שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, פרק תשיעי בעונה הראשונה.

אתם יודעים? תמיד רציתי להיות פעם אחת במצב כזה שבו אני מתחיל מכתב במילים "אם אתם קוראים את השורות הללו סימן שאני…" ואז איזה משהו מיסתורי, כמו "טסתי לחלל" או "חמקתי מזרועו הארוכה של החוק". יש משהו מגניב בפתיחה הזו, לא?

אז בדיוק שמתי לב שהפודקאסט הזה מאפשר לי לומר את זה, אז הנה, אני הולך על זה: "אם אתם מאזינים לדברים שלי עכשיו, סימן שכבר שמונה פרקים שאתם כאן איתי, איתנו, במסע הזה להבנת הפרוגרסיביות המודרנית". אין לי אלא לומר לכם שוב תודה על שהצטרפתם אלי כאן, ולעודד אתכם להמשיך. אולי גם תצטרפו כעוקבים לפודקאסט, וכמובן אשמח אם תשתפו אותו עם מכרים וחברים שלדעתכם יהנו". 

זהו. וואו. חלום שהתגשם… טוב, בואו ניגש לעניינים.

בפרק הקודם סיימנו בשאלה: האם באמת אנו מצויים במצב שבו יש אי-שיוויון מערכתי בין הגזעים, המינים וכן הלאה, ושכל מה שעוצר אותנו מלהגיע לשיוויון הוא כוחם של הפריווילגים בקודקוד של הפירמידה? אז היום, אנחנו נדבר בדיוק על השאלה הזו, אבל מזווית קצת מקורית, לפחות אני מקווה. אני רוצה להודות כאן שוב לתומאס סואל, שהאיר את עיני בדיון מעמיק מאד בשאלת השיוויון בספרו "המרדף אחרי צדק קוסמי" , ושאתם יכולים למצוא בתרגום העברי שלו בהוצאת "סלע מאיר" ובחנויות הספרים. מי שהדיון היום מרגיש לו לא מסַפֶק, מוזמן לקנות את הספר ולקרוא להנאתו.

כדי לגשת לשאלת השיווין בעולם, אנחנו נצטרך לשאול את עצמנו כמה שאלות בסיסיות ועמוקות, שאולי מעולם לא שאלנו. והשאלה הראשונה ברשימה היא: לְמה בדיוק אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שאנחנו רוצים חברה שיוויונית? 

כדי למקד את הדיון, אשאל זאת בדרך אחרת: אם הייתי מציג בפניכם מצב חברתי של מדינה, איך הייתם מחליטים אם מתקיים בה שיוויון? תניחו לצורך העניין שאתם יכולים לקבל את כל הדאטה שאתם רק מדמיינים לעצמכם שצריך: ספר החוקים והתקנות של מדינת ישראל, פירוט משכורות בעשור האחרון, מצב משפחתי, מיקום גיאוגרפי ורמת השכלה ופילוח של האסירים בבית כלא וכמות הרציחות בכל עיר וכן הלאה וכן הלאה - רק תגידו ותקבלו את המידע עד שלוש ספרות אחרי הנקודה. מותר לכם גם להאכיל את הכל ל-GPT ולהיעזר בו ובמחשב-על כדי לעשות את כל החישובים שתרצו.

ואחרי כל זה - האם אתם יכולים לענות על השאלה הזו, האם ובאיזו מידה החברה שלנו שיוויונית? האם לדעתכם יש מישהו שיכול?

אם תעשו גוגל, תגלו כמובן שיש כל מני מדדים שמתהדרים בשם "מדדי שיוויון" או "מדדי אי שיוויון". אבל מספיק שניקח אחד מהם כדי להבין למה הם לא מְספקים. לדוגמה, ישנו מדד בשם "מדד ג'ני", שמודד את אי-השיוויון החברתי בהכנסות - ציון "0" במדד הזה משמעו שכולם מרוויחים אותו הדבר בדיוק, וככל שהציון גדל כך ההבדל בהכנסות גדל ואיתו אי-השיוויון. אוקיי - אז, אם הייתי אומר לכם שציון הג'ני שלנו הוא "0" - האם תרגישו בנוח לחתום על מסמך שקובע שאנחנו בחברה שיוויונית?

