ר' צדוק מתאר את ההכנה התפילה הנדרשת מהאדם, וההכנה שהוא מציע היא ארוכה ומשמעותית ולא תמיד מצליחה. הנכונות לקבל את האפשרות שההכנה לא תצליח היא חלק מהותי מההכנה. יש מצבים שאדם לא מוכן בהם לתפילה. התפילה של ר' צדוק דומה לשיחה אינטימית עם בן־זוג, וככזו היא מחייבת אווירה, קשב ומצב נפשי מתאים; אי־אפשר לפקד עליה שתהיה “כאן ועכשיו”. הזה התורה חוזרת להיות קבע, והתפילה – תחנונים כשהיא עולה מלמטה-למעלה, כשחשק ושמחה נדלקים בפנים ומושכים את המילים. לפעמים זה יכול לפרוץ בשמירת לילה, בצבא או בטיול חופשי, או ברגע חד של חדשות קשות שמטלטלות את הלב. מי שמוכן להמתין, לטפל באווירה, ולא לפחד מן האפשרות שלא יצליח, יגלה שיותר ויותר פעמים “הזדמנות” נפתחת, והלב מוצא נתיב אמיתי אל מלכות שמיים.

...

"וזמן ההכנה הזו הכל לפי מה שהוא אדם וחסידים היו שוהים רק שעה א' לתפלה כדאי' (ברכות ל:) וזה טעם ג"כ שהרחיבו בזמן של ערבית עד עמוד השחר כי בחשכת ליל קשה למצוא בהירות מלכות שמים פעמים עד עה"ש כולי האי ואולי. משא"כ ביום כמ"ש להגיד בבוקר חסדך אז אפשר להגיד מיד בבוקר מתוך אור הניכר. משא"כ בלילות רק האמונה בלב ולא ההגדה שהוא ההוצאה מכח אל הפועל על העבר אלא הקיווי על העתיד כאשר אתא בוקר גם בכל הלילה כולה. ולכך תפלת ערבית רשות כי תפלה הוא הכרת הנוכח יותר מק"ש כמ"ש לעיל אות ו' וא"א לחייב בלילה ד"זה שמי לעלם" כתיב בעוה"ז שדומה ללילה. רק רשות למי שחננו ה' להיות לילה כיום יאיר לו. רק האידנא בעקבות דמשיחא קרוב לאור היום קבלינהו לחובה. ותפלת השחר ג"כ זמנה עד חצות יותר מזמן ק"ש כי לקבלת הנוכח ממלכות שמים צריך הכנה יותר. ולכך יש תשלומין לתפלה אצל תפלה הסמוכה אע"פ שעבר הזמן משא"כ בתפלה השלישית הוי מעוות כו' דבתרי זימני הוי חזקה לגבי אותה דלא מצי מכוין לה:"