טיפול זוגי עם שרון לב צוקרמן

אז זה ללא ספק הפרק החשוב ביותר (לפחות בעיני שעשיתי עד היום)

רגשות

אנחנו התפתחנו להרגיש רגשות 

איך אנחנו יודעים שזה לא בחירה שלנו?

ובנוסף, תינוקות, כשתינוקות מבטאים רגשות

זה מה שיש להם

בלי תחושות של צמא ורעב אנחנו נמות

אני אף פעם לא מבקשת מכם כלום אך הפעם זה מספיק חשוב לי כדי שהמסר הזה יופץ לכמה שיותר אנשים  אם אהבתם והתחברתם

תודה לכם על האזנה לעונה נוספת של הפודקאסט "טיפול זוגי"

תמלול הפרק: 

עונה 2 - פרק 10 - רגשות

שלום לכולן ואיזה כיף שאתם כאן איתי בפרק האחרון לעונה, עונה 2 של "טיפול זוגי" בין אם הגעתם לכאן אחרי שהאזנתם לכל שאר הפרקים ובין אם זה הפרק הראשון שבחרתם להתחיל איתו או כל קונסטלציה אחרת

זה הפרק החשוב ביותר בעיני שעשיתי עד היום. ואגב אני ממש אשמח אם תכתבו לי אם זה גם בעיניכם הפרק הכי חשוב או לא.

אנחנו נדבר היום על רגשות ולכאורה זה הנושא שאמור להיות הכי ברור ומובן מאליו

אבל בגלל שאני מוצאת את עצמי, מסבירה, מנרמלת, מגנה, מסנגרת ולפעמים גם נלחמת על הזכות לבטא רגשות.

והחלטתי להקדיש פרק שלם לרגשות, להתפתחות שלהם אבולוציונית, לתרומתם ולפתולוגיות שיכולות להיגרם כשלא לומדים לבטל אותם. 

זה באמת באמת חשוב לי ואפשר לומר שזה פרויקט חיי, אם לא יהיה לנו את הידע הבסיסי הזה כל מערכות היחסים שלנו עלולות להיפגע. ולכן אני מבקשת מכם משהו שלא ביקשתי מעולם וזה באמת את העזרה שלכם אם אהבתם את הפרק וחשבתם שהוא חשוב כמו שלי הוא חשוב. כמובן רק אם התחברתם ורק אם אתם באמת רוצים.

אנחנו החיות הכי חברתיות שקיימות על כדה"א כל הרגשות שאנחנו מרגישים התפתחנו כדי להרגיש אותם, לא המצאנו אותם. אנחנו נוטים לראות רגשות כמו קנאה, כעס, חרדה כרגשות שאנחנו היינו רוצים להיפטר מהם. אנחנו לא יכולים להיפטר מהם. זה בטבע שלנו, אנחנו לא יכולים להיפטר מצמא, מרעב, מחרדה, מכעס, מאהבה או שמחה, עצב או דכאון אלה חוויות שהתפתחנו להרגיש אותם. באותו אופן שאנחנו לא יכולים להיפטר מהעיינים שלנו או להוסיף עוד עין התפתחנו באופן מאד מסויים.

בחברה שלנו רגשות נתפסים הרבה פעמים כדברים טורדניים אבל אנחנו התפתחנו אליהם. והם אוניברסליים בכל פינה בעולם ובכל זמן אנשים חווים את רוב הרגשות אולי הם חווים אותם אחרת שזה מעניין אבל כולנו חווים אותם. 

אז למה? למה שנפתח רגשות? רגשות מאלצים אותנו להתנהג באופן מסויים כמו שהתפתחנו להרגיש צמא כדי לאלץ אותנו לשתות ומי שלא הרגיש צמא שאילץ אותו לשתות מים מת ולא  זכה להעביר את הגנים שלו לדור הבא. 

לאדם שכן התפתחה בו תחושת הצמא שהפריעה לו עד שהוא נאלץ לשתות ואז הרגיש ממש טוב לשתות מים הוא כן חי ושימר את הגנים שלו. זה מאד הגיוני. אבל אני מרגישה שבחברה המערבית שלנו זה לא הגיוני לנו ששאר הרגשות הם אותו הדבר בדיוק. כשאנחנו עצובים כשמשהו משתבש בחיים שלנו בין אם זה קרה עכשיו או לפני 10,000 שנה אנחנו פיתחנו את הרגש עצב. אחת הסיבות שאנחנו מרגישים עצב זה בגלל אבדן אם איבדנו אדם יקר לנו אנחנו עצובים או מישהו דחה אותנו ואנחנו מרגישים עצובים, הרבה פעמים קל לנו יותר לחשוב על ילדים והאופן שבו ילדים מבטאים רגשות, יש לי ילדים קטנים וכשהם מרגישים את הרגשות שלהם קל מאד לראות את זה הם מבטאים אותם בקלות, הם מתנהגים עצובים או שמחים ניתן להבחין ברגשות שלהם די בקלות אנחנו המבוגרים חווינו שנים של חיים שלמים שבהם ביישו אותנו על הרגשות שלנו גרמו לנו להרגיש בושה כשאנחנו עצובים או שמחים או כועסים ועוד עד לנקודה שקשה לנו לבטא אותם בצורה טבעית. רוב הילדים בני שנתיים ושלוש כמו הילדים שלי עדיין חופשיים לבטא את הרגשות שלהם בצורה הכי טבעית הם מתנהגים באופן הכי בריא עם הרגשות שלהם. הם עדיין לא למדו שלבטא רגשות זה להיות "חלש" במרכאות. אז מה הילדים שלי עושים כשהם עצובים: הם רצים אלי ומתחבקים, הם צועקים ובוכים, יורדות להם דמעות, הלחיים שלהם מאדימות וזה מאד ברור. האם הילדים שלי דמיינו שזה מה שהם צריכים לעשות כשהם עצובים? לא. הרגשות התפתחו והתגובה שלנו התפתחה גם היא.

בדיוק כמו כשאנחנו מרגישים צמא אנחנו שותים מים. כשאיבדנו מישהו ואנחנו עצובים ואז אנחנו עושים את ההתנהגויות שאנחנו עושים. למה אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו מתנהגים? למה אנחנו בוכים? יש הרבה תשובות לזה, אך התשובה שהכי הגיונית עבורי היא שאנחנו בוכים כדי לתת סימן לאחרים. יש הרבה תאוריות למה אנחנו בוכים יש כאלה שחושבים שאנחנו מנסים להיפטר מכימקל כלשהו מה שבעיני די טפשי. עוד שאלה שאפשר לשאול היא כשמשהו מצחיק אותנו למה אנחנו צוחקים? אנחנו לא נגיד שאנחנו צוחקים כדי לשחרר חמצן מהריאות שלנו. זה ברור שאנחנו צוחקים ובוכים כי אנחנו מסמנים לאנשים אחרים. ולפרימיטים אחרים יש גם את הרגשות האלה אגב אז אם תחשבו על ההתחלה של הפרימיטים לפני מיליון שנה או ההתחלה של היונקים לפני כמה מיליוני שנה לא יודעת בדיוק כמה. התפתחנו  להרגיש עצב כדרך לסמן לאחרים בגלל שכשאנחנו חווים אבדן ויאוש ודכדוך אנחנו היצורים האנושיים לא יכולים להתמודד עם דברים לבד וכנראה שמעולם לא היינו לבד. תחשבו על זה לפני 200,000 היינו כולנו יחד בסוואנה לאף אחד לא היה קירות או משרד או טלפון כשאנחנו רואים איך פרימיטים אחרים חיים בנשיונל ג'יאוגרפיק אנחנו רואים אולי לפעמים שימפנזה אחת הרפקתנית שמתרחקת מעט מכולם אבל בסופו של דבר חוזרת לקבוצה שלה, יש להם קבוצות קטנות וגדולות יותר אז כנראה בהתפתחות שלנו היה חשוב שכשאנחנו חווים רגש ואנחנו תמיד יחד בקבוצה שנסמן לאנשים אחרים מה אנחנו מרגישים ושזה כפוי, זו לא בחירה שלנו איך אנחנו יודעים שזו לא הבחירה שלנו?  בגלל שאם זו בחירה אנשים אולי יבחרו לא לעשות את זה ודבר נוסף ילדים לא יעשו את זה כי ילדים לא מבינים בחירות בטח לא בחודשים הראשונים לחייהם אז כשחווינו אבדן, אנחנו מרגישים עצב . אנחנו היינו טרף, חיות אחרות אכלו אותנו טייגרים ואריות ופומות וחיות אחרות שטרפו אותנו כשהתפתחנו בסוואנה אז יש השערה לפיה הסתמכנו אחד על השני כדי להתמודד מול חיית הטרף אולי אם כולנו התאחדנו יחד הצלחנו להינצל טוב יותר אנחנו גם צריכים להחזיק את הילדים חסרי הישע שלנו יש לנו אולי את הילדים הכי חסרי ישע מבין כל שאר המינים. אין לנו בני אדם במלואם עד גיל 15? אולי אפילו בגיל מבוגר יותר, יש פרק זמן ארוך שבו אנחנו צריכים לדעת מתי הילדים שלנו בסכנה והם צריכים לסמן לנו את זה מיד. כשאנחנו קרובים רגשית ופיזית למטפלים שלנו, לאהובים שלנו הרבה רגשות טובים קורים אנחנו מרגישים טוב, אנחנו רגועים, לחץ הדם שלנו יורד, הורמוני סטרס יורדים, כשאנחנו לא בקרבה לאהובים שלנו כל מני דברים רעים קורים לנו ואנחנו נרגיש רגשות שהם יאלצו אותנו להתנהג באופן מסוים. אם נחשוב על ילד בן שנתיים שלא רואה את השבט שלו, מה הילד הזה יעשה? כולנו יודעים מה הוא יעשה והילד הזה לא למד את זה, כמו כל חיה אחרת יש לנו אינסטינקטים רגשיים והתנהגותיים שבתוך ה-DNA שלנו הילד הזה יצרח איזה רגש הוא מבטא? כנראה פחד, הוא מפחד או שהילד מרגיש סכנה לא בגלל שבאמת יש סכנה אלא רק בגלל שהוא לא יכול לראות את הדמויות המטפלות שלו. יש מידע שמגיע למוח - אני לא רואה את המטפלים שלי את השבט שלי ואז שצף של פחד מגיע אליו הוא מרגיש את הפחד בגוף שלו, תגובת הילחם/ ברח ובחזה, הפנים מזיעות והוא בוכה ואדום והראש מסתובב בחיפוש אחר ההורים. הילד מרגיש את הרגש ואז עושה מה שהרגש אומר לו לעשות שזה לצרוח ולחפש. מה ההתנהגות שלו גורמת? היא גורמת לכך שהמבוגרים יפנו אליו ויעזרו לו כל המבוגרים התפתחו באופן כזה שאנחנו נגיב, באמצעות אמפתיה, אנחנו מרגישים את הפחד של הילד. אם אתם נמצאים במקום וילד בן שנתיים מתחיל לצרוח לחץ הדם שלכם עולה, קורטיזול והורמוני סטרס יזרמו בתוככם ותרגישו סטרס גם אם אתם מודעים לחלוטין שהילד הזה בסדר, אנחנו רואים שההורים שלו איתו הגוף שלכם בפאניקה אבל אתם יודעים לא לעשות שום דבר כי אתם רואים שההורים שם והם דואגים לילד. אבל בסוואנה באפריקה לפני 200 אלף שנה אם ילד צרח בטח היתה לזה סיבה טובה. אולי הוא לא היה קרוב לשבט או משהו גרוע יותר ואז כל מבוגר או מהילדים המבוגרים רצו לעזרת הילד הזה. אפילו אם תהיו בפסטיבל רועש ותשמעו צרחה של תינוק אני מבטיחה לכם שהצרחה הזאת תעלה על כל שאר הרחשים ואתם תשמעו אותה למה? כי התפתחנו לשים לב לילדים ושתהיה לנו תגובה רגשית כשהם מסמנים לנו בדיוק כמו שתינוקות וילדים התפתחו להרגיש רגשות ואז להתנהג באופן מסוים. 