התשובה היא קרוב לוודאי שלא, וזאת בגלל ש"כמה כסף הרווחתי בחודש ביחס לאחרים" זה רק מספר אחד, אבל יש עוד המון מספרים מעניינים: כמה שעות עבדתי בשביל הכסף הזה, ומה ההוצאות שלי - הוצאות של מישהו בריא זה לא כמו הוצאות של מישהו חולה, הוצאה של משפחה והוצאה של רווק שונים לגמרי, וכן הלאה וכן הלאה. וכמובן, לא שקללנו כאן את ההון העצמי שיש לכל אחד - אנשים עשירים רבים לא מקבלים משכורת בכלל, אז משכורות לא מייצגות עושר. וכן הלאה וכן הלאה. בעצם, הבעיה הזו לא שייכת רק למדידת שיוויון -  זו בעיה ידועה בתחום ניתוח הנתונים. מערכות מורכבות דורשות בחינה רוויות-מדדים, וברגע שיש יותר ממדד אחד שמשתמשים בו כדי למדוד תופעה מסויימת, מדדים שונים יכולים לספר סיפור שונה. מדד א יכול להראות שיפור גדול בעוד מדד ב' יכול להראות שיפור מינורי, אפסי או אפילו שלילי. וכשזה המצב מגלים פתאום שהמספרים הללו, שמפתים מאד בקונקרטיות ובחד-משמעיות שלהם, לא מספקים את הסחורה.

אז - מה עושים במצב כזה? באמת, יש כל מני טכניקות, אבל כולן בלי יוצא מן הכלל דורשות מאיתנו לצמצם את החלון שאנחנו מסתכלים עליו במציאות, ולהגיד "אנחנו באים לפתור רק פן אחד של הבעיה, נניח של אי-השיוויון, וכדי שנוכל להתקדם בזה נתעלם מצדדים אחרים". ממשלה יכולה להגיד שהיא רוצה להקטין את מדד ג'ני, ולהיות מוכנים שזה אולי יפגע במדדים אחרים, או להיפך, להקריב את מדד ג'ני על מזבח מדד החלופי. מה שאנחנו רואים כאן הוא עיקרון שאותו הגדיר תומאס סאול כך: "לבעיות במציאות לרוב אין פתרונות, יש רק שקלול תמורות".

תזכרו גם ששיוויון אינו רק בכסף. לדוגמה אפשר לקחת את הדילמה של טיפול בפשיעה. נניח בארץ, יש הרבה פשיעה על פי דיווחים שונים במגזר הבדואי. אם נחליט לא לעשות כלום, נקבל אי-שיוויון בכך שבחברה הבדוואית תהיה הרבה יותר פשיעה שאיננה מטופלת. לעומת זאת, אפשר לאמץ מדיניות לטפל בעניין. אפשר להגביר את האכיפה במגזר הזה, אבל אז בטח נגלה שסטטיסית יש אחוז גבוה יותר של בדואים בבתי הכלא, וגם זה יכול להיתפס כחוסר-שיוויון. אפשר להציע שהפשיעה נובעת מעוני ושצריך להגדיל להם קצבאות, אבל אז יהיה אי-שיוויון מול אוכלוסיות חלשות יותר, וכן הלאה וכן הלאה. בכל אופן, הדוגמה רק באה לשם המחשה איך פתרון של בעיה על פי מדד א' יוצר בעיה על פי מדד ב'.

