שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, פרק 11!

בפרק הקודם שפכנו אור חדש על התפיסה הפרוגרסיבית, מתוך נסיון להציג את העמדה הזו באופן הכי משכנע שאפשר, לפחות לפי מה שראינו עד כה. המהלך שטווינו סַבַב סביב התובנה שהתת-מודע שלנו מכיל אלמנטים גזעניים ומפלים, ושבמצטבר ההטיות שהוא מוביל אליהם בְמערכות חברתיות גדולות מייצרות כוחות חזקים ביותר שמשמרים מערכות דיכוי ושליטה של קבוצות מוחלשות. מתוך ההבנה הזו עולה הקריאה הפרוגרסיבית מכולנו לנטרל את הכוחות הללו, לנקות את המרחב מן ההטיות הנוראיות הללו שפוגעות בכל כך הרבה אנשים, במיוחד אלו השייכים לקבוצות המדוכאות ביותר בחברה.

אני מודה, שאני שמח שהפרק הקודם לא הספיק לנו כדי להכניס גם את טיעוני הנגד והביקורת שיעלו בפרק הנוכחי. אני שמח מזה במיוחד עבור אלו מכם, המאזינים, שאינם מזדהים בגדול עם הגישה הפרוגרסיבית. הסיבה לכך היא שיש משהו חזק בלחיות קצת עם הדעה שאינך מסכים איתה, או שאינך מסכימה איתה. הדרך לצמיחה אישית ברמה התפיסתית היא לאתגר את העמדות שלנו, ולא לעשות לעצמנו חיים קלים, ובטח שלא לחטא את המרחב האינטלקטואלי שלנו מכל דעה שונה. ממילא, אני שמח שהיו לכם, אתם שאינכם פרוגרסיבים, כמה ימים לתת לתפיסה שהצגתי שבוע שעבר להתגלגל קצת בראש באי נוחות עד לפרק הזה. 

ובאופן משלים, לאלו מכם שהזדהו באופן מלא עם הדברים שהצגתי שבוע שעבר, וששמחים להזדהות כפרוגרסיבים - שמח שבאתם גם היום! היום יהיה תורכם, אני מקווה, לחטט קצת בקשיים שהתפיסה הזו מייצרת לעצמה, דווקא מתוך התיאור המבוסס שהצגתי בשבוע שעבר.

כמובן, גם הפרק הזה לא יוכל להקיף את כל זוויות הביקורת שיש. חלק מן הזוויות הללו כבר הרחבנו עליהן בפרקים הקודמים, וחלק נדבר בפרקים הבאים. אז תראו במה שנראה היום עיסוק בחלק, אבל לא בכל, הבעיות המהותיות ביותר שעולות, לפחות לטעמי, מתוך התפיסה. 

ספיציפית, הקשיים שאנחנו נצביע עליהם בפרוגרסיביות היום יסובבו סביב ציר אחד חשוב, והוא: שהבעיה שהפרוגרסיביות שמה עליה את האצבע איננה ניתנת לפתרון. וכשאני אומר את זה אני לא מתכוון ל"זו בעיה קשה שצריך להשקיע בה הרבה כסף וזמן", אלא שברגע שצעדנו אל עבר תיקון התת-מודע, צעדנו לתחום כל כך עמוק ומסתורי שאין לנו בו הבנה מספקת היום כדי לגשת בכלל לפתרון, ומעבר לכך: שחלק מן הבעיות הינן בעיות עוד יותר עמוקות, כאלו שמאד סביר שגם בעתיד לא נוכל למצוא את הידיים והרגליים שלנו שם, לא משנה כמה ננסה.

בדקות הקרובות נסקור את הדברים, ובינתיים אני רק רוצה להצביע על השלכה אחת שלהם: אם באמת המצב הוא כה מאתגר כמו שתיארתי, ועדיין הפרוגרסיבים מתעקשים להתקדם בכל הכח קדימה עד שיראו שינוי, נוצר כאן חור-שחור שיכול לשאוב אליו המון משאבים ומאמצים לשינוי חיובי, בלי שנראה כל שיפור בסופו של דבר. חשוב תמיד לזכור שיש מחיר לאשליות: בזבוז של זמן ומשאבים שיכלו ללכת לדברים טובים יותר, קודם כל, וגם הפגיעה בדברים חשובים בשם המאמצים לשנות דברים שאי אפשר לשנותם.