אם תסתכלו על עצמכם היום, מה אתם עושים כשאתם מרגישים עצב או כעס או פחד? אולי אתם רוצים לכתוב ביומן או כשאתם כועסים או אולי אתם אוהבים לראות טלויזיה כדי להרגיע את עצמכם כשאתם עצובים וכו' אלה מה שאני אקרא להם תגובות בשכבה עליונה ככל הנראה יש משהו מיידי שהיינו רוצים לעשות אבל למדנו להדחיק את זה למשל כשאנחנו כועסים זה מאד נורמלי לרצות להגיב באלימות בין אם זה לשבור משהו או לעמוד ולצרוח אבל אנחנו לא עושים את זה בגלל שננזף ע"י החברה וכשאנחנו מדכאים את הדחפים שלנו לצעוק או לשבור משהו אנחנו מוצאים התנהגויות אחרות אנחנו מנסים להירגע, לשטוף פנים, או לשתות אלכהול או לראות טלויזיה או לכתוב ביומן זו תגובה בשכבה עליונה יותר. אנחנו צריכים ללמוד להכיר מחדש את התגובות הראשוניות שלנו לרגשות שלנו, דרך טובה היא להסתכל על ילדים בני 3. כשאנחנו כועסים התפתחנו לבטא את הכעס שלנו בצורה מסוימת, אם נחשוב על כעס אם לפני 200000 שנה חיינו בשבט ומישהו גנב לו משהו הוא התפתח להרגיש את חוסר הצדק ולהגיב בצורה מסוימת כי האדם הזה כנראה יגנבו לו פחות, בגלל התגובה שלו יותר ממישהו אחר. כעס קשור לצדק, הסיבה שבגללה אנחנו מרגישים כעס היא בגלל חוסר צדק. אם מישהו לפני 200,000 שנה גנב לך או לילד שלך את האוכל שום רגש אחר עצב או קנאה לא יעזרו מה שיעזור זה כעס, כי אי צדק נעשה כלפיך. הכעס שאתה מרגיש אינסטינקטיבית גורם לך להתנהג בצורה מסוימת כדי לתקן את העוול שנגרם לך ואז אתה מרגיש פחות כעס. כשיש לכם ילד בן 3 כמוני ומישהו לוקח לו את המשחק הוא מיד כועס וצועק לא זה שלי. זו התגובה של כעס כפי שהתפתחה אצלנו, איך הוא יודע לומר שזה שלו? בגלל שהתפתחנו להרגיש צדק ליונקים אחרים יש תחושת צדק גם. וכשיש חוסר צדק אנחנו מרגישים כעס וכשאנחנו כועסים אנחנו מרגישים צורך לתקן את העוול כשמישהו לוקח למאור שלי בן 3 את המשחק שלו הוא כועס, הוא נעמד, הוא חושק בשיניים ומכווץ אגרופים וחוטף בחזרה את מה ששלו ודוחף את הילד השני רוב הפעמים זה אח שלו בן השנתיים, גלעד. וזה אוניברסלי זה מה שאנחנו רוצים לעשות זה הדחף שהתפתח בנו. זה מה שאנחנו היינו עושים לפני אלפי שנים, היום אם מישהו היה חוטף לנו משהו נגיד שהיינו הולכים ברחוב ומישהו היה חוטף לנו את התיק כנראה שלא נרדוף אחריו מפחד שאולי יש לו כלי נשק או משהו כזה אבל זה כבר הקורטקס הפורנטלי שלנו מבטא מחשבה לוגית אבל התגובה הטבעית היא זו שלא מאור הבן שלי בן ה-3 וזו התגובה שגם אנחנו כנראה הגבנו לפני אלפי שנים.

גם יונקים וחיות חברתיות אחרות מבינות חוסר צדק והוגנות עשו הרבה ניסויים כאלה. כשאנחנו עדים לאי צדק אנחנו מרגישים כעס והכעס הזה מאלץ אותנו לתקן את העוול זה אוניברסלי זה מה שאנחנו רוצים לעשות. בגלל זה כעס הוא טוב כנראה שבני אדם שלא פיתחו כעס והצורך לעשות משהו לגביו לא חיו מספיק כדי להעביר את הגנים שלהם לצאצאים. 

אנחנו כועסים באופן טבעי, צמאים באופן טבעי, חשים תשוקות מיניות באופן טבעי, עצובים באופן טבעי. ברור לפחות לי  שהיו טרנסקסואלים, הומואים ולסביות ואמיניים אך אחוז מסויים היה צריך להימשך לחוש תשוקה מינית כלפי המין השני מסיבות ברורות. 

למה אנחנו חווים אושר, שמחה למה אנחנו מחייכים? כי אנחנו מסמנים לחברה שאנחנו אוהבים את מה שהם עושים והיינו רוצים שהם ימשיכו לעשות אותו. למה אנחנו לא מרגישים אושר בפנים למה אנחנו מסמנים לעולם שאנחנו שמחים? כשבן 3 מרגיש אושר רואים את זה אנחנו מבוגרים למדנו לדכא את הרגש הזה בגלל בושה. אבל ילד בן 3 עדיין לא יודע את זה. למה ילד בן 3 מחייך ומבטא את השמחה שלו? הוא מסמן לאנשים האחרים בבקשה תמשיכו ותחזרו על ההתנהגות הזאת היא עושה לי טוב. אם יש לכם ילד ואתם עושים משהו שמשמח אותו אתם מתמכרים לזה אתם רוצים לעשות את הדבר שמשמח אותו לי הפסקה כי זה משמח אותו כשהבנים שלי היו תינוקות בני שנה שיחתי איתם קוקו שעות על גבי שעות כי זה שימח אותם, הבית שלנו מלא במתנות שסבא וסבתא קנו לילדים כי הילדים כל כך מתלהבים ומאושרים שהם מקבלים מתנה שסבא וסבתא חוזרים על ההתנהגות הזאת כל הזמן. 

גועל, למה אנחנו מרגישים גועל, כשמשהו מגעיל אותנו אנחנו אומרים איייו ומתרחקים למה אנחנו עושים את זה? התפתחנו להרגיש גועל כי כשאנחנו אוכלים משהו שכנראה רעיל יש לנו רגש של גועל כדי להיפטר מהאוכל הזה שרעיל אולי אפילו נקיא.

כשאנחנו מרגישים כאב אנחנו מתרחקים ממה שמכאיב לנו, כשאנחנו מרגישים כאב זה כל מה שאנחנו יכולים להתמקד בו הכאב מאלץ אותנו לשים לב במה שקורה ולהפסיק את הכאב. ככה התפתחנו. במעבר שלנו להתפתחות כחיות חברתיות לא פיתחנו כאב חברתי באופן אחר מכאב פיזי התגובה לכאב התפתחה באופן זהה כי היא שימשה אותנו באותו אופן. לדוגמא אם מקל נתקע לי בצד הגוף אני מבחינה בכאב מזיזה את המקל כדי להפסיק את הכאב, שמישהו פוגע בי רגשית, מכאיב לי רגשית ואומר לי את נראית נורא היום. או את אשה נוראית. זה כאב חברתי ואנחנו עדיין מרגישים את הכאב באותו אופן. יש לנו את אותה תגובה של מערכת העצבים או מאד דומה לה לכאב פיזי וחברתי. באנגלית גם משתמשים באותה מילה לכאב פיזי ולכאב שמישהו פגע בנו רגשית אנחנו בשניהם נגיד שאנחנו מרגישים hurt. וזה לא מטאפורי אלא ליטרלי בגלל זה אנחנו אומרים "אגרוף בבטן" "שבר לי את הלב" כדי לאלץ את המין החברתי להתחבר ולהישאר יחד מה שעזר לנו לשרוד היה שנשאר קרובים זה לזה היינו צריכים לפתח רגשות להיות נחמדים אחד לשני, לא לפגוע אחד בשני, להיות הוגנים ורק אז אפשר יהיה להתקיים בשבט בקבוצה חברתית.  כשלטאה רואה נמר שרוצה לטרוף אותה היא מרגישה פחד - אדרנלין שוטף אותה והיא מגיבה - בורחת אם לטאה אחרת תדחה את אותה לטאה (בהנחה שלטאות הן לא חיות חברתיות אין לי מושג) היא לא תחווה את אותה תגובה של פחד מהדחיה בעוד שאנחנו שכן התפתחנו ליצורים חברתיים נרגיש את אותו פחד בין אם נמר יבוא לטרוף אותנו וכשאדם אחר ידחה אותנו. ללטאה לא אכפת, אנחנו התפתחנו שכן יהיה לנו אכפת וההשרדות שלנו תלויה בזה שיהיה לנו אכפת מאד מדחיה חברתית, מאבדן של התקשרות ונטישה. זאת אותה תגובה לפחד כמו שיש ללטאה כשהנמר בא לטרוף אותה, אותם נוירונים בגלל שהתוצאה היא אותה תוצאה, כשנמר בא לטרוף אותנו אם לא נרגיש פחד ונגיב בהתאם אנחנו נמות ואותו דבר אם השבט שלנו ידחה אותנו אנחנו גם נמות. 

בואו נדבר על ילד בן 3 שמאבד את ההורים שלו הדבר הראשון שהוא יעשה זה לצרוח ולחפש אותם הוא מחפש במטרה למצוא אותם והוא צורח כדי שהם יישמעו אותו, הוא מסמן להם שהוא פה ושהוא במצוקה וצריך אותם. אם עבר מספיק זמן  מה יקרה? וזה נכון גם לפרימיטים אחרים הוא יהיה מדוכא, יחווה דכאון וייאוש. ואז הילד הזה יפסיק לבכות אולי או ייבב בשקט לעצמו והוא ישכב בתנוחות עובר מתחת לשיח הוא לא יודע מה לעשות הוא בבלבול מוחלט, בייאוש מוחלט. למה ילדים עושים את זה? למה להתחפר בתוך עצמך בשקט? כי אם הילד ימשיך לרוץ ולצרוח ולחפש הוא הופך להיות טרף מאד אטרקטיבי לחיות שרוצות לאכול אותך. אז בשלב השני הוא משתתק מאד כדי להמשיך לשרוד למקרה שהשבט שוב יבוא למצוא אותו. עדיף לך להיות בשקט מאשר להיות רועש. 

התגובה הטבעית שלנו לאבדן היא לבכות - כשאנחנו מאבדים מישהו התגובה הראשונית הרבה פעמים היא של שוק לא זה לא יכול להיות, אנחנו הולכים הלוך ושוב וחושבים איך זה אפשרי איך זה קרה מה נעשה עכשיו למה זה קרה תגובה טבעית כשאנחנו מאבדים מישהו זה לחפש אותו, אפילו שאנחנו יודעים שהוא איננו אנחנו מחפשים איך אנחנו עושים את זה? אנחנו מסתכלים בתמונות וסרטונים שלהם ובחשבון הפייסבוק שלהם זה הרגש של עצב וייאוש וחיפוש בדומה לילד שהשאירו אותו מאחור, בגלל שהגוף שלנו לא מבדיל בין מוות לבין להישאר מאחור. כשמישהו מת אנחנו מרגישים את התחושה העמוקה הזאת של היפרדות ואנחנו מתמודדים איתה באותו אופן כמו אם היינו נשארים מאחור. אחרי השלב הזה אחרי שהגוף שלנו מבין שאנחנו לא נמצא את האדם הזה, הוא מת. אנחנו עוברים לדכאון וייאוש. וקשה לנו לקום בבוקר, לעורר בעצמנו מוטיבציה ללכת לעבודה, לעשות כושר, חלק מהאנשים אוכלים פחות, חלק אוכלים יותר. העניין הוא שאנחנו קפואים, קשה לנו להניע את עצמנו. חוסר המוטיבציה זה מרכיב עיקרי בדכאון והתפתחנו להרגיש את זה כדי להגן על עצמנו מפני טורפים כי איבדנו את השבט שלנו.

תחשבו על רגש כנקודת אמצע בין להבחין במה שקורה בעולם ולעשות משהו לגבי זה. הרגשות שלנו הם לא אינטלקטואליים, כל הרגשות שלנו הם בתוך הגוף שלנו, בד"כ בפלג הגוף העליון. אבל הם יכולים להיות בכל הגוף. אז לסיכום אנחנו התפתחנו להיות מודעים תמידית לסטטוס ההתקשרות שלנו עם אחרים באמצעות הרגשות שלנו - זה הדבר המרכזי התפתחנו להרגיש מודעות רגשית תמידית של סטטוס ההתקשרות שלנו. זה היה הכרחי וחשוב שנעשה את זה למין שלנו לפתח מודעות ולדעת מתי אנחנו בקרבת השבט שלנו וכשאנחנו לא בקרבת השבט שלנו. כילדים וכמבוגרים כי ההישרדות שלנו תלויה בזה.

