single deed, he can bring “salvation and deliverance” for himself and the entire world.

Excerpts from farbrengen of Monday, Parashas Vayigash, Motzaei Zos Chanukah 5735

For a transcript in English of the Sicha: https://thedailysicha.com/?date=02-01-2025