אבל אני מקדים את המאוחר. בואו נצעד בשביל הזה, צעד-צעד.

אז נניח שהתעוררנו יום אחד ואמרנו לחבר הפרוגרסיבי שלנו - אנחנו איתכם. אנחנו רוצים לעזור לתקן את העולם. מהם הכלים שיש בידינו לתקן את העולם, לגשת איתם לפתור את הבעיות שהצבענו עליהם?

כשאני מדבר על "פתרונות", אני לא מדבר על כפייה מבחוץ של השיח וכו', כמו צנזורה ממסדית או מערכות סינון תוכן ברשתות החברתיות, כמו שיש היום. כל פתרון שדורש מערכות כפייה קבועות מפספס את הנקודה העיקרית: אנחנו חולמים, אם אנחנו פרוגרסיבים, לתכנת מחדש את התת-מודע כדי שלא ישמר את ההטיות הפסולות שבתוכנו. אולי בינתיים, בטווח הקצר והבינוני, צריך להפעיל קצת כח, קצת צנזורה, לנקות את הפצע כדי שיוכל להחלים, ואולי זו הסיבה שהפרוגרסיבים מקדמים כל כך הרבה מהלכים מהסוג הזה. אבל לטווח ארוך - צנזורה היא לא פתרון. תראו מה קרה בעבר, והאמת, תראו מה שקורה כיום, במדינות קומוניסטיות ורודניות, איך הן נאלצות להפעיל צנזורה כל הזמן, ואיך מערכות הצינזור תפחו ותפחו ואיתן הפעלת הכח של המשטרה החשאית וכדומה. אם נגיע למקום שכזה, אז פספסנו ובגדול. 

כיוון שצריך להתחיל מאיפהשהוא, בואו נצמצם את היעד שלנו לתכנות מחדש של אדם בודד: ספיציפית, אותנו. כל אחד ואחת מכם המאזינים, קחו דקה ותחשבו על עצמכם - מה יידרש כדי לחטא את התת–מודע שלכם מן ההטיות התת-הכרתיות שלכם?

זו בעיה קשה ביותר, ויש לה כמה ממדים. בראש ובראשונה יש לנו אתגר של מדידה. כדי לתקן מצב אנחנו חייבים מערכות מדידה של המצב, כדי שנוכל להעריך את חומרתו, וגם כדי שנוכל לבדוק האם התהליך שנעביר את ה"פציינט", אם נקרא לו ככה, עשה משהו. לפעול בלי מדידה משמעו לפעול בלי משוב לניסויים שלנו, וכל הקטע של ניסוי הוא שאינך יודע עדיין מה יעבוד ומה לא, אז חייבים משוב. אז - איך מודדים הטיות התת-הכרתיות? 

הבדיקה הכי טובה, אם היא היתה פרקטית, היא לבחון איך אני מתנהג כלפי אחרים בשטח בלי לשים לב. לכאורה, זה בדיוק המקום שבו אני כביכול פוגע באחרים, ולכן היה הכי יעיל לראות את זה בשטח. אלא שלפי כל מה שראינו עד כה, זה לא יכול להיות הכיוון. הרי כל הקטע של ההטיות התת-הכרתיות הללו הוא שאי אפשר להצביע על אירוע ולומר במפורש שהוא נעשה ממקום גזעני. נניח שהגיעה מועמדת אפרו-אמריקאית לעבודה, ולא קיבלתי אותה. האם זה בגלל מוטיב גזעני או מיזוגני? או אולי היא באמת לא היתה מתאימה לארגון? אולי פשוט באותו יום הייתי במצב רוח רע וכל מי שהיה נכנס למשרד היה יוצא עם תשובה שלילית? 