ואיך התפתחנו למדוד קרבה? דרך רגשות ודרך ההתנהגויות שהרגשות מאלצים אותנו לעשות. כמו שפיתחנו מודעות מתמדת לאוכל, מים, מחסה פיתחנו מודעות לקרבה פיזית ורגשית לשבט שלנו. איך שאנחנו מתארים אותו, בד"כ זה המשפחה הקרובה והמורחבת שלנו.    כשאנחנו בקרבת השבט שלנו יש לנו את הרגשות שגורמים לנו להרגיש בטוחים ואנחנו רגועים כשאנחנו רחוקים מהשבט שלנו אנחנו מרגישים רגשות לא טובים כמו אימה, ייאוש, דכאון, חרדה, כאב ופגיעה, מלא רגשות שליליים מלא התנהגות שאנחנו מרגישים מחוייבים אליה בין אם אנחנו מתנהגים לפיה או לא. ואנחנו מרגישים מצוקה, וההרגשה הכרונית הזאת של אבדן התקשרות וקרבה לשבט שלנו מוביל לתחושת מצוקה הולכת וגוברת והרבה דברים רעים יכולים לקרות מהמצוקה הכרונית הזאת. חרדה, דכאון, הפרעות אישיות, בעיות פיזיות וחולי, בעיות שינה, התמכרות, כל זה.

בגלל שהחברה שלנו לחלוטין ממעיטה בצורך הזה, זה כאילו אנחנו חיים בחברה שאומרת אתה לא צריך מים ומזון אנחנו יודעים שאתה מרגיש צמא, מרגיש רעב אבל זה לחלשים תראו את האיש הזה ששותה מים? איזה חלש הוא ואז אנחנו לומדים לדכא את הצמא כשאנחנו מרגישים, לבייש את עצמנו על כך שהרגשנו צמא ואז גם נתחיל להציב סימן שאלה אחד גדול על הרגשות שלנו ולהדחיק אותם. זאת אנלוגיה אבל זה מה שאנחנו עושים לעצמנו כשזה נוגע לצרכים התקשרותיים. תלותיות, כאב כשאנחנו לבד, כאב שדוחים אותנו וכשאנחנו חיים בחברה ופוגשים כל כך הרבה אנשים זרים ביום אנחנו במצב של חרדה מתמדת האם האדם הזה מקבל אותי? כשהתפתחנו זה היה רק לאחרונה לפני בערך 150 שנה במהפכה התעשייתית וערים שיש לנו קשר עם כל כך הרבה זרים ויש לנו המן בעיות בגלל זה יש המון אלימות, השתלחויות פוליטיות ורצח ודכאון והתאבדויות בגלל לפחות חלקית אם לא לחלוטין העובדה שעל בסיס יומיומי אנחנו בחשיפה מתמדת לזרים באינטרנט ופיזית בעולם וכשאנחנו רואים זרים אנחנו לא יודעים אם הם מקבלים או דוחים אותנו. אין שום דרך לדעת והרבה מההתנהגויות שלנו האופן שבו אנחנו מתלבשים והולכים מסמל לאחרים שאנחנו אנשים טובים או אנשים עם כוח, אם יש לנו מכונית יפה או הרבה תכשיטים כי אנחנו בעלי כוח ומעמד ואנשים מקבלים אותנו. אנחנו כל הזמן מסמנים לאחרים שאנחנו חשובים, שאנחנו טובים ושאנשים מחבבים אותנו. בגלל שאנחנו באופן עקבי בחרדה מהשאלה האם אנשים אוהבים אותנו. אבל מחוץ לחברה תעשייתית שמאורגנת כמו שהחברה שלנו מאורגנת לעולם לא נשאל את עצמנו את השאלה הזאת כי אנחנו נדע מהיום שנולדנו שכל מי שבשבט שלך אוהב אותך ומקבל אותך. ויעמוד לצדך ואולי אפילו יסכן את חייו בשבילך. ולא היינו צריכים לשאול את עצמנו מעניין אם דני אוהב אותי כי כל חיי ביליתי לא יותר מ-100 מ' בנפרד ממנו. אבל כשעולות לנו שאלות מי קרוב אלי? איפה השבט שלי? איפה האנשים שלי שאני מרגישה בטוחה איתם האם יש לי אנשים שהם נאמנים ומחוייבים לי זה לא משהו זניח זה לא הדובדבן שבקצפת, אלה דברים מהותיים בסיסיים כמו צמא ורעב. אבל לוגית הם לא, כי אנחנו בבירור יכולים לשרוד, לעשות ילדים ולחיות את חיינו בלי שיהיו לנו חברים. נוכל לחיות או לפחות לשרוד להתחתן ולהביא ילדים או אפילו רק להיכנס להריון עם הזרעה מלאכותית אנחנו יכולים להיות מבודדים ועדיין להביא ילדים לעולם. אבל הרגשות שלנו הם מעבר ללוגיקה  שלנו   הרגשות שלנו מובילים אותנו להרגיש באופן מסויים בהתבסס על מה שקורה בחיינו ומאלצים אותנו להתנהג באופן מסויים. כך שאפילו אם במוחנו אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו לא צריכים אנשים אחרים או לומר לעצמנו שאנחנו לא רוצים ילדים אני רוצה להיות לבד. באותו אופן שנוכל להגיד לעצמנו אני לא רוצה ללכת לשירותים יותר, אני לא רוצה לאכול אוכל יותר. זו טרחה בשבילי כולנו מבינים שזה לא יעבוד באותו אופן ברוב המקרים הגוף שלנו מרגיש המון המון רגשות של ייאוש ודכאון כשאנחנו לא בקרבת אנשים אחרים שאנחנו יודעים שאכפת להם מאיתנו והם אוהבים אותנו לא בהכרח שצריך לגור איתם אבל שאפשר לראות אותם. התפתחנו לרצות ליד אנשים אחרים, להזדקק לאנשים אחרים, חלק מכם אולי חושב אני לא אוהב אנשים אחרים, זה אפשרי בגלל טראומה. בבסיס אנחנו יצורים חברותיים מאד. 

אני מקווה ששכנעתי אתכם שאנחנו התפתחנו לרצות להיות קרובים פיזית ורגשית כי אם לא היינו מתפתחים באופן הזה היינו מתים ולא שורדים ואנחנו עדיין שומרים על התגובתיות הרגשית האינטנסיבית שלנו שהיא לחלוטין מחוץ לשליטתנו בדיוק כמו שצמא ורעב הם מחוץ לשליטתנו וכשאנחנו רואים את זה כמו מה שזה אז אנחנו יודעים מה לעשות בסיטואציות מסוימות. ומה שאנחנו צריכים לעשות זה קודם כל ללמוד לזהות את הרגשות שלנו מה שתמיד יהיה נכון לעשות בכל סיטואציה זה לחשוב עם עצמנו מה אנחנו מרגישים עכשיו. כי כמו שאמרנו כל רגש הוא לגיטימי ולכל רגש אנחנו צריכים לפנות מקום ולהקדיש לו מחשבה זה בסדר להרגיש כל רגש השאלה היא מה אנחנו עושים עם הרגשות שלנו, איך אנחנו מביאים אותם לידי ביטוי אז קודם לזהות אותם בעצמנו למשל: אני יכולה להגיד לעצמי אני מרגישה כעס מאד חזק עכשיו ואז להגיד לעצמי כן זה הגיוני שאני מרגישה ככה, נאמרו כלפי דברים מאד לא נעימים שהכאיבו לי ואז לגשת למי שאמר לי את אותם דברים ולהתחיל פשוט לדבר מהלב "תשמע אני לא יודעת איך אתה הרגשת בשיחה שלנו אבל בשבילי זה היה קשה מאד לשמוע אותך אומר לי 1, 2 ו-3 זה מאד פגע בי כי זה גרם לי להרגיש שאתה לא מעריך אותי, שאני לא מספיק טובה או מה שזה באמת גרם לכם להרגיש". לרוב אנחנו ישר מאשימים או מתגוננים ואומרים לעצמנו הוא אדיוט שככה הוא דיבר אלי והנה 20 הצדקות למה הוא טועה ואני צודקת והוא לא מבין כלום ולא יודע על מה הוא מדבר ואני צודקת וזה מוביל לעוד כעס או עוינות או ביקורת או התגוננות או זלזול וכל אלה מוספים למרחק ואף פעם לא יקרבו בנינו. 

אז אני מקווה שתאפשרו לעצמכם ולאנשים סביבכם להרגיש את כל הרגשות ותזכרו לא לבייש או להקטין או לזלזל או לפגוע בשום צורה. כי לכולנו מגיע להרגיש את הרגשות שלנו ולהיות שם עבור אחרים ולאפשר לאחרים להיות שם עבורנו ולדאוג לנו.

ולסיום אני רוצה לספר לכם על פרויקט שאני עובדת עליו בחודשים האחרונים והוא קבוצת פייסבוק לנשים בלבד בה למשך חודש אנחנו נשפר את הזוגיות שלנו, בקבוצה מותאמת במיוחד לנשים עסוקות ולא צריכה לקחת מכן יותר מכמה  דקות בחום. בכל שבוע נתמקד בנושא אחר ביום ראשון אציג את הנושא, המחקרים העומדים מאחוריו והשיפור העצום שיישום שלו יוכל לעשות בזוגיות שלכם. ואז במשך ימים שני שלישי ורביעי משימה קטנה ליישום הכי פרקטי כי חשוב לי שבאמת תחוו ותיצרו את השיפור ואז ביום חמישי זה הזמן לשאלות ותשובות איתי תוכלו לשאול אותי בלייב כל שאלה ולקבל מענה אישי ומיידי ואת כל העזרה שאתם צריכות כדי להשלים את המשימות השבועיות. אם זה משהו שיכול לעניין אתכן עקבו אחרי הפרסומים שלי בעמוד הפייסבוק, באתר ובניוזלטר שלי.  קוראים לקבוצה "צעדים קטנים לזוגיות מופלאה"

אשמח מאד לראות אתכן ולהכיר מקרוב בתהליך ליווי צמוד של חודש בפחות ממחצית הסכום שאני גובה לפגישה אישית איתי.

ממליצה בחום

מקווה לראות אתכן בקבוצה ואם לא אני פה גם בעונה הבאה של "טיפול זוגי" אתם מוזמנים לכתוב לי על תכנים שהייתם מעוניינים שאצור עבורכם לעונה הבאה.

שלכם באהבה גדולה,

שרון

כשגיליתי ש-20% מהאנשים שמתמודדים עם אבל ניזוקים כתוצאה מטיפול פסיכולוגי זו סטטיסטיקה שפשוט בלתי מתקבלת על הדעת עבורי

חזרתי להתחלה, 

ב-1893 פרויד וברוייר המנטור והקולגה שלו, שניהם רופאים טיפלו באשה בשם אנה הו עליה כתב פרויד בספרו הראשון על היסטריה.

מה היתה התאוריה של פרויד על אבל?

אחד הדברים שאני אוהבת בדת שלי (היהדות) היא כשמישהו נפטר יש  הלוויה והספדים ויש שבעה ויש אזכרה כל שנה אבל אני תוהה לפעמים אם זה מספיק? נראה שאנשים לרוב פשוט סובלים לבד בעיקר כשמדובר באבל שלא כרוך בו מוות, כמו אבל על אבדן של מערכת יחסים או עבודה או אפילו בע"ח אין מספיק לגיטימציה בחברה שלנו להתאבל ולערוך טקסים ולבקש תמיכה ועזרה כשאנחנו מתאבלים על אבדן קשה שחווינו. 

אנשים הם לא רובוטים, כשאנחנו נקשרים למישהו וכבר אין לנו אותו המערכת הלימבית במוח שלנו לא יכולה להתמודד עם העובדה שהאדם הזה כבר לא שם עבורנו. אנחנו צריכים אנשים אנחנו חיות נקשרות וחברתיות אנחנו לא עצמאיים, אנחנו משגשגים בתוך קשרים וכשהקשרים האלה נקרעים מאיתנו זה גובה מחיר משמעותי על הנפש שלנו.

חשוב להבין שאבל הוא תהליך אקטיבי הוא לא משהו שקורה לנו אלה רגשות שאנחנו צריכים לעבור בתוכם, להתמודד, לתהות על המשמעות שלהם, לשאול שאלות, לקבל תמיכה, לדבר על זה, לזכור את זה, להיזכר, לחזור למקור. אבל הוא אקטיבי. ואין רק דרך אחת להתמודד עם אבל אין נכון או לא נכון אבל הוא תהליך אקטיבי שנפרס על פני חיים שלמים אין לו התחלה, אמצע וסוף ולא יכול להיות שכולנו כל מילארדי בני האדם בעולם נחווה אותן באותו אופן, כל אחד חווה דברים באופן הייחודי שלו יש לנו הרבה מהמשותף אבל אין שום שני תהליכי אבל זהים, לא אמורים להיות. 