לפעמים אפילו אותו מדד נתפס כסמן למשהו טוב ומשהו רע בו זמנית. לדוגמה, מספר החוקים שמעבירים בכנסת הוא גם מדד לפעילות פרלמנטרית, כלומר עד כמה ח"כים עושים את העבודה שלהם, וגם מדד למעורבות יתירה של הממשל בחיי האזרחים שמוביל בין השאר להעלאת מיסים וחסמים רגולטורים לפעילות היומיומית של האזרח. 

אנחנו רק בתחילת המסע שלנו היום, אבל כבר התובנה הראשונה הזו יכולה לדכא חלק מאיתנו, בעיקר את אלו שחולמים על חברה צודקת ושיוויונית מושלמת. ומדוע? כי התובנה הזו אומרת בעצם שככל שננסה להרחיב את מבטנו ולהתחשב ביותר מאפיינים שמשפיעים על שיוויון, כך גם יקטן מרחב התמרון המעשי שלנו בהשגתו. או, אם נהיה מדוייקים יותר - מחזורים של מדידה והפעלת מדיניות לא פותרים את הבעיה השורשית יותר של בחירת מה בדיוק צריך למדוד. 

בגלל מה שבדיוק אמרתי, אפשר להסיק שתמיד - תמיד! - יהיה מישהו שירגיש שיש חוסר שיוויון. כי מספיק ששני אנשים מתעדפים אחרת את מדדי השיוויון הקיימים, וכבר זה אומר שמה שאחד רואה כהצלחה גדולה יכול להיתפס אצל השני כעמידה במקום או אפילו נסיגה, כי כל אחד מכניס את הנתונים למשוואה אחרת. ממילא, אם אתה נבחר ציבור, אז תמיד - תמיד! - יהיה אפשר למצוא מחקר שפועל נגדך. ומכאן מיד אפשר לחזות מראש איך ייראו שלטי החוצות הענקיים שמאשימים את הממשלה בהתעמרות בעניים או באדם הפשוט, ומחקרים שמצוטטים בעיתונות עם גרפים מאיימים, כאילו משהו נורא קורה.

האמת, דברים כאלו הם הסיבה שאני כבר מזמן מתעלם מכתבות שמתחילות ב"מחקרים מראים שישראל היא במקום ה-X במדד ה-Y". כי אני יודע שהסוד כאן הוא בבחירת הנוסחה לחישוב Y, וזה הדבר שלא מספרים לך בכתבה.

ועוד נקודה חשובה היא שבינתיים דיברנו על שיוויון, אבל יש עוד דברים שחשובים לנו לא פחות: שגשוג, חופש, צדק, בטחון אישי, ועוד ועוד. לכל אחד מאלו גם אפשר להגדיר מדדים, והתחרות ביניהן רק מסבכת את ההחלטה לאן כדאי להתקדם.

האם אני מנסה לומר שאין מה להתאמץ להשיג שיוויון? האם אני מנסה לפתור את כולנו מלנסות לעזור ולשפר את המצב סביבנו? 

לא! 

זה רק אומר שכדאי שניקח בחשבון את כל מה שאמרתי לעיל: שאין איזו נוסחת קסם, ואנחנו צריכים לגשת בענווה לנושא הזה: לא להלקות את עצמנו כשיש מדד שבו אנחנו נכשלים, לא לחשוד באנשים שמשתמשים במדד אחר שכל הכוונות שלהם רעות, ומאידך להתייחס בחשדנות למי שמנסה להלהיט את הרוחות על בסיס מאמר שלא התעמקנו בו, שבו כתוב מספר לא מעודד. ומעבר לכך, זה אומר שיש משהו בעמדה השמרנית שמזהירה - אל תשנה משהו במצב הקיים בפזיזות, כי אולי תשפר משהו אחד אבל תשלם במחיר של משהו אחר, ורק תגלה את זה מחר, כשמישהו ימציא מדד נוסף שלא חשבת עליו.

עכשיו, כשהתשתית הזו בידינו, בואו נבנה עוד קומה ואשאל אתכם - מה אתם רוצים להשוות, באופן כללי: הזדמנוית, או תוצאות? 