בשל כך, וכדי להתמודד עם האתגר הזה, פסיכולוגים עמלו ועומלים קשה כדי לנסות לייצר מבחנים בתנאי מעבדה שיאפשרו להם למדוד "גזענות תת-הכרתית" שכזו, או הטיות תת-הכרתיות אחרות באופן כללי. אחד המבחנים הכי פופולריים בנושא, שקיים מאז 1998, שעד היום עשו אותו עשרות מיליוני אנשים, ושנמצא בשימוש אקטיבי בהמון חברות וארגונים כחלק ממאמצי הדיוורסיטי נקרא Implicit Association Test, או IAT בקיצור. לצורך הפרק הזה אנחנו ניקח את המבחן הזה כמקרה בוחַן, ונלמד קצת איך פסיכולוגים מנסים לפרמל את הבעיה. מתוך הדיון נבין את החולשות הגדולות של המחקר העדכני בעניין, שבגללן אי אפשר למנף אותו לצורך בניית תכנית פעולה פרוגרסיבית, לפחות לא לפי מה שידוע לנו כיום.

לפני שנרחיב בעניין, חשוב לי לומר שפרק קצר כמו שלנו לא יכול לסקור את כל המאמצים בתחום, ואני גם לא מומחה בעניין. אז מעבר לידע כללי שאספתי לאורך השנים, לקראת הכנת הפרק הזה נעזרתי בשני מקורות אוןליין - שיחה מהשנה האחרונה עם פרופסור קריס פרגוסון שעלה מוקדם יותר השנה, ושסקר באופן יפה את מצב המחקר בעניין, וכן שיחה מ-2019 עם פרופסור בריאן נוסק, אחד מן הממציאים של מבחן ה-IAT שנדבר עליו עוד מעט.

אז קודם כל - מהו המבחן הזה? אני אסביר בשורות הבאות בקצרה, אבל אתם גם מוזמנים פשוט מוזמנים גם להאזין לדר. פרגסון עצמו כשהוא מתאר איך זה עובד.

 ובכן, במבחן IAT הרעיון הוא לתת לאנשים משימה פשוטה לבצע, ולראות אם מהירות הביצוע מושפעת מהטיות תת-הכרתיות. ספיציפית, אנשים יושבים מול מסך, כאשר בקצוות המסך מופיעים כל פעם קטגוריות הופכיות, ספיצפית יופיעו "טוב" לעומת "רע", ו-"אפרו אמריקאי" לעומת "אירופאי-אמריקאי". לפעמים "טוב" ו"אפרו-אמריקאי" יופיעו בסמיכות, ולפעמים "טוב" ו"אירופאי-אמריקאי" יופיעו בסמיכות, והשילוב ההפוך מופיע בקצה השני של המסך.

הנבדק יושב מול המסך ומקבל תמונות של פרצופים, וצריך להזיז אותם עם העכבר לקטגוריה הנכונה. מה שבעצם נבדקים עליו כאן הוא המהירות - כמה מהר אתה מקטלג נכון כל פרצוף עם הגזע שהוא מתאים לו. ההנחה העומדת בבסיס המחקר היא שאם אתה מֶאֶט בקטלוג של פרצוף שחור לקטגוריה שלו, ובעיקר אם אתה מֶאֶט בקטלוג כש"אפרו-אמריקאי" נמצא ליד המילה "טוב", זה אומר שהמוח שלך צריך לעבוד יותר חזק כדי להחליט את ההחלטה הנכונה, וזה כנראה - כך הציעו החוקרים שהמציאו את המבחן - בגלל שאתה מפעיל את החלק המודע שלך כדי להילחם בתת-מודע הגזעני.