שימו לב לאבדנים סביבכם שלכם ושל הקרובים אליכם ונסו לבחור באכפתיות, לתמוך באחרים במסע שלהם בהתמודדות עם האבל ולבקש תמיכה בהתמודדות שלכם.

תמלול הפרק

בהמשך לפרקים הקודמים בהם דיברנו על בגידות, איך משתקמים מבגידות וקנאה זה היה נראה לי אך טבעי להקדיש פרק גם לאבל. אולי זה רק המוח שלי שחושב על אבל בהקשרים האלה אך אני מקווה שעד סוף הפרק אני אצליח לשכנע אתכם שבהחלט קיים קשר ושכדאי לתת את הדעת גם לנושא הלא נעים הזה.

פתיח

אבל הוא משהו שכולנו הרגשנו, חווינו והתמודדנו איתו בחיינו. וככל שאני חוקרת ולומדת את הנושא אני מבינה שכולנו מתאבלים על משהו גדול וחשוב שאיבדנו בכל רגע נתון.  בעיקר ככל שאנחנו מתבגרים, כבר עכשיו בזמן שאני מדברת אתם בטח חווים אבל מסוג כלשהו: איבדתם אדם קרוב, חיית מחמד, איבדתם עבודה או שאתם חולים פתאום, יש לכם כאבים שלא היו לכם לפני, עברתם פרידה או גירושין או בגידה וכל הדברים האלה משפיעים עלינו מאד. יש מין תפיסה בחברה שלנו שאנחנו מתאבלים לפרק זמן מסויים ואז אנחנו יוצאים מזה עבור חלק מהאנשים וחלק מהאובדנים זה נכון אבל אמפירית זה ממש לא נכון. עבור רבים מאיתנו אבל הוא תהליך של חיים שלמים בטח באובדנים מסויימים.

כדי להבין יותר לעומק את הטיפול באבל כדאי לחזור להתחלה, לפרויד, פרויד הגדיר אבל ככאב שאנחנו מרגישים כשאנחנו מחפשים את ההתקשרות שאבדה לנו.

למה זו ההגדרה שלו? כי לפי פרויד אנחנו משקיעים אנרגיה ליבידית כשאנחנו אומרים לבידו אנחנו חושבים על סקס אך אנרגיה ליבידית היא כל האנרגיה במיינד שלנו, ליבידו הם הדחפים שלנו, האנרגיה הנפשית שלנו, אנרגיית העונג שלנו, אנחנו משקיעים את האנרגיה הליבידית שלנו לתוך אובייקטים - אובייקטים הם אנשים או דברים. למשל אני נשואה לבעלי והוא אדם שחשוב לי מאד הוא אובייקט של האנרגיה הליבידית שלי, הוא אובייקט של  האנרגיה הנפשית שלי, אנרגיית העונג שלי, הכוונה בעונג היא שאני אוהבת שהוא לידי, אני אוהבת לדבר איתו, אני אוהבת להיות איתו, אני אוהבת להחזיק לו את היד. וכשאני משקיעה את האנרגיה הליבידית לתוכו זה נבנה עם הזמן לתוך האובייקט אנחנו משקיעים את כל הזכרונות, מחשבות והתחושות שלנו המשוייכות לאובייקט כשאני חיה עם בעלי כל מה שמשוייך לאותו אובייקט: הריחות, המראות, החוויות, הרגשות שלי הכל מושקע לתוך האובייקט בתוך הראש שלי. האובייקט קיים גם גם בראשי וגם במציאות. בראשי אני משייכת את כל האסוציאציות האלה לאובייקט שיש לי בראשי של בעלי. ככל שהאדם חשוב לנו יותר כך נשקיע יותר אנרגיה ליבידית. המילה אובייקט יכולה להכיל גם חפצים, אנחנו יכולים להשקיע אנרגיה ליבידית למפלגה פוליטית, לקבוצת ספורט או עבודה, עיר, חיה, בובה אנחנו משקיעים אנרגיה ליבידית בכל מני חפצים. כשאנחנו מאבדים אובייקט אנחנו מחפשים אותו זה חוזר לאופן שבו דארווין ראה אבל. שניהם, גם פרויד וגם דארווין חשבו שכשאנחנו מאבדים מישהו חשוב לנו הצעד הראשון הוא שאנחנו מחפשים אותו יש לי ילדים קטנים ואם ולפעמים אני הולכת רגע לתלות כביסה או לשרותים אז ברגע שהם מבחינים שאני לא שם הם בוכים וצועקים ומחפשים אותי גם חיות עושות את זה כנראה שאנחנו מחווטים לכך ביולוגית. דארווין ופרויד ראו את ההתנהגות הזאת וקישרו אותה לאבל מה שהגיוני בעיני גם ג'ון בולבי אבי תיאוריית ההתקשרות חשב כמותם. 

אז פרויד הגדיר אבל ככאב שאנחנו מרגישים כשאנחנו מחפשים את ההתקשרות שאבדה לנו. אדם נפטר, או מתגרש מאיתנו או עובר לארץ רחוקה והדבר הראשון שאנחנו עושים זה לנסות למצוא אותם אנחנו מרגישים כאב. כאב הוא אינדיקציה שמשהו לא בסדר ואנחנו צריכים לעשות משהו לגבי זה. כשמישהו עוזב אותנו הכאב שאנחנו מרגישים הוא אותו כאב שהיינו מרגישים אם היינו חווים התקף לב או אם מישהו היה דוקר אותנו למשל אם אני אוהבת ונהנית וטוב לי עם רועי אני מקשרת את כל הרגשות והחוויות הטובות שלי עם רועי בראש שלי, רועי קיים במציאות אך האובייקט רועי עם כל ההשתייכות החיובית שאני מרגישה כלפיו הוא גם בראש שלי. אם מסיבה מסויימת אני אאבד אותו אני ארצה לחפש אותו 

פרויד אמר שעד שנקבל את האבדן וננתק את כל האסוציאציות המקושרות  באובייקט האהבה אנחנו נחווה המון כאב. המון קשיים. אז כדי לנתק את כל ההשקעה שלנו מהאובייקט המתאבל/ת צריכים להשקיע אפילו עוד יותר  אנרגיה באובייקט ע"י כך שאנו עסוקים בו, חולמים עליו,  לפני שנוכל להתנתק ולהשקיע בהתקשרות חדשה. ואם חוסר הקבלה של האבדן מתמשך נחווה מלנכוליה, דכאון וחוסר הנאה מהחיים. אז כשאנחנו חווים אבדן המוח רוצה להתנתק ולשחרר אך כדי שזה יקרה צריך להשקיע פי 100 יותר כדי ממש לשחרר וזה אומר שהמוח שלי ירצה לחשוב עליו כל הזמן המוח שלי ירצה לזכור את כל הזכרונות ולהתמקד בכאב של להיות בלעדיו, אני אחלום עליו אולי אפילו יהיו לי הזיות שהוא בסביבה. מבחינת פרויד אנחנו אמורים לנתק ולהשתחרר מכל האסוציאציות שהיו לנו עם האובייקט ואם אני חושבת על בעלי כמעט כל המשמעות שאני שואבת מהחיים שלי קשורה בו הבית שלי, הילדים שלנו, העתיד שלי, החלומות, התקוות הכל קשור בו כדי להתמודד עם האבל שלי אני אצטרך לומר אין לי אותו יותר אבל כן יש לי עתיד ואני אצטרך לנתק ולשחרר את כל מה ששייכתי אליו. יהיה לי עתיד בלעדיו, יהיו אנשים אחרים שיהיו קרובים אלי בלעדיו אבל בזמן תהליך האבל אי אפשר באמת להרגיש את זה כי כל האסוציאציות האלה קשורות לאותו אדם.

 פרויד אמר משהו חכם וזה לא להתערב ולאפשר לאנשים לעשות את זה, לא ללכת לטיפול בשלב הזה. אבל הוא נורמלי האובססיה הזאת סביב האבדן היא נורמלית וכשתתנו למישהו לעשות את זה הוא בד"כ יוציאו את עצמו מזה. הבעיה היא שיש אנשים שמסיבה מסוימת לא עוברים דרך התהליך הזה של ההשקעה הגבוהה מאד שנקראת גם היפר-קתרזיס. ואז צריך לעשות תהליך שנקרא בפסיכולוגיה grief work שאולי שמעתם עליו והוא מגיע מפרויד. יש פגמים בשיטה הזאת אבל לפניהם אני אגיד שזו שיטה שממחישה את הגאונות של פרויד, אנשים שלא איפשרו לעצמם להתאבל והלכו לטיפול המטפל עודד אותם לדבר על האבל ולעבור את התהליך של היפר-קתרזיס שאלות כמו איך אתה מרגיש לגבי האבדן? ספר לי הכל על האדם שאיבדת, אסוציאציות חופשיות לגבי האדם הזה, איך אתה מרגיש, מה אתה חושב, מה הזכרונות שלך? ספר לי סיפור. כל הדברים האלה נועדו לעודד את עבודת האבל כי המטופל לא עשה אותם באופן טבעי. ועבור הרבה אנשים זה באמת עוזר הבעיה היא שהרבה מהמטפלים פירשו את זה כאילו העבודה שלנו כמטפלים היא להכריח אנשים לדבר על האבדן שלהם לחלק מהמטופלים זה יעזור ולחלק לא. 

פרויד חשב שתתפתח פתולוגיה אם האדם לא יעשה את עבודת האבל - היפר קתרזיס כדי להרגיש די-קתרזיס. כדי להתנתק. חושבים כל הזמן כדי להפסיק לחשוב עליו. לשיטתו הליבידו יתנתק מהאובייקט שאבד לנו ונמצא אובייקט אחר להתקשר אליו. האגו מחפש דרך להשתחרר מאותו אובייקט כדי שיוכל להתקשר לאובייקט אחר. 

אחד הדברים המבורכים שפרויד עשה זה שהוא נירמל מאד את האבל וגם הרחיב אבל כך שיכליל לא רק אבדן סופי של מוות של אדם קרוב אבל הוא גם שייך לפרידה, גירושין, אבדן עבודה ועוד. 

פרויד הגדיר אבל נורמלי כמרכיב את הדברים הבאים: רגשות כואבים, אנהדוניה חוסר היכולת להרגיש עונג - דכאון, אשמה, בטחון עצמי נמוך, חרטה על דברים כמו למה לא אמרתי לו את זה או הייתי צריכה להיות שם, ועוד דבר שהוא אמר הוא שכשאנחנו מאבדים מישהו יקר לנו אנחנו מאמצים כמה מהתכונות שלו כדי להשאיר חלק מהם איתנו לדוגמא אם אני חס וחלילה  אאבד את רועי יכול להיות שאני אצפה בכל הסרטים של סטאר וורס לא כי אני ממש אוהבת אותם אלא כי רועי מאד אוהב אותם וזה חלק ממנו. אני זוכרת למשל את המאכלים שדודה שלי  שנפטרה היתה מבשלת ואני נהנית להכין אותם מפעם לפעם כי זה גורם לי להרגיש קרובה אליה. כשאני משלבת חלקים מהאדם שאבדתי בחיים שלי אני לא מאבדת אותו לגמרי נכון? פרויד הבחין בזה וכתב על זה, ואז  מלאני קליין הגיעה, מטפלת נוספת מאוסטריה הידועה כמפתחת את תיאוריית יחסי אובייקט כתבה ב-1940 שהיא מסכימה עם פרויד לגבי זה שאנחנו מפנימים לתוכנו חלקים מהאובייקטים שאיבדנו אך היא גם הבחינה בכך שקשיים מהילדות צפים ועולים בנו כשאנחנו מתמודדים עם אבל. למשל אם גרמו למישהו להרגיש לא בטוח, לא מוגן  בילדות שלו אבל על אדם אחר או חיית מחמד בבגרות יכול לגרום לאותו אדם להרגיש שוב לא בטוח מבלי להבין למה. הקשיים מהילדות צפים בזמן אבל. זה קורה אבל זה לא אוניברסלי כמובן. זה סיכום קצר של תיאוריית האבל אצל פרויד ומלני קליין.