האמת היא, שהשאלה הזו עומדת בשורש הויכוח שבין שתי אסכולות שמוכרות לנו כבר - הליברל הקלאסי לעומת הפרוגרסיבי. הליברל הקלאסי מתעדף חירות, כלומר למקסם לכולם את היכולת לבחור מה לעשות, שזו דרך אחרת לומר שיפור מאזן ההזדמנויות. לעומתו הפרוגרסיבי רוצה להשיג חברה מושלמת יותר תכלס, שבה אנשים סובלים פחות, ולכן הוא שם דגש על שיוויון בתוצאות. 

אולי אחת הדוגמאות הכי רלוונטיות לחיינו אנו שמדגימות את המתח הזה היא בויכוח הנוקב לגביי איך אמורות הרשתות החברתיות לנהוג בתוכן שזורם בצינורות שלהן. באופן כללי, פייסבוק וטוויטר שלפני עידן אילון מאסק שמו דגש חזק על ניהול התוצאות של השיח. היתה להן מערכת מאד מסועפת של מעקב אחרי שיח שנאה, וצנזורה אקטיבית שנועדה לוודא שהמרחב הוירטואלי שבה הוא "בטוח" ומוגן. מאז אילון מאסק קנה את טוויטר והצהיר במפורש שהוא רוצה לאפשר יותר שיח, גם שיח מתריס, כי הוא מאמין שחופש הביטוי גובר כאן על הרצון לנווט את השיח למקום יותר פרודוקטיבי ובטוח. 

כנראה שרובנו, באופן טבעי, נחפש איזה מקום טוב באמצע, וכל חברה חפצה חיים עושה את זה. חוקים שאוסרים על הסתה לאלימות, לדוגמה, הן מקרה שבו מקריבים את חופש הביטוי לשם מוגנות הציבור. אבל כמו שבדיוק דיברנו, יש כאן שני מדדים, והשאלה היא - מה "יחס ההמרה" בין השניים עבורכם? כמה הפחתה של אי-שיוויון בתוצאות תהיו מוכנים לספוג כדי להשיג הגדלה נכבדה של שיוויון הזדמנויות, ולהיפך?

אוקיי. אז הצטיידנו בכלים מושגיים חשובים, ואני חושב שיהיה מעניין להפעיל אותם בניתוח של חלק מן ההישגים הגדולים במאות השנים האחרונות בכל הקשור לזכויות אדם. כרגיל אצלי בפודקאסט, אנחנו נתמקד בארצות הברית של אמריקה כדי להדגים את הדברים, ולכן הכי ראוי שנפתח בקטע הבא:

“מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני-האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר. כדי להבטיח זכויות אלה מוקמות בקרב בני האדם ממשלות, השואבות את סמכויותיהן הצודקות מהסכמתם של הנשלטים”

מוכר לכם מאיפשהו? אני משער שכן. זהו אחד הקטעים המפורסמים ביותר בשפה האנגלית, הלא הוא הכרזת העצמאות האמריקאית. הפרוזה בעלת המעוף הזו היוותה השראה לרבים שתבעו מאז את זכותם של נדכאים ליחס שווה והוגן מאת רשויות המדינה והקולקטיב האזרחי. האמירה שהזכויות ניתנו מאת האל ולא מאיזו ממשלה של בני אדם, וההצהרה שמדובר באקסיומה ש"מוכחת מאליה" למרות שרוב ההסטוריה האנושית רצופה משטרים שלא חשבו שזו אקסיומה בכלל, מביעה אמונה עמוקה בערך שיש לחייו של הפרט באשר הוא, ובזכותו להטוות את מסלול חייו כפי שהוא בוחר. 