עכשיו, קודם כל מגיע כל הכבוד לממציאי המבדק הזה. הוא בהחלט מבדק מקורי באופן שבו הוא בנוי, ואתם יכולים לראות איך הוא מנסה לגשת לתת-הכרה באופן סטרילי, לגשת לצנרת הניורולוגית במקום לנתח התנהגות בקונטקסט חברתי מורכב. אבל אחרי מחיאות הכפיים צריך לשים לב כמה רחוק הוא ממה שאנחנו מוטרדים ממנו. כל מה שמוכח כאן, במקסימום, הוא שהמוח שלנו מתאמץ יותר במשימת קטלוג נתונה. לכאורה, גזענות נסתרת זו רק פרשנות אחת לעניין - אפשר להציע הרבה נימוקים למה זה יקרה. לדוגמה - אולי, כיוון שהנבחן יודע מה הבחינה בודקת אצלו, המוח שלו צריך להתאמץ קצת יותר כשהוא רואה תמונה של מישהו שחור כדי להשקיט חלקים במוח שפוחדים מזה שהוא יעשה טעות ויתוייג כגזען. ההצמדה של "איטיות" ל"הטייה" איננה חד משמעית.

שנית, רמת האמינות של המבחנים הללו לוקה בחסר בעוד אופן: אפשר לקחת את המבחן הזה כמה פעמים, אפילו בפער של כמה דקות, ולקבל תוצאות שונות ביותר כל פעם. וזאת בניגוד, נניח, למבחני איי-קיו, שהינם מאד עקביים בציון שמקבלים בהם בכל פעם שעושים אותם. מבחן עם כל כך הרבה רעש בתוצאות שמתקבלות מאותו אדם הוא מבחן שהאמינות שלו באיבחון האדם ירודה ביותר. זו הסיבה שהמבחנים הללו אינם בשימוש, נניח, כשרוצים לסנן מועמדים לחבר מושבעים: כי אי אפשר לסמוך על התוצאות שלהם. הנה, תאזינו לבריאן נוסק, אחד מן הממציאים של המבחן, אומר בדיוק את זה:

"יש רצון טבעי לפתרונות קלים, לקוות שיש כאן מדד שמודד באופן ישיר משהו שמאד אכפת לנו ולא אמור להיות לו שום רעש במדידה, וצריך להיות אפשר להפעיל אותו בהמון מקומות… יש כאן סיכון של הפעלה רחבה של הכלי הזה כדי להחליט מי צריך להתקבל לעבודה, ומי צריך להיבחר לשרת בחבר מושבעים. אילו סוג השימושים במדד הזה בעולם האמיתי שהולכים הרבה מעבר לאמינות של המדד… גם כשהשקנו את האתר שמבצע את הבדיקה, הזהרנו שאסור לייחס לו תכונות שאין לו.”

 

ושלישית, מחקרים שנעשו מאז לא מצאו קשר משמעותי בין ציון "גרוע" במבחן הזה - כלומר, רמת גזענות תת-הכרתית גבוהה - לבין התנהגות גזענית בשטח, והרי כל הסיבה שאכפת לנו מגזענות תת-הכרתית היא בגלל ההשפעות הרוחביות שלה בחברה. אם המודע שלנו מצליח לשלוט באותן הטיות, אז אולי הן לא כל כך עוצמתיות כפי שהפרוגרסיבים חוששים? בואו נוסיף קצת צבע לפרק הזה ונאזין בדיוק לטיעון הזה בפיו של בן-שפירו, פובליציסט יהודי שמרני בארצות הברית, בשיחה שניהל עם סטודנטית בעניין הזה לפני כמה שנים:

סטודנטית: האם תוכל לתת לי דוגמה למחשבה שיש למישהו שלא משפיעה על ההתנהגות שלו? האם אנשים שתומכים בטראמפ לא מצביעים לו?

בן שפירו: כן, זה קורה כל הזמן. 

סטודנטית: לדוגמה

בן שפירו: לדוגמה כל המחשבות שיש לך לבוא כאן לבמה ולחנוק אותי… אם כל פעם שיש מחשבה היא מתבטאת במעשים, אז כל פעם שגבר סטרייט היה רואה אישה יפה ברחוב, היינו בבלאגן גדול…

במילים אחרות, אפילו אם נקבל שישנן הטיות כאלו, זה לא אומר שכל הטייה תת-הכרתית מפעפעת לשטח בדמות סטטיסטיקות קונקרטיות. 