אני מרגישה שאין מספיק לגיטימציה בחברה שלנו להתאבל ולערוך טקסים ולבקש תמיכה ועזרה כשאנחנו מתאבלים על אבדן קשה שחווינו. גירושים הרבה פעמים נתפסים כשחרור או כמשהו שצריך לשים מאחורינו ואלה דברים שגם אם  אנחנו רוצים אי אפשר לשים אותם מאחורינו. זה פשוט חלק מהחיים, זה חלק ממה שזה אומר לחיות: עצב, יגון, כמיהה למשהו, בלבול, לנסות להבין מה משמעות החיים אחרי אבדן כל הדברים האלה הם חלק מזה והם דברים שאנחנו נתהה לגביהם ונתמודד איתם כל חיינו. ויש סוגי אבדן שהם ממש טראומה עבורנו למשל סבתא שלי התעוררה יום אחד וגילתה שהיא לא מצליחה להעיר את סבא שלי כי הוא נפטר במהלך השינה והסצנה הזאת של להתעורר ליד בן זוג שכבר לא נמצא איתנו היא מאד קשה וסצנות כאלה יכולות ממש לגרום לאנשים PTSD או complicated grief  בגלל המורכבות בסיטואציה שהיינו עדים לה. בגילוי של הדבר הזה.   

אז בואו נדבר קצת על מה זה  complicated grief  

רוב החוקרים והפסיכולוגים מסכימים שצריך תווית כלשהי לאנשים שנראה שהם חוצים איזשהו סף לכיוון יותר פתולוגי של אבל כלומר שההתמודדות עם האבל מסיבה מסוימת לא מתקדמת כפי שהיינו מצפים. הבעיה היא איך אנחנו מבחינים בין אבל נורמלי לאבל פתולוגי זה קשה להגדיר כי אי אפשר לדבר למשל על משך הזמן, אין זמן התאבלות נורמלי יש אובדנים שנרגיש את האבל עליהם למשך כל חיינו וזה נורמלי. אבל פתולוגי גם נשמע לא טוב. אבל אבל מורכב זה מונח שאני יותר מתחברת עליו הוא לא הופך את האבל לפתולוגי והוא לא שם מגבלת זמן על אבל כמו prolog grieg שחלק מהפסיכולוגים קוראים לו. מה שזה אומר זה שחווית אבדן ומשהו קרה שגרם לאבל להסתבך או להיות מורכב בצורה כלשהי.  complicated grief  כמעט נכנס לדי אס אם 5 אבל אמרו שצריך עוד לחקור את הנושא לפני. 

לפי מחקרים בערך 10% יסבלו מאבל מורכב, רוב האנשים 90 % בערך ימשיכו לתפקד בחייהם בחצי שנה שנה אחרי האבל אבל עבור בערך 5-10% מהאנשים שנה, שנתיים, שלוש אחרי האבדן הם עדיין יחוו רגשות של אבל באופן אינטנסיבי מאד על האבדן ולגביהם נאמר שהם סובלים מאבל מורכב, זה לא אשמתם, זה אומר שיש משהו שקורה שם, ומה שזה אומר שאנחנו כמטפלים צריכים להבין ולהבדיל בין אבל לבין אבל מורכב ואיך לטפל בזה ולפני זה אנחנו צריכים להבין את התהליך הדואלי - the dual process model 

כולכם שמעתם על חמשת שלבי האבל: הכחשה, כעס, מיקוח, דכאון וקבלה חמשת שלבי האבל לא נתמכים בעדויות אמפיריות משמע שהם לא תקפים, אין להם תוקף מדעי. יש אנשים שעוברים בשלבים האלה אבל זה לא אוניברסלי. כשאנחנו חוקרים אנשים שמתמודדים עם אבל אנחנו מוצאים אמפירית שיש הבדל בין שני מצבים:

האחד הוא מצב של אבל 

והשני הוא מצב שנקרא rebuilding mode  שיקום נקרא לזה 

אנשים יתאבלו, כלומר ירגישו את הרגשות, יכעסו, תהיה רומינציה מחשבה מתמשכת, ירגישו אשמה, יבכו, ירצו לדבר על זה, ירגישו אבודים בתוך כל הרגשות שלהם 

ואז הם יבודדו בין זה לבין בניה מחדש  במצב הזה הם לא יחשבו על האבל, מצליחים להרגיש שמחה ברגע הזה,הם בונים מחדש, מחפשים משמעות מביטים לאחור אבל גם מביטים קדימה בונים מערכות יחסים חדשות וממשיכים בחייהם. 

ואז אנחנו יכולים לראות בהקשר זה אנשים שלא מתאבלים בחודשים או אפילו בשנים הראשונות הם לוקחים את הזמן לבנות מחדש את חייהם ואז אחרי התקופה הזאת הם נמצאים במוד האבל ועם הזמן נעים בין שני המצבים האלה נעים בין שיקום לאבל. 

לא כולם עושים את זה, כי אין פה שלבים, חלק מהאנשים יתאבלו לשנה ואז ישקמו את חייהם שנה, אנשים אחרים יתאבלו ל-5 דקות ואז יבנו מחדש ל-10 דקות ואז יתאבלו במשך יום שלם ואז ישקמו ל-10 דקות ואז יתאבלו לחודש ואז יבנו מחדש ליום. הכל נע ממצב למצב. והמפתח הוא שכל אחד מצליח לבודד בין שני המצבים. שהגוף והמוח שלהם צריך לעשות וכשמאפשרים להם לעשות את זה ויש להם תמיכה המצב האופטימלי הוא שהם יתאוששו מהאבל שלהם די מהר מה זה די מהר. תלוי כמה קשה האבדן היה, אם זה אבדן של אדם קרוב זה יקח הרבה זמן אבל הכי מהר שזה יכול לקחת כשמונעים ממישהו לבודד בין שני המצבים האלה באופן טבעי אז הוא בסיכון לפתח complicated grief אם למשל מישהו מרגיש שמדביקים עליו סטיגמה כשהוא מתאבל יכול להיות שהוא ינסה לא להתאבל ואז כל הרגשות, מחשבות, טקסים, שיחות מודחקים והנפש לא מחלימה. או ההפך, מכריחים מישהו להתאבל ולא מאפשרים לא לבודד באופן טבעי ולעבור למצב של בניה מחדש, ליצור משמעות, ולהמשיך ולבנות חיים מחוץ לאבדן הזה ולהיקשר לאנשים חדשים ולשכוח מזה לזמן מה. אז לגבי עבודת האבל הפרוידיאנית הבעיה פה היא שיש מטפלים רבים שכשהלקוח שלהם לא במצב של האבל חושבים שזה מתפקידם להכריח אותו לעשות זאת. וזה להפריע בתהליך הטבעי של הבידוד בין שני המצבים וזה יכול ליצור בעיה אצל אותו אדם ואז אותו אדם יוכל לפתח complicated grief  החברה שאנחנו חיים בה נוטה לתת סטיגמה על תהליך האבל אמירות כמו "עברו כבר 4 חודשים את עדיין בוכה על זה? את צריכה להתקדם עם החיים שלך" מערכות יחסים חשובות מאד עבורנו בני האדם וכשאנחנו מאבדים אותן זה קשה לנו אם מישהו נפרד ממנו הגיוני שנתאבל על האבדן הזה ולא נניח את זה מאחורינו אחרי יום או שבוע או חודש או שנה אנחנו כל כך רוצים וצריכים מערכות יחסים וכשאנחנו מאבדים אנשים בין אם זה מוות או גירושין אנחנו נקרעים לחתיכות. זה לוקח הרבה זמן. והחברה שולחת מסרים שאם מישהו מתאבל מעבר ל-X זמן אז משהו לא בסדר בו. ואנחנו כחברה חייבים להפסיק עם זה ועוד יותר מזה חייבים להפסיק להגדיר עבור אחרים מה זה אבדן אנשים זכאים לחוות אבדן גם אם מבחינתכם זה רק כלב או רק הריון שנמשך שלושה חודשים.נראה לי לפעמים שיש היררכיה של אבדן בחברה שלנו אבדן של בן/ת זוג זה גרוע, אבדן של ילדים הוא הכי גרוע, ואבדן של חיית מחמד או מפורסם יהיו יותר נמוך בהיררכיה אבל אנחנו לא יכולים לדעת את זה כל אחד חווה את חוויות האבדן באופן שונה. יש אנשים שיחוו אבדן מאד גדול וקשה לאבד את מקום העבודה שלהם או לעבור מקום מגורים כי זה היה קשה עבורם אין שום דרך לדעת זו חוויה כל כך אינדיבידואלית והמחקר מראה את זה. 

ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מאבדים יותר דברים ואנחנו מתאבלים על כולם, ולכן במובן מסויים החיים הם אבל. 

אז יש תהליך טבעי של אבל יש בידוד בין שני מצבים שונים והרבה פעמים החברה או הפנמה של החברה תגרום לנו להרגיש אשמה שאנחנו או לא מתאבלים מספיק לא נראים עצובים מספיק או יותר מדי אבלים ומתבוססים באבל שלנו כל הזמן. ואז צריך אותנו המטפלים שיבצעו הערכה ויסבירו מה התהליך של אבל ויאפשרו לאנשים לבטוח בתהליך הטבעי ולאפשר לעצמם לנוע בין שני המצבים ולהרגיש טוב עם זה שהם עושים ועוברים בדיוק את מה שהם צריכים לעבור ושאין משהו שלא בסדר בהם. הלקוח אמור להתחבר לאינטואיציה שלו של מה שהוא צריך באותו רגע והמטפל תומך במה שהלקוח אומר שהוא צריך. והתפקיד של המטפלת הוא לבחון האם יש מחסומים שמפריעים לתהליך האבל להתקיים 

יש כל כך הרבה רגשות שצריך לאפשר לעצמנו להרגיש וכל כך הרבה חוויות ורגשות ורגעים שהיו ואינם שצריך לעבד שלמהר לשים את זה מאחורינו ולעבור לדבר הבא בסופו של דבר יכול לגרום לנו הרבה כאב, ואני רואה את זה כל הזמן חבר שהתגרש ומיד כבר נמצא באתר הכרויות, אשה שיצאה לפנסיה אחרי שעבדה 30 שנה באותו מקום עבודה ופתאום מרגישה ריקנות ובמקום להתמודד איתה היא מתמכרת לתכניות טלוויזיה כי שם זה בטוח ושם אנחנו לא צריכים להתמודד עם המשמעות וחלק גדול מהזהות שלנו שאיבדנו וכבר לא קיים יותר. 

אז תרשו לי לבקש מכם משהו היום הוא שממש תדגישו בפני מישהו שחשוב לכם שאכפת לכם מהאבדן שהוא חווה או חווה בעבר ואם אתם שמאזינים לי עכשיו חווה ומתמודד עם אבדן שתפתחו לאפשרות של ריפוי מהאבדן הדברים האקטיביים שאתם יכולים לעשות לכתוב על זה ביומן, להלחין מוסיקה, לצייר, להילחם עבור זה למשל אחד הדברים שהכי מרגשים אותי זה לראות אנשים כמו לילי בן עמי שאחותה מיכל סלה נרצחה ע"י בעלה שמקדישה את חייה לתופעה הזאת או ההורים שהילדים חוו שלהם התעללות בגנים או ע"י מטפלות שממש עושים שינויים אדירים במלחמה על הצדק לילדים של כולנו בעקבות הכאב שהם חוו. אם מישהו פגע בך למשל אם בוס פיטר אותך בצורה לא הוגנת לדעתך או אם בן זוג עזב אותך בהודעה בטלפון לבקש לדבר על הדברים לא כדי להאשים ולבקר אתם לא הולכים לתבוע אותם אתם רק רוצים להבין לעומק ולקבל תשובות ולהוריד דברים מהחזה שלנו ואם זה לא אפשרי לדבר עם קרובים לנו עם מטפל/ת, עם אמא, עם אח/ות עם חבר/ה טוב/ה .

שימו לב לאבדנים סביבכם שלכם ושל הקרובים אליכם ולהראות אכפתיות באופן אקטיבי על בסיס יומי או שבועי ולתמוך באחרים במסע שלהם בהתמודדות עם האבל. 

לכולנו מגיע להתמודד עם אבל ועם כל הרגשות שלנו

כולם מקנאים מפעם לפעם זו תכונה שמתעוררת בכולנו אבל כשלא מתמודדים איתה טוב לרוב אנחנו נגרום לתוצאה ההפוכה שנרצה במקום לקרב אלינו את היקרים לנו אנחנו נרחיק אותם אם ההתנהגות שלנו קיצונית ומתפרשת כלא הוגנת או חונקת מדי.

אפשר לראות קנאה כדבר חיובי, כאינדיקציה לכך שאנחנו אוהבים את בני הזוג שלנו ולא רוצים לאבד אותם ויש לה ללא ספק אספקטים רעים המחקר מראה שקנאה במצבה הקיצוני והחמור היא הסיבה הנפוצה ביותר  לאלימות משפחתית.

