...פסקה נ"ג:

דבור של חול המורגל בפי האדם ומרגלא בפומיה הוא דברי תורה ממש, אפילו אצל איש ההמוני מישראל. וכמו שנראה הרבה בתלמוד מביא "דאמרי אינשי" והוא דברי תורה. ובפרק קמא דסנהדרין (דף ז.) הרבה ההוא דהוה קאמר ואזיל וכו', ואמר שמואל קרא כתיב. כי כל נפש מישראל יש לו אחיזה בדברי־תורה מיוחדת, כנודע, ובדבור ש"מרגלא בפומיה" זהו שורש נפשו [כי הדבור הוא יסוד הנפש, תרגום "נפש חיה" – "רוח ממללא", וכמו שאמרו בפסיקתא: אין בין הצדיקים החיים למתים אלא הדבור, זהו יסוד החיות] ומזה יוכל האדם לעמוד על שורש נפשו, לדעת מה ענינו בזה העולם. וכהאי גוונא בריש פסחים (דף ד.): ההוא דהוה אמר כו' שמע מינה מדן קאתי, עיין שם....האם כשאדם נכנס לבית המדרש הוא צריך להשאיר את האישיות שלו בחוץ? הרבה פעמים נדמה לנו שהתורה היא משהו חיצוני שמגיע "לנווט" אותנו, ושאנחנו צריכים למחוק את הרצונות, הסגנון והאופי שלנו כדי להתאים את עצמנו אליה. בפסקה נ"ג ר' צדוק לוקח אותנו למסע פנימה, אל המושג "מרגלא בפומיה" – הדבר ששגור בפיו של האדם. ר' צדוק טוען שאפילו אצל "איש המוני", אותו דיבור שחוזר על עצמו שוב ושוב, אותו נושא שמעסיק אותו תמיד – הוא "דברי תורה ממש". זה לא סתם הרגל, זה גילוי של הנפש.בפסקה זו נלמד לזהות את ה"חוט החורז" הזה בחיים שלנו. כמו שאפשר לפגוש חבר אחרי עשרים שנה – הוא השתנה, התבגר, למד תורה, אבל עדיין נשאר שם משהו בסיסי, איזו "אמונה פנימית" שלא השתנתה מגיל הנעורים ועד היום. ר' צדוק מלמד אותנו לא להילחם בזה, אלא להבין שזה הנכס הכי גדול שלנו. זה כמו סופר שבטוח שהוא כותב על נושאים שונים, אבל מבקרי הספרות מזהים אצלו מתח קבוע בין השורות שהוא עצמו לא היה מודע אליו. זה ה"מרגלא בפומיה" שפורץ החוצה בלי כוונה.התפקיד שלנו הוא לא לייצר "אובייקטיביזציה" של התורה, כמו מאמר אקדמי יבש שאין בו זכר לכותב. להפך. החידוש הגדול של כל יהודי הוא לקחת את דברי התורה ולהעביר אותם דרך "המסננת של האישיות" שלו. התורה מחפשת את הגוון שלך, את הניסוח שרק אתה היית בוחר, את המקום שבו הדברים היו צורמים לך אם מישהו אחר היה אומר אותם. שם, בתוך המוזיקה האישית שלך – שם נמצאת תורת האמת....