אז בעיית המדידה היא בעיה אחת שעומדת לפתחנו, כנראה ללא פתרון אמיתי, ומונעת מאיתנו לגשת באופן אפקטיבי לפתרון המצב. 

בעיה שניה היא - האם אפשר בכלל לתקן את המצב, גם אם יכולנו למדוד אותו? כלומר, נניח שהצלחנו באיזה אופן לשרטט את גבולות הגזרה של ההטיות התת-הכרתיות שלנו, עדיין זה לא אומר שאנחנו יודעים איך לשנות אותן. כל מי שהלך לטיפול פסיכולוגי יודע עד כמה מורכב התהליך הזה, והעומקים האינסופיים של הזהות שלנו, שיכולים לקחת שנים של אחד-על-אחד עד שמצליחים לפצח את העניין. כל עוד לא מצאנו דרך לעשות "פסיכותרפיה גלובלית" אמיתית, שמביאה לשינויי עומק בתת-מודע ולא סתם קמפיין ספינים שמסיט את דעת הקהל לחמש דקות באיזה נושא, אנחנו בבעיה. וגם כאן, בואו נאזין שוב לפרופסור נוסק, כשהוא מדבר על מה אנחנו יודעים על הסמינרים שיש היום שאמורים לעזור להתמודד עם ההטיות הללו:

"הרבה מן העיסוק שלי בתחום הוא גם בלהבהיר לאנשים מה אפשר לצפות מסמינרים שנועדו לעזור להילחם בהטיות תת-הכרתיות… המחקרים בתחום הובילו הרבה ארגונים לרצות ללמד אנשים על התחום, מתוך תקווה שאחרי סמינר כזה אנשים יהיו פחות מוטים… אבל יש מגבלות כאן, והן שההכשרות שיש כיום הם מקסימום סוג של חינוך, אבל הם לא משנים התנהגות ולא עוזרים להיפטר מן ההטיות"

 

ושוב אנחנו מגיעים לעובדה שאין לנו דרך לתקן את המצב בסאקלה גדולה, של מיליוני אנשים, ואין לנו דרך למדוד ולהוכיח שתיקנו אותו. תנו לעובדה הזו לשקוע טוב אצלכם: יכול להיות שאנחנו עומדים מול מצב נורא ואיום, ויכול להיות שאין כאן שום וכלום, ואין לנו דאטה שיכול להוכיח לכאן או לכאן, ואין לנו גם כלים להתקדם גם אם היינו יודעים שההטייה קיימת.

אז - מה הלאה? אנחנו בבעיה, באסה אפילו אפשר לומר, אבל מחר הוא יום חדש והצעד הבא הוא לשאול - מה התגובה הראויה לאור כל מה שאמרנו? מה עושים עם בעיה שאי אפשר למדוד את גודלה והשפעתה, ואי אפשר לפתור באופן שנוכל לדעת שפתרנו אותה?

הגישה השמרנית היא לאחוז במוכר ובידוע. אנחנו לא זזים לשום מקום לפני שנבין איך לנהל את התזוזה הזו, הם אומרים. נשמח לתקן כל חוק גזעני במוצהר. נשמח אפילו לעשות שינויים קלים כחלק מניסוי חברתי ולהתקדם לאט לכיוון טוב יותר. אבל לא נקפוץ ראש לתוך בריכה בלי לדעת שיש בה מים. אולי באמת יש כאן מפלצת תת-הכרתית שמנהלת את החברה, אבל בלי תכנית פעולה אנחנו לא מוכנים לעשות שום דבר בעניין. אנחנו נסתפק בבעיות שהעולם המודע מספק לנו - יש שם מספיק חומר, תאמינו לנו.