שליטה היא מרכיב שחשוב להבין אותו בהקשר של קנאה כשהקנאה גורמת לנו לרצות רוצים לשלוט על אנשים אחרים כמו לומר לבן/ת הזוג שהם לא יכולים לעשות דברים, לצעוק על בן/ת הזוג כדי לגרום להם להפסיק את ההתנהגות שלהם שגורמת לכם להרגיש קנאה. להאשים את בן/ת הזוג ולגרום להם לציית לחוקים המוזרים שלך. כל אלה הם חלק מהתנהגות שתלטנית טיפוסית. במצב הקיצוני זה אתה לא יכול לעזוב את הבית, את לא יכולה שיהיו לך חברות או חברים, את לא יכולה שיהיה לך תחביב, אתה לא יכול לדבר עם בנות המין השונה אולי אפילו עם המשפחה המורחבת שלך והתנהגויות קיצוניות אחרות. שכפי שאמרנו מסוכנות ועלולות להוביל לאלימות.

כדי לטפל בקנאה ולשפר את מערכת היחסים צריך לדבר על בושה - אין פה שום דבר להרגיש בושה לגביו בגלל שזה לא בשליטתנו, אם זה היה בשליטתנו כנראה שלא היינו בוחרים למצוא סיטואציות בהן אנחנו  מרגישים קנאה ולהתנהג בצורה נוראית לבני הזוג שלנו, זה לא מה שקורה, מה שכן קורה זה שכנראה חווינו טריגר שעורר בנו  התנהגות שיצאה משליטה. התנהגות מבישה היא לעשות את זה את ההתנהגויות הקיצוניות מתוך הקנאה שאנחנו מרגישים ולא להרגיש כלום לגבי זה להישאר בקור רוח לגבי זה אמור לגרום לנו להרגיש בושה.

יש שני סוגים שונים של קנאה - מה הם?

על השאלות האלה ועוד עניתי בפרק 8 של הפודקאסט "טיפול זוגי" - קנאה.

שלכם,

תמלול הפרק:

הפרקים האחרונים גרמו לי לחשוב יותר ויותר על קנאה

באנגלית יש שתי מילים לקנאה  jealousy ו - envy ויש הבדל ביניהם envy  זה אני רוצה מה שיש למישהו אחר כמו וואו איזה בית יפה יש לה ואני רוצה גם. לעומת jealousy שבה אני מפחדת לאבד משהו שאני אוהבת, כי אולי מישהו אחר ייקח לי אותו.  ואני חושבת שלרובנו לפחות לי, אני אדבר בשם עצמי לא ידעתי רוב חיי שיש את ההבחנה בין שני הסוגים האלה, די משתמשים בשתי המילים האלה באופן דומה ובעברית אני בכלל לא מודעת לכך שיש עוד מילה יש לנו פשוט את המילה קנאה. 

אז לאחר חמישה פרקים בנושא בגידות  אני רוצה לדבר היום לעומק על מה זאת קנאה, אני לא חושבת שאפשר לדבר על בגידה או החלמה מבגידה או האמת לגבי מערכות יחסים בכלל בלי לדבר על קנאה. נצלול לעומק ונדבר בפרק הזה על מחקרים מעניינים בנושא, איך אני עוזרת לאנשים להתגבר על קנאה והמחשבות האישיות שלי לגבי קנאה. 

קנאה זה משהו שבהחלט אפשר לפתור בטיפול, אם אתם מרגישים קנאה זה רגש מאד מאד לא פשוט יש אשה שאמרה לי שמכל הרגשות זה הכי קשה עבורה כי הוא באמת מציף והופך אותנו לגמרי טוטאליים אובססיביים אפילו וכשיוצאים מהאפיזודה הזאת שיכולה להיות מאד ארוכה אגב, מרגישים לפעמים  בושה מאד גדולה איך עשיתי את זה איך השפלתי את עצמי בניסיון לעקוב אחרי בן הזוג שלי, לבדוק את חשבון הטלפון שלו, להתקשר לידידה שלו במסווה כל הדברים האלה יכולים לגרום לנו להרגיש ממש רע ובטיפול אנחנו מחלימים מטראומות מהעבר שלנו ואנחנו יוצרים מה שנקרא התקשרות בטוחה ואז בהדרגה גם אפיזודות הקנאה יורדות משמעותית פשוט כי אנחנו מרגישים יותר בטוחים במערכת היחסים שלנו אז אנחנו פחות מקנאים או אם אנחנו מרגישים קנאה אנחנו לומדים לבוא עם הרגש הזה למטפלת או למטפל שלנו ולעבד את זה שם ולא לעשות משהו שאנחנו יודעים שאח"כ עלול לגרום לנו להרגיש בושה או גועל מעצמנו. אם המטפל/ת עובד/ת לעומק על תיקון החוויות של מערכת היחסים   שזו שיטת טיפול טובה שכמעט תמיד עובדת. והאמת שגם דרך קשרים יציבים ואוהבים אחרים לא רק עם המטפל/ת אפשר לרפא את הקנאה, כשאנחנו בקשר עם חבר, חברה, שמוכיחים לנו שוב ושוב ושוב שהם שם בשבילנו ולא עוזבים אותנו ואפשר לסמוך עליהם ואין לנו סיבה לקנא, אף אחד לא ייקח לנו אותם, הקשר הזה לא הולך לשום מקום. זה גם מאד עוזר. 

לקנאה בדרך כלל יש סדר מסויים של מהלכים זה בד"כ מתחיל מההרגשה שאני לא מספיק טוב/ ה מישהו יעזוב אותי ואיכשהו במהלך של המוח שאני חייבת להודות לא ברור לי עד הסוף, גורם לנו לרצות לדעת את כל הפרטים - איך המוח שלנו עובר מלא להרגיש מספיק טובים ולדאוג שיעזבו אותנו לכך שאנחנו צריכים לדעת הכל עליהם וכל מי שמסביבים ולפתח אובססיה ולהיות בלופ של מחשבות האם הוא יעזוב אותי האם הוא מסתכל על האשה הזאת, האם יש לו משהו עם השכנה שלו ראיתי איך הוא עזר לה לסחוב דברים מהאוטו וכמה הם היו נראים קרובים ואני צריכה לדעת מה קורה אז אני אחטט לו בכל המגירות בבית ואסתכל על פירוט חשבונות הטלפון והבנק שלו. כשזוגות באים אלי כשהם רוצים להחלים מרומן ובגידה הרבה פעמים הם רוצים לדעת הכל איפה נפגשתם, האם הגעת לאורגזמה, כמה פעמים, לכמה זמן, האם הוא נישק אותך בצוואר תוך כדי האם האיבר שלו גדול או קטן משלי, האם אהבת אותו יותר ממני. וברגעים האלה אני בד"כ עוצרת את האנשים ומעודדת אותם לא לשאול את השאלות האלה כי ברגע ששומעים את הפרטים האלה זה שותל את התמונות בראש ואי אפשר אחרי זה לקחת אותן בחזרה. אז אני מעודדת לשאול שאלות רבות וכמה שיותר אבל לא על תנוחות ואיברים ואורגזמות שזה מידע שיעשה יותר נזק מאשר באמת יעזור לנו להתגבר ולהתקרב. עבור הבוגד/ת הם צריכים להתוודות ולענות על כל שאלה של הנבגד/ת אבל לנבגד/ת אני אומרת להיזהר בשאלות שהם שואלים ואני אנחה אותם לשאול שאלות שלא יצרבו במוחם ויגרמו לטראומה.

אני רוצה לומר שכולם מקנאים מפעם לפעם זו תכונה שמתעוררת בכולנו אבל כשלא מתמודדים איתה טוב לרוב אנחנו נגרום לתוצאה ההפוכה שנרצה במקום לקרב אלינו את היקרים לנו אנחנו נרחיק אותם אם ההתנהגות שלנו קיצונית ומתפרשת כלא הוגנת או חונקת מדי.

עוד דבר שקורה הרבה פעמים כתוצאה מקנאה זה שליטה - אנחנו רוצים לשלוט על האדם האחר כמו לומר לבן/ת הזוג שהם לא יכולים לעשות דברים, לצעוק על בן/ת הזוג כדי לגרום להם להפסיק את ההתנהגות שלהם שגורמת לכם להרגיש קנאה. להאשים את בן/ת הזוג ולגרום להם לציית לחוקים המוזרים שלך. כל אלה הם חלק מהתנהגות שתלטנית טיפוסית. במצב הקיצוני זה אתה לא יכול לעזוב את הבית, את לא יכולה שיהיו לך חברות או חברים, את לא יכולה שיהיה לך תחביב, אתה לא יכול לדבר עם בנות המין השונה אולי אפילו עם המשפחה המורחבת שלך והתנהגויות קיצוניות אחרות. 

לגבי בושה - הרבה פעמים אנשים אומרים לי שהם מרגישים בושה לגבי זה ואני מנסה להסביר להם שאין פה שום דבר להרגיש בושה לגביו בגלל שזה לא בשליטתנו, אם זה היה בשליטתנו כנראה שלא היינו בוחרים למצוא סיטואציות בהן אנחנו  מרגישים קנאה ולהתנהג בצורה נוראית לבני הזוג שלנו, זה לא מה שקורה, מה שכן קורה זה שכנראה חווינו טריגר שעורר בנו  התנהגות שיצאה משליטה. התנהגות מבישה היא לעשות את זה את ההתנהגויות הקיצוניות מתוך הקנאה שאנחנו מרגישים ולא להרגיש כלום לגבי זה להישאר בקור רוח לגבי זה אמור לגרום לנו להרגיש בושה. לא צריך להתבייש בזה צריך כן להרהר בזה, לצלול פנימה ולרצות להבין מאיפה זה מגיע ואיך לשנות אבל בושה לא תעזור. כי אנחנו  לא עושים את זה בכוונה ואנחנו  לא מרגישחם  כלום קור רוח לגבי זה ולכן אין צורך להרגיש בושה.

אני אגדיר קנאה כהרגשה נוראית וייאוש שאנחנו מרגישים שמישהו שאנחנו אוהבים מתרחק מאיתנו - זו הרגשה נוראית. 

קנאה היא נורמלית כולנו מרגישים אותה מפעם לפעם ובעוצמות משתנות אני אפילו ארחיק לכת ואומר שרובנו הרגשנו פעם קנאה קיצונית בלי קשר לאופן שבו גדלנו ולסגנון ההתקשרות שלנו. זה טבעי להיפגע  ולקנא כשבן/ת הזוג שלנו מביעים עניין במישהו אחר. 

המחקר לגבי קנאה - 

הארי סטאק סאליבן "קנאה היא רגש גדול ומורכב של יחסים בינאישיים 

רודריגז: "קנאה היא רגש שמעודד הגנה על בני זוג במערכת יחסים מבני זוג אלטרנטיביים. קנאה מתפרשת כסימן של דאגה ואכפתיות כלפי אדם אחר מחקר מראה שהיא מקושרת באופן חיובי עם אהבה רומנטית" רודריגז מנסה לנרמל קנאה ולראות אותה לא רק כדבר רע אלא גם כדבר טוב כאינדיקציה שאנחנו אוהבים מישהו או שיצרתם מערכת יחסים טובה, יש משהו להפסיד פה. 

"קנאה יכולה להתגבש כתגובה רגשית שיש לה אלמנטים חיוביים שיכולים לעורר מוטיבציה לשימור מערכת היחסים" - שוב קנאה היא לא רק דבר רע.

"המחקר מראה כי קנאה היא הסיבה הנפוצה ביותר  לאלימות משפחתית" אז בהחלט יש לה אלמנטים רעים. 

אז זה חשוב לדעת שקנאה במצבה הקיצוני והחמור ביותר יכולה להוביל לאלימות במערכת יחסים.

כשאני חושבת על מערכות יחסים אלימות אני חושבת על הפוגע כמישהו שיש לו טראומה גדולה סביב מערכות יחסים והתקשרות ברמה כ"כ גבוהה וחמורה. אנחנו לא נוטים לראות את הפוגע כמישהו שפגוע מאד בפנים, שזקוק בצורה נואשת והם כ"כ נפגעו בילדות עד כדי כך שהם פשוט לא סומכים על אנשים שישארו איתם אז הם משתמשים בכוח ושליטה כדי להשיג התקשרות שהם מאמינים שהם לא יכולים להשיג בדרך אחרת.  

