בפסקה מ״ב של צדקת הצדיק אנו פוגשים את אחת ההצעות המעמיקות והמפתיעות של ר׳ צדוק על מהו לב התפילה ומה משמעות הרצון לתת לאלוהים. ר׳ צדוק מציב את השאלה המוכרת מהפילוסופיה על בעיית ההגשמה: כאשר אני מדבר עם אלוהים, כאשר אני אומר לו דברים ומרגיש כלפיו רגשות, האם אינני נופל להגשמה בעייתית. התשובה שלו מהפכנית. עיקר התפילה הוא החשק והרצון להתפלל. לא הקבע ולא המצווה כשלעצמה, לא מפני שחייבים אלא מפני שרוצים.כאן הוא פונה למדרש על הקרבנות ואומר "לרצונכם תזבחו". החשק עצמו והרצון לתת הם העיקר. בניגוד לרמב״ם שרואה בכך חולשה של עם ישראל, ר׳ צדוק רואה בזה גדולה. לא מה שאנחנו נותנים הוא המשמעותי אלא עצם הרצון לומר "אני רוצה לתת לך". כשם שבמחוות אנושיות כמו זר פרחים או ירושלים של זהב או אפילו פרח קטן של ילד, הערך איננו בעצם החפץ אלא ברצון שמאחוריו, כך גם בתפילה ובקשר עם אלוהים.זהו קשר פרדוקסלי. אני יודע שאין לי מה לתת, ודוקא משום כך אני יכול לתת הכול. אין כאן מגבלות של צורך או של מה מתאים עכשיו או מה יתקבל. העולם הדתי נפתח לחירות עצומה. השאלה איננה מה אלוהים צריך אלא מה אני רוצה לתת. זהו שחרור עמוק שמאפשר לאדם לבוא לפני אלוהיו בכל פנימיותו, בכל כיסופיו ובכל עוצמתו.ברגעים של התלהבות או של עומק בתפילה ר׳ צדוק מזמין אותנו לחוות רגע של שכחה עצמית, רגע של דבקות אמיתית שבו כל מה שאלוהים רוצה הוא הרצון שלנו, החשק שלנו ועצם ההתייצבות שלנו מולו. זהו רגע משחרר שבו הקשר הדתי הופך בלתי אמצעי, עמוק ורחב לאין קץ..."בתפילה, הוא העיקר החשק והרצון להתפלל ולהתחנן, וכמו שכתוב (אבות ב יג): "אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים" כו', שהוא עצמו מאמרם שילהי מנחות בקרבנות [שתפילה דוגמתן] שלא תאמר אעשה רצונו כו', ת"ל: "לרצונכם תזבחוהו" (ויקרא יט ה), דר"ל כי אין הקרבן מצוה וכל שכן ולא צויתים גו'. ע"ד עולה וזבח, וכן בכמה מקומות. ועיין מ"נ בטעם הקרבנות. ונודע מה שכתב מהר"מ אלשקר סי' קי"ז דכ"ה במד' וכ' משל כו', עיין שם, דענין הקרבנות הוא שמקבל התקרובת נהנה ממנו וכל הע"ז אותו כח נהנה ונתגבר על־ידי אותו קרבן כמו אדם על־ידי מאכל ומתוך שידעו בע"ז כן היה חשקם וכוספם שיוכלו להנות כביכול לה' יתברך, ועל זה נאמר (איוב י"ד, ט"ו): "למעשה ידך תכסוף", כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מד"ת תצוה ב); והש"י הרשם בכך שיוכלו לעשות כן שיהיו כמהנים אותו. רק מי שצריך לכך באמת הוא נהנה בכך, אבל ה' יתברך אין צריך לכך, ולא תאמר: אעשה רצונו כו' כבכל המצות, רק "לרצונכם" – כפי הרצון והחשק שלכם כך הוא הקרבן; רק דמזה הוא ההנאה לה' יתברך, מהרצון והחשק שלהם להנותו. וכן התפלה במקום הקרבנות שאין רצון ה' יתברך מבני־אדם שיתפללו לפניו וישנוהו, רק הרצון שלהם להתפלל לפניו זה רצונו יתברך, והבן זה:"

פסקה י"ג:

"הזמן מורכב מיום ולילה – וכן חיי־האדם: אור וחושך, עולה ויורד, כידוע מאמר הבעל שם טוב על פסוק "שבע יפול צדיק וקם" כי ז' ימים הוא שבוע אחד, ואחר־כך חוזרים אותן ז' ימים חלילה. ואמנם גם בעת החושך צריך אור הלבנה או אור כוכבים, דנמי אור הוא, כדאיתא ריש פסחים, ולא שיהא חשוך לגמרי. ובביתו צריך אור הנר [מצוה, ואור תורה, "שמש ומגן ה'" – זהו תורה לשם שמים, בבהירות הכרת שם שמים; וזהו: "ואוהביו כצאת השמש" (שופטים ה', ל"א), "ומצדיקי הרבים ככוכבים" (דניאל י"ב, ג') – שלומדים תורה נגלה לרבים]. ופירוש "בביתו" – בחדרי־לבבו, אור הנר יפה לבדיקה, שאור שבעיסה הטמון בחורין ובסדקין, זה טוב יותר בלילה בעת החושך, שאז אור הנר מאיר [מה שאין כן ביום – אין מאיר, דשרגא בטיהרא (חולין דף ס:), ועיין (בירושלמי ריש פסחים) דביום אף במקום חשוך אין מאיר כל כך. בזמן שהש"ש נגלה על כל פני העולם קטן – אין נר מצוה חשוב לכלום] ועל־ידו יכול לבדוק כל המיני חימוץ מסדקי־לבבו, עד מקום שידוע מגעת והשאר מבטלו בלבו. והנה אור השמש מטהר זמן היום, והשלמת הטהרה כאשר איערב שמשא, כדאיתא ברכות ב', דלולי נטהר לא איערב עדיין, וכל כמה דלא איערב עדיין, צריך אותו זמן טהרה על־ידי אור השמש, שהוא משתדל בטהרתו."

פסקה י"ד:

"וגם ביום יש פעמים עננים המונעים את האור, אבל לא מחשיכים – והם לטובה. כי המסתכל בשמש עיניו כהות; וגם למנוע תוקף החום המזיק פעמים לאדם, כמו שמצינו בנדב ואביהוא; וגם עיקר טובה, כמו ששמעתי בעניין זה על פסוק "המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר" (תהלים קמ"ז, ח'), שעל־ידי־זה מוריד טיפה חדשה לגוף מצמחת, אבל המטר עצמו איננו טובה אלא בזמנו; ופעמים שהענן רעה, שצריך תוקף החום, והוא בעת גמר הקצירה, שהוא גמר המעשה דמכונה קצירא, כמו שאמרו סוף פרק קמא דבבא קמא, כמ"ש במק"א."

בפסקאות י״ג וי״ד של צדקת הצדיק ר׳ צדוק מתבונן במבנה הזמן ובמבנה חיי האדם, שנעים כל הזמן בין יום ולילה, בין אור לחושך, בין עליות לירידות. האדם איננו יצור שנשאר כל הזמן בגובה אחד, אלא חי במחזוריות של הארה והתעממות, של רגעים בהם הכל מובן ובהיר ורגעים אחרים שבהם הכל נסגר ומוחשך.

בעולמות רוחניים מסוימים אולי אין לזה חשיבות, העיקר הוא המעשה. אבל אצל ר׳ צדוק, שמבקש קשר חי, אישי ופנימי עם אלוהים, החושך איננו מצב נוח. יחד עם זאת הוא מציע דרך לא רק להחזיק מעמד בו אלא גם להרוויח ממנו. כמו שבחושך דווקא נר מצווה קטן מאיר פינות שאי אפשר להאיר ביום, כך גם ברגעי מרחק ועצבות יכולים להיפתח מקומות עדינים ונסתרים בנפש, מקומות שלא מתגלים כשהאור גדול מדי.