אמנם, החזון הזה לא התגשם במלואו ב-1776 כשהוא נכתב על ידי תומאס ג'פרסון. ג'פרסון עצמו, כידוע, היה בעלים של עבדים, אף כי ניסה פה ושם להיטיב עימם. עד מלחמת האזרחים של ארצות הברית ב-1865 עדיין היה מותר במדינות מסוימות לסחור בעבדים, ורק ב-1870 קיבלו השחורים את הזכות להצביע. גם לאחר מכן המשיכו מנגנוני האפלייה הבין-גזעית לפעול ברחבי ארצות הברית, אבל גם בעיתות של משבר ושל אכזבה מהחלום האמריקאי, ידעו המנהיגים הגדולים, אבירי זכויות האזרח שבדורות הקודמים, לרתום את החלום והאמונה העמוקה של האומה האמריקאית בהצהרת העצמאות שלהם עצמם כדי להצמיח את החלום מחדש באופן שלם יותר. אולי המפורסם שביניהם היה המנהיג השחור מרטין לותר קינג, שהצהיר ב-1963 בנאומו המפורסם "יש לי חלום" - 

"ואם כן, גם אם אנו ניצבים בפני אתגרים היום וכנראה גם מחר, עדיין - יש לי חלום. זהו חלום שנטוע עמוק בחלום האמריקאי. יש לי חלום שיום אחד האומה הזו תקום ותחיה בהלימה לתביעה המוצהרת שלה מעצמה, שאנו רואים באמיתות אלו מוכחות מאליהן, שכל בני האדם נוצרו שווים."

התנועה הליברלית הזו, קיבלה נופך מיוחד בהקשר הגזעי שלה בארצות הברית, מדינה שכמעט כל אחד מאזרחיה, מלבד הילידים האמריקאים, יכול לשרטט את עץ המשפחה שלו או שלה אחורה בהיסטוריה לזוג מהגרים כלשהו. אבל תהליך השחרור של האזרחים מכבלי האפליה הממסדית לא היה מוגבל רק לענייני גזע. 

נשים, לדוגמה, קיבלו את הזכות להצביע רק ב-1920, חמישים שנה אחרי שהשחורים זכו בכך. ואם נמשיך לנטייה מינית, הפעם הראשונה שפעילות מינית הומוסקסואלית הותרה בחוק היתה ב-1961 ורק במדינה אחת, מדינת אילנוי, ורק ב-2003 נקבע סופית בבית המשפט העליון האמריקאי שאסור למדינות להעביר חוקים שאוסרים על פעילות מינית שכזו. זה מפתיע לפעמים לחשוב שדברים שנראים לנו היום ברורים מאליהם, כמו שלאישה צריכה להיות הזכות להצביע, נחשבו לפני רק קצת יותר ממאה שנה נתונים במחלוקת.

ואכן, אפילו שחלק ניכר מן הדברים הללו נראה לנו ברור מאליו, אל מול כל אחד מהשינויים הדרמטיים הללו עמדו כוחות שמרניים שניסו למנוע או לצמצם אותם. הם התריעו בשער שהשינויים המוצעים אינם טובים ואינם רצויים. לפעמים אנחנו מדמיינים איזו קבוצה של גברים סטרייטים לבנים שמנסים למנוע מכולם לקבל זכויות כי הם לא רוצים לחלוק בעוגה, אבל המציאות הרבה יותר מורכבת מכך. לדוגמה, בכל הקשור לשיוויון זכויות לנשים, רוב המתנגדים להקניית זכות הבחירה לנשים היו דווקא נשים. אני אצרף כאן מאמר [בעברית] שסוקר את התנועה האנטי-שיוויונית הזו למי שרוצה לקרוא ולהכיר.

עכשיו, בואו ניקח את הדברים שדיברנו עליהם לפני הסקירה ההסטורית ונציב את המהפכות המדהימות הללו בחברה האנושית מול הפיצול של שיוויון אפשרויות או תוצאות - לאיזו קטגוריה נכניס, נניח, את הזכות לבחור לשחורים או נשים?