לעומתם, הגישה הפרוגרסיבית המודרנית היא להמר שיש בעיה גדולה, שהחזון שלהם לעתיד הוא טוב, ושהתכניות שלהם להשגתו כולן נכונות, וממילא צריך להתקדם בכל הכח. בסוג של תמונת ראי לשמרנים, כמו שהשמרן מסתכל בחשדנות על חזונות פרוגרסיביים למיניהם ומגן בכל הכח על הממסדים הקיימים, הפרוגרסיבים מסתכלים בחשדנות על הממסדים הקיימים ומכתרים את החזון ומסרבים לוותר עליו. הם סומכים על עצמם לא רק בתיאור הבעיה, אלא גם בכך שחייב להיות פתרון, ושהם ידעו מה נכון ומה לא, מה לעשות ומה לא לעשות. הם, הרי, "התעוררו".

אבל מה בדיוק הם יעשו? ובכן, הם יעשו בדיוק את מה שראינו שהם עושים: הם מפעילים כלים של כח ארגוני מלמעלה כדי להביא לשינוי באופן כפוי בשיח. זה בא בצורה של התראות טריגר ואכיפה של מיקרו-אגרסיות. זה בא בצורה של גירוש ו"ביטול" של דוברים ומרצים שאומרים דברים ש"אסור", במרכאות, לומר. זה גם לא נעצר בקמפוסים, אלא ממשיך גם למקומות עבודה. ספיציפית, אחד המקומות ששם נמצאים נציגים פרוגרסיבים רבים הם בפייסבוק, אינסטגרם, ועד לאחרונה טוויטר - שם הם חלשו ועדיין חולשים בפייסבוק על מערכות הצנזורה שאחראיות על זיהוי "שיח שנאה", "דיסאינפורמציה" ועוד קטגוריות כאלו. ומעבר לכך, בכל מני ארגונים הם גם מקדמים דרך מחלקות ה-HR סמינרים למניעת הטיות תת-הכרתיות, על אף הקשיים המתודולוגיים שממציאי המבדקים מודים בהם. 

במילים אחרות - אין להם פתרון ארוך טווח, אבל עד שהם ימצאו אחד כזה, הם יפעלו טקטית כדי להילחם בתת-מודע הגזעני. אבל כפי שאמרנו בתחילת הפרק - גישה כזו נוטה לתחזק את עצמה, וכמו במדינות טוטאליטריות היא לעולם לא תצא משימוש, ורק תגדל ותגדל ותיקח לעצמה יותר ויותר כח, כדי להגן על האנושות מפני עצמה, מפני התת-מודע של עצמה. 

וכאן טמונה אחת הסכנות הגדולות של הפרוגרסיביות בשטח, שכן אם קצת נחשוב על זה ברור שהפרוגרסיבים חוטאים כאן באותו חטא שהם מאשימים בו את משעבדיהם. הם תובעים את הכח לשנות את המציאות, תובעים מכולנו להסכים לשינויים הגדולים שהם מציעים בחברה, אבל שוכחים שגם להם, הפרוגרסיבים, יש תת-מודע, וזה לא משנה כמה הם חושבים שהם "התעוררו". ומה קורה בתת-מודע שלהם - האם מישהו יודע? ממילא, איזו סיבה יש לאדם הממוצע לסמוך דווקא עליהם יותר מאשר הפריווילגי שכרגע מחזיק בכח, או יותר מן האזרח שאותו אתם מנסים לגאול? מה הופך את התת-מודע שלהם לפחות מאיים, פחות דיקטטורי, ומי אמר שהשאיפה שלהם לקבל כח לתקן את העולם איננה רק כסות למניע תת-הכרתי לשלוט על כולם?

ויש גם נקודה שלישית, בעייתית עוד יותר ממה שראינו עד כה.

נניח שהיינו מוצאים דרך למחוק את ההטיות התת-הכרתיות הללו - מה עוד היינו מוחקים על הדרך? נניח שהיינו מסוגלים להיפטר מאינסטינקטים של גזענות, אבל על הדרך גם היינו מפסיקים להעדיף את הילדים שלנו על פני ילדים אחרים, כי מסתבר שרפלקס של גזענות הוא סה"כ הרחבה של הריפלקס הבריא של "אני רוצה להגן על הקרובים אליי מפני שאר העולם שאני לא מכיר"?