כך גם ביחסים אנושיים. כאשר יש אהבה גדולה ושוטפת, מחוות קטנות כמעט אינן נראות. אבל דווקא ברגעי המרחק, כאשר אין הצפה גדולה של רגש, המחוות הקטנות והמדויקות מקבלות משמעות אחרת. המרחק מאפשר לדייק את הקשר, לפרוט אותו לפרטים, לגלות בו פנים שלא ראינו קודם. אותו דבר מציע ר׳ צדוק ביחס לאלוהים. דווקא כאשר התפילה לא זורמת או כאשר הלימוד לא מאיר, נוצרת אפשרות להקשיב לעומק, לחצוב פנימה ולגלות היכן הדברים פוגשים אותי באמת.

בפסקה הבאה הוא אף מוסיף שגם ביום, גם בתוך האור, יש צורך בעננים. עודף אור, כמו אצל נדב ואביהו, עלול לשרוף. האור צריך מידה של צל כדי להיות מובן, כדי שלא יסנוור ויאבד את כוחו. העננים מאפשרים לאדם לעבד את האור, לתפוס ממנו מרחק, להכניס אותו לשפה שלו. דווקא המעונן חלקית הוא שמאפשר חיים מאוזנים ונעימים. ר׳ צדוק אף מזכיר את המסורת שיום מתן תורה היה יום מעונן, משום שיותר מדי אור אינו מאפשר קליטה אמיתית.

כך ר׳ צדוק מלמד אותנו לראות גם את רגעי החושך וגם את רגעי ההסתרה בתוך האור כמתנות. הם אינם חיסרון בלבד אלא הזדמנות לקשר דתי ואנושי עמוק יותר, מדויק יותר, וכן הרבה יותר.

"משמור ב' כלבים צועקים. כשהכל ישינים דבמשמור א' יש בנ"א ניעורים ואין מניחים אותו. וכן תפילה טוב במקום שאין בנ"א כי הם מבלבלים אותו בפניות ומחשבת חוץ ושאר מחשבות זרות בא ע"י וכמ"ש בדגמ"א כ"פ ע"פ וכל אדם לא יהי' וגו' בבואו לכפר בקודש. ותפלה בצבור כשגם הצבור מתפללין אין דעתן עליו וכן הוא עליהם. [וגם בתורה א' (פסחים קיב.) לא תשנה בגבהה של עיר אע"פ שאמרו (נדרים פא.) הזהרו בתבורה וכן בכ"מ. היינו כשלומד עמהם אבל לא במקום בנ"א שאין לומדין עמו]. ואפי' שיש בנ"א צריך לצייר במחשבתו כאלו אין איש בעולם וכמ"ש בדגמ"א שם. וללישנא דאמצעית דאמצעיתא לפי שאז תוקף השינה כי בסוף א' מתחילין ובתחלת ג' ניעורין. ואפי' יצעקו לא ינערו. וכך צריך להיות השינה בלבו מכל עניני עוה"ז שאפי' ע"י הצעקה בתפלה ברך עלינו השנה וכיוצא לא ינערו רק יכוין הכל צורך גבוה כידוע. וכל עניני עוה"ז יהיו בטילים אצלו דכישן דמי:"

ר' צדוק מתאר את ההכנה התפילה הנדרשת מהאדם, וההכנה שהוא מציע היא ארוכה ומשמעותית ולא תמיד מצליחה. הנכונות לקבל את האפשרות שההכנה לא תצליח היא חלק מהותי מההכנה. יש מצבים שאדם לא מוכן בהם לתפילה. התפילה של ר' צדוק דומה לשיחה אינטימית עם בן־זוג, וככזו היא מחייבת אווירה, קשב ומצב נפשי מתאים; אי־אפשר לפקד עליה שתהיה “כאן ועכשיו”. הזה התורה חוזרת להיות קבע, והתפילה – תחנונים כשהיא עולה מלמטה-למעלה, כשחשק ושמחה נדלקים בפנים ומושכים את המילים. לפעמים זה יכול לפרוץ בשמירת לילה, בצבא או בטיול חופשי, או ברגע חד של חדשות קשות שמטלטלות את הלב. מי שמוכן להמתין, לטפל באווירה, ולא לפחד מן האפשרות שלא יצליח, יגלה שיותר ויותר פעמים “הזדמנות” נפתחת, והלב מוצא נתיב אמיתי אל מלכות שמיים.

...