לשמחתנו, התשובה במקרה הזה היא ששתי הגישות מרוצות מהעניין. הזכות לבחור היא שיפור מרחב ההזדמנויות שניתן לציבורים גדולים, במובן זה שהממשל מפסיק להתערב ולקבוע שקבוצה אחת זכאית לְמה שקבוצה אחרת לא. במקביל לכך יש כאן גם תוצאה שיוויונית יותר - תוצאה לכל הפחות במובן זה שספר החוקים מתייחס באופן שיוויוני יותר לכולם לאחר המהפכה, וכנראה הרבה מעבר לכך. שני הצדדים, הליברלי והפרוגרסיבי, יכלו להיות מרוצים מהעניין. רק השמרנים של אותה תקופה שהגנו על הסטטוס קוו התמרמרו לתקופה מסויימת, אבל אפשר להסתכל סביב היום ולראות שחוץ ממיעוט קיצוני, גם השמרנים היום מֶגֶנִים על חופש הבחירה לכולם בחירוף נפש, ולא יעזו לשקול ביטול הבחירה לפי מין או גזע.

בכל אופן, בואו נמשיך. 

אחרי שהמערכות הפורמליות הללו, מערכות שהמנגנונים שלהם הם מילים - חוקים ותקנות - טוהרו מאפלייה על בסיס גזע ומין, ובואו נניח שאפילו היינו דואגים שהאכיפה תהיה הוגנת ושקופה. עולה השאלה - האם הגענו אל המנוחה והנחלה? האם השגנו את השיוויון המיוחל? 

אפילו שהיינו רוצים לומר שכן, אנחנו חייבים להיות כנים ולהודות שלא. הרי ביום שאחרי שעבד שחור משוחרר מאדוניו הלבן הוא עדיין סוחב איתו את כל חוסר הצדק ואי-השיוויון של ההסטוריה שלו. מקבילו הלבן נהנה מיתרון "לא הוגן" על פניו. אם להשתמש בדוגמה פופולרית, זה כאילו שתעשו בין שני אנשים תחרות ריצה ל-400 מטר, אבל תתנו לאחד להתחיל מאה מטר לפני השני. 

ועדיין, אם התחרות היתה לא ל-400 מטר אלא ל-400 קילומטר, כנראה שלא היינו חושבים שיש לפער היחסית קטן הזה השפעה גדולה על תוצאות המרוץ. בריצה למרחקים כאלו, הדברים שישפיעו הרבה יותר על זהות המנצח הן היכולות שלו, כמה התכונן, וכן הלאה. במילים אחרות - אם המשחק הוגן בסה"כ, אז גם אם יש סטיות לא הוגנות בתחילתו זה לא יעצור את השחקן הטוב יותר מלנצח בסופו של דבר, ובטח לאחר כמה דורות של משפחות המשחקות לפי אותם כללים, ציבור הנשים או ציבור השחורים אמור להתייצב ולהיות באותו מצב כמו מקבילו הגברי הלבן.

אלא שבמציאות עדיין יש כיום סטיות סטטיסטיות בין המינים והגזעים, ואז עולה החשד, האם באמת המערכת עצמה שיוויונית? מבחינת הליברל, ששם את שיוויון ההזדמנויות במרכז, השאלה היא: האם חוסר השיוויון במציאות נגרם כתוצאה מחוסר בשיוויון הזדמנויות? 

לדוגמה, דמיינו את הסיפור הבא. מישהו בא ומספר לכם דבר לא נעים: שבעבודה נחשבת, עם פוטנציאל השתכרות גבוה, 75% מהעובדים שייכים לקבוצה אתנית אחת, בעוד כל שאר הקבוצות האתניות מתחלקות ביניהם ב-25% הנותרים, כלומר יחס 3:1. לעומת זאת, האחוז של הקבוצה הראשונה באוכלוסיה הוא הרבה יותר נמוך מ-75%, כלומר שלא רק שהם שולטים בתעשייה הזו, זה גם הרבה מעבר לאחוז שלהם באוכלוסיה. 

