בפסקה מ״ב של צדקת הצדיק אנו פוגשים את אחת ההצעות המעמיקות והמפתיעות של ר׳ צדוק על מהו לב התפילה ומה משמעות הרצון לתת לאלוהים. ר׳ צדוק מציב את השאלה המוכרת מהפילוסופיה על בעיית ההגשמה: כאשר אני מדבר עם אלוהים, כאשר אני אומר לו דברים ומרגיש כלפיו רגשות, האם אינני נופל להגשמה בעייתית. התשובה שלו מהפכנית. עיקר התפילה הוא החשק והרצון להתפלל. לא הקבע ולא המצווה כשלעצמה, לא מפני שחייבים אלא מפני שרוצים.כאן הוא פונה למדרש על הקרבנות ואומר "לרצונכם תזבחו". החשק עצמו והרצון לתת הם העיקר. בניגוד לרמב״ם שרואה בכך חולשה של עם ישראל, ר׳ צדוק רואה בזה גדולה. לא מה שאנחנו נותנים הוא המשמעותי אלא עצם הרצון לומר "אני רוצה לתת לך". כשם שבמחוות אנושיות כמו זר פרחים או ירושלים של זהב או אפילו פרח קטן של ילד, הערך איננו בעצם החפץ אלא ברצון שמאחוריו, כך גם בתפילה ובקשר עם אלוהים.זהו קשר פרדוקסלי. אני יודע שאין לי מה לתת, ודוקא משום כך אני יכול לתת הכול. אין כאן מגבלות של צורך או של מה מתאים עכשיו או מה יתקבל. העולם הדתי נפתח לחירות עצומה. השאלה איננה מה אלוהים צריך אלא מה אני רוצה לתת. זהו שחרור עמוק שמאפשר לאדם לבוא לפני אלוהיו בכל פנימיותו, בכל כיסופיו ובכל עוצמתו.ברגעים של התלהבות או של עומק בתפילה ר׳ צדוק מזמין אותנו לחוות רגע של שכחה עצמית, רגע של דבקות אמיתית שבו כל מה שאלוהים רוצה הוא הרצון שלנו, החשק שלנו ועצם ההתייצבות שלנו מולו. זהו רגע משחרר שבו הקשר הדתי הופך בלתי אמצעי, עמוק ורחב לאין קץ..."בתפילה, הוא העיקר החשק והרצון להתפלל ולהתחנן, וכמו שכתוב (אבות ב יג): "אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים" כו', שהוא עצמו מאמרם שילהי מנחות בקרבנות [שתפילה דוגמתן] שלא תאמר אעשה רצונו כו', ת"ל: "לרצונכם תזבחוהו" (ויקרא יט ה), דר"ל כי אין הקרבן מצוה וכל שכן ולא צויתים גו'. ע"ד עולה וזבח, וכן בכמה מקומות. ועיין מ"נ בטעם הקרבנות. ונודע מה שכתב מהר"מ אלשקר סי' קי"ז דכ"ה במד' וכ' משל כו', עיין שם, דענין הקרבנות הוא שמקבל התקרובת נהנה ממנו וכל הע"ז אותו כח נהנה ונתגבר על־ידי אותו קרבן כמו אדם על־ידי מאכל ומתוך שידעו בע"ז כן היה חשקם וכוספם שיוכלו להנות כביכול לה' יתברך, ועל זה נאמר (איוב י"ד, ט"ו): "למעשה ידך תכסוף", כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מד"ת תצוה ב); והש"י הרשם בכך שיוכלו לעשות כן שיהיו כמהנים אותו. רק מי שצריך לכך באמת הוא נהנה בכך, אבל ה' יתברך אין צריך לכך, ולא תאמר: אעשה רצונו כו' כבכל המצות, רק "לרצונכם" – כפי הרצון והחשק שלכם כך הוא הקרבן; רק דמזה הוא ההנאה לה' יתברך, מהרצון והחשק שלהם להנותו. וכן התפלה במקום הקרבנות שאין רצון ה' יתברך מבני־אדם שיתפללו לפניו וישנוהו, רק הרצון שלהם להתפלל לפניו זה רצונו יתברך, והבן זה:"