"וזמן ההכנה הזו הכל לפי מה שהוא אדם וחסידים היו שוהים רק שעה א' לתפלה כדאי' (ברכות ל:) וזה טעם ג"כ שהרחיבו בזמן של ערבית עד עמוד השחר כי בחשכת ליל קשה למצוא בהירות מלכות שמים פעמים עד עה"ש כולי האי ואולי. משא"כ ביום כמ"ש להגיד בבוקר חסדך אז אפשר להגיד מיד בבוקר מתוך אור הניכר. משא"כ בלילות רק האמונה בלב ולא ההגדה שהוא ההוצאה מכח אל הפועל על העבר אלא הקיווי על העתיד כאשר אתא בוקר גם בכל הלילה כולה. ולכך תפלת ערבית רשות כי תפלה הוא הכרת הנוכח יותר מק"ש כמ"ש לעיל אות ו' וא"א לחייב בלילה ד"זה שמי לעלם" כתיב בעוה"ז שדומה ללילה. רק רשות למי שחננו ה' להיות לילה כיום יאיר לו. רק האידנא בעקבות דמשיחא קרוב לאור היום קבלינהו לחובה. ותפלת השחר ג"כ זמנה עד חצות יותר מזמן ק"ש כי לקבלת הנוכח ממלכות שמים צריך הכנה יותר. ולכך יש תשלומין לתפלה אצל תפלה הסמוכה אע"פ שעבר הזמן משא"כ בתפלה השלישית הוי מעוות כו' דבתרי זימני הוי חזקה לגבי אותה דלא מצי מכוין לה:"

"עיקר הק"ש קבלת עול מ"ש ועול תורה ומצות כדאי' (ברכות יג.) וצריך ביום ולילה. ולא בבוקר וערב אלא בשכבך ובקומך ע' שם י"א א'. דיהיב הזמן בזה משום דהבוקר וערב הם שינויים בעולם ולא באדם והי' די בקבלה א' לשניהם רק מפני השינויים שבאדם שביום קם ועוסק במלאכתו וצריך קבלת עול מ"ש שכל מעשיו יהי' לש"ש כמ"ש (עירובין סה.) אנן פועלי דיממא כפועלים העושים מלאכה שכל מעשיהם לאדון ואפי' בברהמ"ז מקצר בשביל עבודתו. ובלילה עת שכיבה ומנוחה צריך ג"כ קבלת עומ"ש שגם בשכבו על מטתו ידע לפני מי הוא שוכב כמ"ש בהג"ה דריש או"ח. וזה מלאכה יותר גדולה. וכמו ששמעתי בזה ע"פ ויחלום יעקב שמהחלומות ניכר מעלת האדם אם גם כשאינו עושה כלום רעיונותיו רק והנה ה' נצב עליו. ובדבר זה צדיקים מעטים שנתפארו כן. ולכך נתנו ברכה היתירה לערבית שהוא השכיבנו לשלום."

"ברכות לראש צדיק. לכך מס' ברכות ההתחלה מש"ס שעיקר הכל דע את אלהי אביך ואח"כ עבדהו שצריך לידע למי עובד. וזהו הברכה לפני כל מעשה לייחד כל מעשיו לה' כמ"ש בכל דרכיך דעהו כמ"ש הרמב"מ. וזהו ע"י הברכה וכמו שאמרו השיעור בה קטן שיודע למי מברכין. משא"כ בשאר מצות אין השיעור שידע למי מניחין תפילין וכיוצא. מבואר שהברכה עיקרה הידיעה למי מברכין שעל כך נוסדה. וזהו התחלת הכניסה לתורה כמ"ש ראשית חכמה יראת ה'. ויר"ש הוא ע"י שויתי ה' לנגדי תמיד כמ"ש בהג"ה דריש או"ח. והיינו ברכות שכולן מתחילין בלשון נוכח שמיד בהתחלת הברכה צריך להיות הש"י נוכח עיניו כאלו עומד עליו ומצוהו. והסיום לשון נסתר דמיד נעלם כמ"ש על גוזליו ירחף נוגע ואינו נוגע כידוע:"

"ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון, כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון, ולא פסח דורות; מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאות עולם הזה שהוא מקושר בהם, צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון־ה' ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם – אולי יוכל; ואחר־כך שוב ילך במתינות ולאט, כדין פסח דורות"