הוא יציג את הסטטיסטיקות הללו ויגיד: זה בסדר מבחינתכם? ואולי הוא מוסיף, ככה על הדרך: שמעו, אין דרך אחרת להסביר את התופעה הזו מלבד גזענות, שמונעת ייצוג שווה לכולם. בטח יש אנשים בראש המערכת שמסננים מועמדים ומועמדות, חלקם באופן מודע וחלקם באופן תת-מודע, כדי לשמר את ההגמוניה שלהם. 

ומה אתם חושבים? מסכימים? לכאורה גזענות זו אפשרות אחת, אבל ייתכן שזה גם נובע מבחירה שונה של אנשים שונים. אולי יש שיוויון הזדמנויות, והפרטים בחרו מה שבחרו וזה מה שיצא. כמו שיש אמא יהודייה שדוחפת את בניה להיות רופאים, אולי הקבוצה שדומיננטית סטטיסטית באותה עבודה פשוט מעדיפה תרבותית את התחום הזה בתעשייה מאשר הקבוצות האחרות.

ויודעים מה, בואו לא נעצור שם ונניח שאספר לכם שה-75% אחוז הללו הם לבנים, ששולטים בתפקידי הבנקאות ברמות ההנהלה הראשונות בבנקאות בארצות הברית? מה דעתכם עכשיו? ודרך אגב, זו אכן הסטטיסטיקה, כפי שתוכלו לראות בלינק הזה.

מצויין. ועכשיו, כשהדברים התיישבו אצלכם בראש ובלב, נניח שאספר לכם שטעיתי, ושמדובר בכלל ב-NBA, שבו כמעט 75% מהשחקנים הם שחורים, אפילו שהם רק כ-14% מאוכלוסיית ארצות הברית? כל השאר לבנים, היספאנים וקבוצות אחרות. האם המידע הזה שינה את התחושות שלכם מלפני רגע?  וגם כאן, זו באמת הסטטיסטיקה, על פי ויקיפדיה.

עבורי, לפחות, התשובה היא "כן", והסיבה לכך פשוטה. כי מהרגע שהסיפור מקבל יותר צבע, פתאום עלתה במוחי עוד סיבה, עוד הסבר אפשרי לאנומליה הסטטיסטית הזו: אולי משהו בגנטיקה של אנשים ממוצא אפריקאי נותן להם נתוני פתיחה טובים יותר להצליח במשחק, נניח מבחינת גובה, מבנה גוף ועוד. או אולי תרבותית יש משהו במשחק הזה שדוחף יותר נערים שחורים אתלטיים להתמקצע דווקא בו, בניגוד לספורט אחר כמו בייסבול, שם הם תופסים רק 7.2 אחוז מהשחקנים. 

ובאופן דומה, נניח לגביי הצלחה בשוק האמריקאי, ששם אנחנו רגילים לחשוב ששחורים לא מצליחים להתקדם בגלל גזענות של מערכת לבנה, אני רוצה לשתף איתכם עוד סטטיסטיקה מעניינת, שאוסיף כאן רק כי לא הרבה מכירים אותה. בחינה של הדאטה מראה שמהגרים חדשים מניגריה לארצות הברית הינם מוצלחים מאד בכל קנה מידה אקדמאי. כשליש מאלו מתוכם שמעל גיל 25 הם בעלי תואר שני ומעלה, שזה פי שלושה מהממוצע הכללי בארצות הברית, כולל לבנים. מדובר באנשים שחורי-עור לכל דבר ועניין, אבל שמגיעים עם עוד משהו שהם מתהדרים בו כסוד ההצלחה שלהם, דבר שאנו כיהודים גם מכירים היטב: המשפחות שלהם דוחפות אותם באופן אינטנסיבי להצלחה אקדמית כבר מגיל צעיר. כלומר שאולי באמת פרמטר חשוב בסיפור הוא תרבות וחינוך מהבית, ולא חייבים לייחס כל דבר לגזענות של הסביבה ה"לבנה". 