 משהו שעלה מהמחקר הוא שככל שאנשים יותר עולים במידת המחוייבות והאקסקלוסיביות שלהם הם יותר מקנאים. 

עוד דבר ככל שיש לנו יותר בטחון עצמי ככה אנחנו פחות נקנא. בעיקר עבור גברים. גברים עם בטחון עצמי גבוה יקנאו פחות. 

משהו מעניין נוסף שנמצא במחקר הוא שאין קשר בין רומנטיות ונטיות רומנטיות לקנאה. אין קשר ביניהם.

האם קנאה קשורה לתחושה שאנחנו פגומים שיש לנו לקות מסוימת - כן בהחלט, המחקר מצא שיש קשר בין תחושה שאנחנו פגומים לקנאה.

האם קנאה קשורה לתפיסה מסורתית של תפקידי המינים למשל אם אני אשה אז אני אהיה עדינה ואלבש רק שמלות ואם אני גבר אני צריך להיות חזק וגיבור ומפרנס? נמצא שכן אבל רק עבור גברים. עבור גברים ככל שהם יותר תופסים את תפקידי המין שלהם כמסורתיים הם יותר יקנאו. נשים יכולות לקנא בין אם יש להן תפיסות מסורתיות או לא.

האם קנאה קשורה לתלותיות במערכת היחסים? כן זה כן אבל רק עבור נשים. 

אוקי אז עכשיו אני רוצה לספר לכם על מחקר מ-2004 למשתתפים במחקר הזה הציגו תרחישם היפותטיים של בגידה מינית ובגידה רגשית כלומר תרחיש שבו בוגדים בי מינית או שמישהו מתאהב במישהו אחר . ואז הם נשאלו כמה קנאה, כעס, פגיעה וגועל הם ירגישו בעזרת סולמות הערכה כלומר לא לומר כן או לא אלא דירוג של מ-1 עד 10  

מה היו הממצאים?

אין הבדלים בין המינים לא נמצא הבדל בין נשים לגברים בין קנאה רגשית וקנאה מינית ברמת הכעס הם הביעו רמות זהות של כעס

האם יש הבדל בין המינים לגבי תחושת הפגיעה? לא

האם יש הבדל בין נשים וגברים ברמת הגועל שהם הרגישו בין בגידה מינית או רגשית? לא 

אז השיעור שלמדנו כאן הוא שנשים וגברים נוטים להרגיש קנאה בדרכים די דומות. 

אך אני רוצה לציין שיש הבדל גדול  במחקרים שונים שנעשו על קנאה והרבה מזה זה האופן שבו הן בחרו לשאול את השאלה לדוגמא יש מחקרים רבים שמראים שיש הבדל עצום בין גברים לנשים שכולו מבוסס על ההנחה שלגברים יש ביליונים של זרעונים ולכן לא אכפת להם אם אשה תנהל רומן רגשי עם גבר אחר  כל עוד היא לא  תעשה סקס עם מישהו אחר. זה מפי פסיכולוגים אבולוציוניים והם אומרים שלנשים לא אכפת עם גבר יעשה סקס עם אשה אחרת כי יש לו ביליונים של זרעים וכל עוד יש לו זרע גם בשבילה אז זה בסדר אבל מה שהיא באמת מפחדת ממנו זה שיהיה לו רומן רגשי עם משהי אחרת. כי אז זה אומר שהוא לא יהיה בסביבה לגדל את הילד ברגע שהילד יוולד וההפך הוא נכון לגבי גברים, שהם מודאגים שהנשים שלהן יעשו סקס עם מישהו אחר כי אם היא תעשה סקס עם מישהו אחר הוא עלול לגדל ילד שלא שלו ביולוגית. המחקרים שהם מפנים אליהם שואלים שאלה בדרך מאד מסויימת שאלו שאלה בנוסח כזה: "האם יותר ירגיז אותך שאשתך תבגוד בך בגידה מינית או רגשית?" אז אתה בוחר אחד והבחירה השניה  בעצם נעלמת זה בינארי אתה נאלץ לבחור משהו אחד ואנחנו לא יודעים אם הבחירה היתה 49 51 אחוז או 100 אחוזו-0 אבל אם אני שואלת אותך מאזין או מאזינה יקרה בסולם של 1 עד 10 כמה קנאה תרגישי או תרגיש אם בן הזוג שלך יבגוד בך מינית מה יהיה המס' שלך? וכמה קנאה תרגיש/י בסולם של 1 עד 10 אם בן/ת הזוג שלך יתאהב במישהי אחרת? המספרים הם לא מה שחשוב אבל אתם רואים כששואלים שאלה בצורה השניה מקבלים מנעד רחב יותר של ניואנסים. כששואלים גברים ונשים בדרך השניה מוצאים שגברים ונשים כמעט זהים אבל כששואלים את השאלה בצורה הראשונה רואים הבדלים כי מאלצים אותם לבחור בתשובה אחת ומאבדים את הניואנסים. ואני מאמינה שככל שהתרבות שלנו פועלת ליצירת שוויון בין המינים נראה יותר ויותר זהות כרגע ההבדלים באופן השני הוא 0.1 זה אחוז ההבדל.

קנאה  מוגדרת בעיקר בקרב פסיכולוגים אבולוציוניים נתפסת כמשהו שהתפתחנו אליו, המוח שלנו מחווט באופן מסויים כדי שנרגיש קנאה אבל  קנאה היא עניין תרבותי אם אני אשווה את זה לרעב כולנו מחווטים להרגיש רעב אבל עבור חלק מהאנשים בעולם רעב מיתרגם לאני צריך לאכול המבורגר וצ'יפס ואצל חלק זה בכלל לא תהיה אופציה ובשבילם להיות רעב אומר שאני צריך לאכול תירס ואצות כי זה מה שיש לאכול במקום שבו אני נמצא. אז באותו אופן אנחנו מחווטים לקנאה אבל כל תרבות יוצקת משמעות שונה למה זה אומר קנאה אנחנו מחווטים ליצור חיבור עם אנשים אחרים ואנחנו מחווטים כדי לרצות לעשות סקס יש לנו דחף לבונדינג  ליצור חיבור וקשרים משמעותיים עם בני זוג, הורים, ילדים, חברים ודחף לסקס. אך איך שאנחנו בוחרים להביא לידי ביטוי את הדחפים האלה הוא תרבותי 

למה אנחנו מקנאים? למה המוח שלנו מחווט כלפי קנאה?

כמו שאמרתי קודם אנחנו מאד מחווטים ליצירת חיבור ובונדינג והתקשרות בטוחה עם אנשים קרובים סביבנו.  קנאה התפתחה כדחף ככל הנראה להבטיח את המשך הקשר המשמעותי עבורנו. אני יכולה להניח בהתבסס על הידע והניסיון שלי שאנשים שחווים קנאה קיצונית יש להם טראומה סביב הנושא הזה וזה טריגר עבורם, כנראה לאורך חייהם גרמו להם להרגיש שהם לא טובים מספיק, חוו המון דחייה וזה טראומה עבורם להרגיש רגשות כאלה. אחת הטרגדיות של טראומות ויחס לא מיטבי בילדות הוא שזה יוצר נטיות ומציאות שמשחזרת את ההתנהגות והטראומה שחווינו בילדות. למשל אם חווינו התעללות מינית בילדות במשך שנים הסיכויים שנהיה קורבנות שוב להתעללות מינית  בבגרותינו הם גדולים יותר משמעותית וזה באמת טרגדיה כפולה. אנשים שלא התייחסו אליהם בצורה הוגנת ואוהבת וראויה בילדות לצערי הרבה פעמים ימצאו את עצמם במערכות יחסים שמשחזרות בדיוק את זה מה שיעלה את הקנאה ולא ירגיע אותה. 

סיבה נוספת שאני יכולה לחשוב עליה למה אנשים מקנאים היא שאף אחד לא אוהב שמרמים אותו בעיקר להרגיש מרומה ע"י האדם קרוב אלינו ביותר שאנחנו זקוקים להרגיש איתו אמון, אהבה ובטחון ולכן זה לגמרי נורמלי להיפגע כשמישהו פוגע בנו באופן הזה. למה לחלק מהאנשים זה יהיה קשה יותר מאחרים? כמו שאמרתי בגלל פגיעות התקשרות מהעבר, טראומה, התעללות כילדים או כבוגרים, יכולה להיות לנו ילדות מדהימה אבל בבגרות שלנו בדיוק סיימנו מערכת יחסים שלא הסתיימה טוב ואנחנו רגישים יותר כרגע וקנאה מתעוררת בנו בקלות יותר בתקופת זמן הזאת. 

איך אני מטפלת בקנאה?

הדבר הראשון הוא לנרמל את זה לעזור להם להפסיק לבייש את עצמם שיימינג רק הורס כאן ואנחנו צריכים באופן אמפתי וכנה לעבוד על להפסיק להרגיש את הבושה, לנרמל קנאה כמה שיותר.

בנוסף אני מנסה להגביר את המודעות סביב זה, מודעות יכולה  לעזור המון לדעת מה הטריגרים שלנו, להכיר אותם, לדעת מהי קנאה, לזהות אותה כשהיא עולה אם אנחנו חווים קנאה בעוצמה גבוהה הרבה פעמים אנחנו לא נצליח לעצור ולהבחין בה נרגיש שאין לנו בכלל שליטה אבל אם אפילו חלק קטן מאיתנו יכול לאותת לנו שאנחנו מרגישים קנאה עכשיו זה עוזר לנו להבין מה אנחנו יכולים לעשות כדי לפתור או להפחית את העוצמות.

הדבר העיקרי שאני עושה לאנשים שמגיעים אלי עם תחושה של קנאה היא לטפל בהתקשרות, במערכות יחסים, חוויות רגשיות מתקנות. פיתוח מערכת יחסים בראש ובראשונה איתי שמבוססת על התקשרות בטוחה, מערכת יחסים שמוכיחה שאת ראויה, אהובה, חשובה, שיש לך ערך שאני משהי יציבה שאכפת לה ממך ולא תעשה שום דבר שיפגע בך, שלא אבגוד בך ושאני ישות עצמאית ממך, אני אדם נפרד ממך שרוצה מתוך הרצון הפנימי שלי להיות בקשר איתך. בלי שיגבילו אותי, יאיימו עלי, יגידו לי מה לעשות אלא שלי יש רצון פנימי ועצמאי משלי לרצות להיות בקשר הזה לשמור עליו ולטפח אותו. אם אני מצליחה להסביר את מה שאני עושה מקווה שכן ומקווה שתבינו שזה באמת עובד ומצליח. 

עובדה היא שאם מישהו מאד רוצה לבגוד במישהו הוא יכול לעשות זאת די בקלות גם אם הוא נמצא במערכת יחסים עם שליטה גבוהה וגם אם הוא מאד עסוק, העובדה היא שרוב האנשים לא בוגדים בגלל שרוב האנשים אוהבים את האדם שהם איתו ולא רוצים לפגוע בו, יש להם את אותם רגשות ורצונות שלנו יש. ואז ככל שאנחנו חווים יותר אמון וסומכים יותר על בני הזוג שלנו אנחנו באופן טבעי נתחיל לקנא פחות. 

דבר אחרון שאיתו נסיים הוא איך לנהל קנאה?

מהניסיון שלי ברגע שמסבירים מה עובר עלינו לא מאשימים או מבקרים את האחר ומבקשים בקשה מאד ברורה וספציפית בצורה נעימה ומגייסת אז אנחנו לרוב נקבל את שיתוף הפעולה שאנחנו זקוקים לו כדי להתגבר על הקנאה.

ואם יש לכם קושי סביב הנושא הזה איןש ום סיבה שבעולם שתמשיכו להיפגע מגיע לכם לחיות את חייכם במלואם עם כמה שפחות סבל וכאב אתם מוזמנים לפנות אלי או למטפל/ת אחרים שאתם מרגישים בנוח איתם העיקר שתזכרו שמגיע לכם לדאוג לעצמכם ולאפשר לאחרים לדאוג לכם. 

תודה רבה ונתראה בפרק הבא

איזה איבר הכי חשוב בעיניכן  להצלחה של הנאה מינית? המוח, אברי המין או הלב?

בפרק זה אירחתי את רוני ארז המופלאה מדריכת אורגזמות, מדריכה נשים בסדנאות ליהנות מהמיניות שלהן, להרגיש בנוח עם עצמן ועם גופן לחוות אורגזמה, לדעת מה ואיך  גורם להן לחוות אורגזמה, לקחת אחריות על גופן ולהיות אפילו מולטי אורגזמיות. 

