פסקה י"ג:
"הזמן מורכב מיום ולילה – וכן חיי־האדם: אור וחושך, עולה ויורד, כידוע מאמר הבעל שם טוב על פסוק "שבע יפול צדיק וקם" כי ז' ימים הוא שבוע אחד, ואחר־כך חוזרים אותן ז' ימים חלילה. ואמנם גם בעת החושך צריך אור הלבנה או אור כוכבים, דנמי אור הוא, כדאיתא ריש פסחים, ולא שיהא חשוך לגמרי. ובביתו צריך אור הנר [מצוה, ואור תורה, "שמש ומגן ה'" – זהו תורה לשם שמים, בבהירות הכרת שם שמים; וזהו: "ואוהביו כצאת השמש" (שופטים ה', ל"א), "ומצדיקי הרבים ככוכבים" (דניאל י"ב, ג') – שלומדים תורה נגלה לרבים]. ופירוש "בביתו" – בחדרי־לבבו, אור הנר יפה לבדיקה, שאור שבעיסה הטמון בחורין ובסדקין, זה טוב יותר בלילה בעת החושך, שאז אור הנר מאיר [מה שאין כן ביום – אין מאיר, דשרגא בטיהרא (חולין דף ס:), ועיין (בירושלמי ריש פסחים) דביום אף במקום חשוך אין מאיר כל כך. בזמן שהש"ש נגלה על כל פני העולם קטן – אין נר מצוה חשוב לכלום] ועל־ידו יכול לבדוק כל המיני חימוץ מסדקי־לבבו, עד מקום שידוע מגעת והשאר מבטלו בלבו. והנה אור השמש מטהר זמן היום, והשלמת הטהרה כאשר איערב שמשא, כדאיתא ברכות ב', דלולי נטהר לא איערב עדיין, וכל כמה דלא איערב עדיין, צריך אותו זמן טהרה על־ידי אור השמש, שהוא משתדל בטהרתו."
פסקה י"ד:
"וגם ביום יש פעמים עננים המונעים את האור, אבל לא מחשיכים – והם לטובה. כי המסתכל בשמש עיניו כהות; וגם למנוע תוקף החום המזיק פעמים לאדם, כמו שמצינו בנדב ואביהוא; וגם עיקר טובה, כמו ששמעתי בעניין זה על פסוק "המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר" (תהלים קמ"ז, ח'), שעל־ידי־זה מוריד טיפה חדשה לגוף מצמחת, אבל המטר עצמו איננו טובה אלא בזמנו; ופעמים שהענן רעה, שצריך תוקף החום, והוא בעת גמר הקצירה, שהוא גמר המעשה דמכונה קצירא, כמו שאמרו סוף פרק קמא דבבא קמא, כמ"ש במק"א."
בפסקאות י״ג וי״ד של צדקת הצדיק ר׳ צדוק מתבונן במבנה הזמן ובמבנה חיי האדם, שנעים כל הזמן בין יום ולילה, בין אור לחושך, בין עליות לירידות. האדם איננו יצור שנשאר כל הזמן בגובה אחד, אלא חי במחזוריות של הארה והתעממות, של רגעים בהם הכל מובן ובהיר ורגעים אחרים שבהם הכל נסגר ומוחשך.
בעולמות רוחניים מסוימים אולי אין לזה חשיבות, העיקר הוא המעשה. אבל אצל ר׳ צדוק, שמבקש קשר חי, אישי ופנימי עם אלוהים, החושך איננו מצב נוח. יחד עם זאת הוא מציע דרך לא רק להחזיק מעמד בו אלא גם להרוויח ממנו. כמו שבחושך דווקא נר מצווה קטן מאיר פינות שאי אפשר להאיר ביום, כך גם ברגעי מרחק ועצבות יכולים להיפתח מקומות עדינים ונסתרים בנפש, מקומות שלא מתגלים כשהאור גדול מדי.
כך גם ביחסים אנושיים. כאשר יש אהבה גדולה ושוטפת, מחוות קטנות כמעט אינן נראות. אבל דווקא ברגעי המרחק, כאשר אין הצפה גדולה של רגש, המחוות הקטנות והמדויקות מקבלות משמעות אחרת. המרחק מאפשר לדייק את הקשר, לפרוט אותו לפרטים, לגלות בו פנים שלא ראינו קודם. אותו דבר מציע ר׳ צדוק ביחס לאלוהים. דווקא כאשר התפילה לא זורמת או כאשר הלימוד לא מאיר, נוצרת אפשרות להקשיב לעומק, לחצוב פנימה ולגלות היכן הדברים פוגשים אותי באמת.
בפסקה הבאה הוא אף מוסיף שגם ביום, גם בתוך האור, יש צורך בעננים. עודף אור, כמו אצל נדב ואביהו, עלול לשרוף. האור צריך מידה של צל כדי להיות מובן, כדי שלא יסנוור ויאבד את כוחו. העננים מאפשרים לאדם לעבד את האור, לתפוס ממנו מרחק, להכניס אותו לשפה שלו. דווקא המעונן חלקית הוא שמאפשר חיים מאוזנים ונעימים. ר׳ צדוק אף מזכיר את המסורת שיום מתן תורה היה יום מעונן, משום שיותר מדי אור אינו מאפשר קליטה אמיתית.
כך ר׳ צדוק מלמד אותנו לראות גם את רגעי החושך וגם את רגעי ההסתרה בתוך האור כמתנות. הם אינם חיסרון בלבד אלא הזדמנות לקשר דתי ואנושי עמוק יותר, מדויק יותר, וכן הרבה יותר.