אם כן, מה שעולה מכל הנ"ל הוא שגם אם היינו מצמצמים את ההגדרה שלנו לשיוויון למדד מסויים, אז רק בגלל שיש אי-שיוויון סטטיסטי זה לא אומר שיש גם אי שיוויון מוסרי או ממוסד, או שיש גזענות אנושית שמוטמעת במערכת. ייתכן שגורמים אחרים, כמו תורשתיות או התרבות שבה מישהו גדל, והם אלו שמייצרים את הדאטה שמטריד אותנו. הפרוגרסיבי עדיין יוטרד מאד, כי בשורה התחתונה הוא חש שהתוצאות לא מספקות, אבל את הליברל זה קצת ירגיע, כי לפחות המערכת משווה הזדמנויות, גם אם התוצאות לא משמחות.

מבחינה מתודלוגית, לדברים שהבאנו כאן יש משמעות נוספת חשובה שלדעתי אסור להתעלם ממנה: אם קיומו של אי-שיוויון סטטיסטי לא מוכיח שיש הטייה מערכתית, או אפילו שיש בעיה, זה אומר שרובנו, כשאנו מוטרדים מסטטיסטיקה כלשהי, זה בגלל שאנחנו מעמיסים את המשמעות השלילית שלה מתוכנו, מתוך תפיסת המציאות שלנו, ואז מייחסים למספרים עצמם מעמד של "אמת מוסרית". כלומר, אם אנחנו גדלנו בלי גזענות סביב, אנחנו נניח שמדובר בסטיות מבוססות בחירה, תרבות, תורשתיות וכו'. ומאידך, אם אנחנו מאמינים - אולי בגלל חוויות אישיות שלנו, אולי מסיבות אחרות - שיש בעיות של גזענות ואפליה ברמה מערכתית, אז תמיד יהיו מספרים שיראו אי-שיוויון. אם זה המצב הנפשי שלנו, המאבק למען השיוויון הוא בלתי נגמר בהגדרה, גם אם אין במציאות משהו אמיתי להילחם בו.

אסכם ואומר כך: בפרק הזה בעיקר רציתי לבלבל אתכם, ואני מקווה שהצלחתי. רציתי שתצאו מכאן עם חשדנות בריאה בתכניות גרנדיוזיות לתיקון החברה. האנשים שמובילים תכניות כאלו לרוב באים עם כוונות טובות, אבל במקביל גם עם ראייה מוגבלת של המציאות. לא כי הם מוגבלים במיוחד, אלא כי כולנו מוגבלים בראייה שלנו. ובו זמנית, אני חושב שחלק מן התכניות הללו ראויות ביותר, וחשוב להצטרף אליהן כדי לנסות ולעשות טוב. רק שגם כשאנחנו עושים את זה, לא לאבד פרסקפקטיבה שאולי אנחנו טועים, ואולי אנחנו הורסים דברים טובים תוך כדי שאנחנו בונים משהו טוב אחר.

בהקשר שלנו, באים כל מני אנשים - לא רק פרוגרסיבים, אבל גם הם - ומצהירים שהמצב נורא ושכולו נגרם על ידי קבוצה קטנה שמשעבדת את כולם. בפרק הזה רציתי להתחיל את הניתוח של הטיעון הזה בלהראות לכם עד כמה קשה לבסס טיעון שכזה, אפילו ברמת תיאור המציאות. 

אבל הפרוגרסיבים בשלהם, והם משלבים ידיים במאמצים כבירים כדי לשנות את המציאות לטובה על פי תפיסתם. בפרקים הבאים נראה חלק מן המדיניויות שלהם, ונבחן את התיקונים שהם דורשים והמחירים שהם מוכנים שהחברה תשלם בדרך להשגת החברה המשופרת שהם מאמינים שהינה ברת-השגה, שם מעבר לאופק.

This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com