במילים אחרות, בתפיסה החברתית שלנו יש קטגוריה של "גזענות" שמתוייגת כרעה, ויש קטגוריה של "אהבת ילדים" שהיא טובה. אבל מה אם שתי הקטגוריות הללו שלובות יחד באותן מערכות נוירולוגיות ומנטליות? מה אם אין לנו ברירה אלא לבחור את שתיהן או אף אחת מהן? גם זהו אחד העניינים שפסיכולוגים עדיין לא יודעים להפריד במחקרים שלהם, ועוד אתגר לא פשוט שעומד לפתח כל מי שרוצה למצוא פתרון לנושא.

האמת, שכבר בתלמוד הבבלי יש סיפור, מדרש בגמרא במסכת סנהדרין, שמראה שכבר חז”ל הבינו שהטבע האנושי מורכב באופן הזה. 

הגמרא מספרת שלפני כ-2000 שנה קיבלו הרבנים של אותה תקופה מסר שמימי: יש עת רצון, וניתן להם הכח לעצב את האופי האנושי מחדש. הדבר הראשון שהם עשו היה להתפלל שהדחף העמוק לעבודה זרה - כלומר, הדחף לעבוד אלילים אחרים שאינם האלוקים היהודי, ושמולו נאבקו הרבה מן הנביאים, ושבגללו בין השאר נחרב בית המקדש - שהדחף הזה ייעלם! תפילותיהם התקבלו, והמדרש מספר איך אותו יצר התגלם כאריה בוער שפרץ מתוך בית המקדש, ובהולכו נתמעט יצר עבודה זרה.

בראותם כי טוב, אמרו - בואו גם נבטל את הדחף המיני! תחשבו כמה טוב יהיה כאן אם אנשים לא יבצעו אונס, לא יבגדו בבני ובנות-זוגם, וכן הלאה! כמה סבל נוכל למנוע באופן הזה.

ובכן, גם התפילה הזו התקבלה, אבל אז הם שמו לב למשהו מטריד: בכל המדינה, במשך כמה ימים, אף תרנגולת לא הטילה אף לא ביצה אחת. היצר המיני דוכא, אבל איתו גם הלך הדחף האבולוציוני שהיצר המיני שיקף: יצר ההשרדות של המין האנושי, של היצורים החיים כולם. ברגע שהם ראו זאת, החכמים התפללו להחזיר את יצר המין כפי שהיה קודם, והדברים חזרו למצבם הטבעי.

המדרש  הזה, כמו רבים אחרים, אינו מנסה לתאר אירוע שקרה באופן הפשוט שבו הוא מתואר. הוא בא להעביר לנו מסר: שליצר המין יש השלכות שליליות, אבל שזה לא קל להפריד את הטוב מן הרע, ולפעמים אם תנסה "לרפא" משהו בתוך עצמך באופן גס, בלי הבנה עמוקה מספיק של מה אתה עושה, אתה עלול גם לאבד משהו חיובי חשוב, ושבסך כל הדברים אתה תצא מופסד. עדיף, לפעמים, להחזיק משהו שאינו מושלם ולהתמודד איתו, כי הוא גם מכיל חוזקות ופוטנציאל גדול לדברים טובים.

הקשר לסיפור שלנו, אני משער, ברור.

אז זהו להיום. בפרקים הבאים אני רוצה לקחת אתכם לכמה דוגמאות קונקרטיות של מקומות שבהן הפרוגרסיביות מזהה בעיות עומק כל כך עמוקות, שהן מחפשות דרך לעשות טיפול שורש לחברה המערבית, וכמעט כל אמצעי מוכשר כדי לקדם את המטרה הזו - אולי אפילו אמצעים שהנזק שלהם גדול על הרווח. על הזיהוי, התכניות לשינוי והמחירים שהתכניות הללו גובות מן האזרחים ומכולנו, בעצם - על כל זה בפעם הבאה.

ובינתיים - מקווה שהיה לכם מעניין, כרגיל! 

להתראות… ביי…

This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com