רוני חלקה איתנו מהידע העצום והניסיון שלה וסיפרה לנו על השיטה שפיתחה באמצעותה כל אשה תוכל להגיע לאורגזמה.

האזינו לפרק וספרו לי מה חשבתן

שלכם תמיד,

שרון 

לאתר של רוני ארז: https://ronierez.com/

בפרק זה של הפודקאסט "טיפול זוגי" אירחתי את דר' דניאלה מזור מטפלת מינית שעזרה לנו להבין לעומק דפוס שקיים אצל רוב הזוגות, המחקר מדבר על כך שמעל 80% מהזוגות ימצאו את עצמם בדינמיקה שבה אחד רוצה יותר סקס והשני רוצה פחות סקס.

אי התאמה מינית היא  אחד הדברים הנפוצים בזוגיות ואם לא נדבר על זה לא נוכל לפתור את זה וזה ישפיע מאד על מידת שביעות הרצון שלנו מהזוגיות, על הסיפוק, הקרבה, האמון, החיבור בינינו. כלומר זה משפיע עלינו מחוץ למיטה ובתוכה. 

אם נתאר את הדפוס הזה ונצמד רגע לסטריאוטיפים למרות שזה ממש לא מחייב הוא יבקש סקס והיא תרגיש שמופעל עליה לחץ והתגובה שלה תהיה "אוי נו שוב זה מתחיל"

דיברנו על הדינמיקה  והצענו דרכים פשוטות ופרקטיות לשבור את הדפוס הזה במטרה לעזור לכם ליצור מערכת יחסים זוגית ומינית מופלאה.

האזינו לפרק וספרו לי מה חשבתם.

שלכם,

לאתר של דר' דניאלה מזור: https://www.tipul-mazor.com/?fbclid=IwAR1c2eMy-GoifHVBiSyMdrpy4gqdWmR0dJ1qPaB9RwMkjxWw-_0RGbvYOZ8

לעמוד הפייסבוק: https://www.facebook.com/Tipul.Mazor/

הרבה פעמים זוגות שמתמודדים עם רומן חושבים שמצבם גרוע  מזוגות המתמודדים עם צרות אחרות אך בפועל הרבה פעמים זוגות שעברו בגידה מוציאים ציון גבוה במדד האמון והמחוייבות שזה נשמע מפתיע אבל האמת היא שרק בגלל שאף אחד לא בגד בזוגיות מסויימת לא אומרת שהזוגיות נמצאת במקום טוב יותר. זוגות שמתמודדים עם בגידה מינית יכולים להשתקם, אם כי בניית אמון מצריכה עבודה קשה.

הפרעות שינה, פלאשבקים, דכאון, אובססיה, מחשבות טורדניות, אלחוש רגשי, חוסר בטחון, פקפוק עצמי, חרדה באופן כללי הם שכיחים, הם כולם סימנים של פוסט טראומה.

לנסות לתקן מע' יחסים אחרי בגידה לבד בלי עזרה מקצועית זה כמו לנסות לעשות ניתוח לב פתוח עם ערכת עזרה ראשונה בבית.

בפרק  זה של "טיפול זוגי"  פירטתי מהם השלבים בתהליך שאני עושה יחד עם זוגות שמגיעים אלי לטיפול זוגי אחרי בגידה: כפרה, התכווננות והתקשרות.

האזינו לפרק וספרו לי מה חשבתם

שלכם,

תמלול הפרק:

עונה 2 - פרק 5 - איך משתקמים מבגידה

הרבה פעמים זוגות שמתמודדים עם רומן חושבים שמצבם גרוע  מזוגות המתמודדים עם צרות אחרות אך בפועל הרבה פעמים זוגות שעברו בגידה מוציאים ציון גבוה במדד האמון והמחוייבות שזה נשמע מפתיע אבל האמת היא שרק בגלל שאף אחד לא בגד בזוגיות מסויימת לא אומרת שהזוגיות נמצאת במקום טוב יותר. זוגות שמתמודדים עם בגידה מינית יכולים להשתקם, אם כי בניית אמון מצריכה עבודה קשה. לא כל זוגיות צריכה להשתקם. אם אתה הצד הבוגד ואתה מהסס לוותר על המאהבת שלך כנראה שאתה לא בשל לעבוד על הזוגיות. וגם אם אתה הצד הנבגד אפילו שבן הזוג מתחנן שתחזור אליו אולי תחליט שהדבר הכי נכון עבורכם תהיה פרידה. אם בן הזוג שבגד לא מעוניין לחזור לנסות לשכנע אותו יוסיף המון כאב. במקום, כדאי להשקיע את המאמץ והאנרגיה בלהתגבר ולהמשיך הלאה. אם אתה הקורבן אל תצמד ליעד שבו אתה אמור להתגבר, יש לקחת את הזמן. לגלות שמי שבטחת בו בגד בך הופך אותך פגיע ויכול לגרום להטיל ספק בהכל. הפרעות שינה, פלאשבקים, דכאון, אובססיה, מחשבות טורדניות, אלחוש רגשי, חוסר בטחון, פקפוק עצמי, חרדה באופן כללי הם שכיחים, הם כולם סימנים של פוסט טראומה.

לנסות לתקן מע' יחסים אחרי בגידה לבד בלי עזרה מקצועית זה כמו לנסות לעשות ניתוח לב פתוח עם ערכת עזרה ראשונה בבית.

קודם כל צריך להבין אם אתם רוצים להציל את מע' היחסים.

האמירה"פעם בוגד תמיד בוגד" היא לא הוגנת לחלק מהאנשים לפחות. איך תדעי אם את יכולה לבטוח שוב בבן זוגך? אם תוכלו באמת להמשיך הלאה במע' יחסים חזקה יותר, מאת אמון ואהבה?האם אפשר יהיה לתת בו אמון? או האם מע' היחסים הזאת תמיד תעמוד בסיכון?

מהמצאים של דר' גוטמן במחקרו הוא יודע להעריך אילו מע' יחסים יסבלו מבגידה עתידית ואלו לא. 

ההצלחה לטווח ארוך של טיפול זוגי שאינו מבוסס על מחקרים נמוכה מאד ולכן חשוב להשתמש בגישה מדעית, היא תהיה יעילה יותר.

ועכשיו אני אפרט בקצרה על השלבים בתהליך שאני עושה יחד עם זוגות שמגיעים אלי לטיפול זוגי אחרי בגידה:

שיטת גוטמן להחייאת האמון: כפרה, התכווננות, התקשרות

יש לשיטה בת שלושת השלבים הזו 75% הצלחה. וחשוב לציין שאין מסגרת זמן להשלמת התהליך. שלב אחד יכול לקחת אצל זוג אחד חודש ואצל זוג אחר חצי שנה זה משתנה כי אנחנו אנשים שונים.

שלב 1 - כפרה

בניה מחדש לא יכולה להתרחש מבלי שהצד הבוגד לא מביע חרטה. עליו להבין שבגידה מנפצת את הבית הזוגי כולו ולכן ייתכנו מבטים סקפטיים או ציניים מצד הצד הנבגד בזמן שהוא מביע חרטה.הצד הנבגד שואל את עצמו שוב ושוב מי האדם הזה? מה הערכים שלו? חשבתי שאני מכיר אותו אך כנראה שאין לי מושג, על מה אני יכול לסמוך עכשיו?

כפרה לא יכולה להתרחש אם הצד הבוגד מתעקש שלצד הנבגד יש חלק כלשהו של אשמה בבגידה. משפטים כמו: "הפסקת להתייחס אלי", "לא נתת לי כבוד", "לא שכבנו כבר חצי שנה". זה יכול להראות לא הוגן אך זה הכרחי.  כדי להחלים הבוגד צריך להקשיב ולהבין את הכאב של הצד הנבגד. בסופו של התהליך הם יבנו יחד זוגיות חדשה אך הצעד הראשון הוא שהבוגד ייקח אחריות בלי תירוצים ובלי התגוננות. אחרת לא ניתן להתקדם.

יחד עם זאת הצד הנבגד צריך להשאיר דלת פתוחה לסליחה. אם הוא יהיה תקוע בפגיעה ובכעס שלו  הזוג לא יוכל להתגבר על הקונפליקט.

שני הצדדים צריכים להתאמץ באופן זהה לצורך שיתוף הפעולה.

כפרה היא תהליך כואב אך הזוג יוצא מתוכה עם הבנה, קבלה, סליחה ותקווה.

מרכיבי הכפרה:

וידוי - הצד הפגוע ידרוש כנות מלאה לפני שיוכל להאמין שניתן להציל את מע' היחסים. לא לדעת גרוע מלדעת ולכן בנוכחות מטפל הבוגד חייב להיות לענות בגלוי לב לשאלות על המאהב, למה הוא, איך הרומן התחיל? למה הוא המשיך? איך הוא התנהל? הכל מלבד המין עצמו. הרבה פעמים הבוגד ירצה לחוס על רגשותיו של הנבגד, ואכן החשיפה הזאת תגרום לכאב רב אך היא הכרחית. מרגע שיודעים הכל, מרגישים הקלה, אין יותר סודות ולא יכולות להיות הפתעות. כמובן שלכל גילויי הלב האלה יש יוצא מהכלל קריטי והוא לא לדבר על הפעילות המינית עצמה. זה עלול להוביל לרומנציה אובססיבית שעלולה להחמיר את הפוסט טראומה.

על המטפל לקנות את אמונו של הנבגד כדי שירגיש נוח עם אי הידיעה של פרטים אלו.

הסטטיסטיקה מראה שכשהצד הבוגד הסכים לענות על שאלות הזוג נשאר יחד 86% מהזמן לעומת 59% במקרה של זוגות בהם הצד הבוגד לא הסכים לענות על השאלות.

שינוי התנהגותי, שקיפות ואימות

וידוי כשלעצמו אינו מספיק. המחוייבות לכנות חייבת להיות נוכחת גם בהווה. בן הזוג הנבגד זקוק להוכחה שבן זוגו אמין שוב ושוב זה אומר שעליו לתת לנבגד גישה ליומן שלו, לטלפון, למחשב וכו' זו יכולה להראות כמו חדירה מוגזמת לפרטיות אך היא הכרחית. אמון לא יוכל לשוב על קנו בלי הוכחה של אמון. שקיפות ואימות אומר לקיים הבטחות, ולא לעשות פעולות שעלולות לעורר חשד כמו לילות ארוכים במשרד, יציאות בשעות לילה או כל פעילות אחרת שעלולה להיות מפתה עבור הבוגד שיהיה עלול לבגוד שוב. אם הרומן התרחש בעבודה להתפטר לא תמיד יהיה ריאלסטי ולכן יש לקחת צעדים שיבטיחו את האמון בין בני הזוג כמו לנסות להתחמק מהמאהב בעבודה ככל האפשר.במקרה של יחסי מרות זה כבר יכול להיות מסובך יותר.

להבין מה השתבש

שני בני הזוג צריכים להבין למה הבגידה קרתה וצריך להבין את הפרטים לעומקם. חפירה בשאלות אלה  תמנע היתכנות . הבוגד חייב להמנע מלהאשים את הנבגד. המטרה היא להבין מה השתבש ולא לחפש אשמים. אנחנו האחראים למעשינו. לקיחת אחריות היא חלק מהריפוי.

להבין מהן הסיבות שהובילו את הבוגד לחזור

וזה הרבה פעמים דורש מהבוגד להבין מה היו הרגישויות שלו לא הרגיש תמיכה, לא הרגיש נחוץ וכו' והוא רוצה לחזור כי הוא כן רוצה להרגיש נחוץ

קבעו מחיר גבוה לבגידות הבאות

הבוגד מוכרח לדעת שכך בגידה בעתיד תוביל לסוף המוחלט של מע' היחסים. לא תהיה הזדמנות שניה. ידיעה של ההשלכות "עונש" מחזקת וגורמת לכך שלא תהיה פעם נוספת.

להתחיל לסלוח

בן הזוג הפגוע מקבל את ההתנצלות ומתחיל לסלוח. חלק מההבנה בלסלוח היא שאנחנו מבינים שכל אחד יכול לפעמים להיות לא אמין ולכולנו מגיעה מחילה בעיקר כשבן הזוג הבוגד משנה את ההתנהגות.

שלב 2 התכווננות

תחושה עמוקה שאנחנו יודעים ומכירים את בן הזוג היא המגן האולטימטיבי מפני חוסר נאמנות. לחלוק את נקודות החולשה הכי פגיעות אחד של השניה גורמת לכך שלא נרגיש שקופים או בודדים שני כוחות חזקים נגד בגידה.

צריך להבין שמע' היחסים אחרי בגידה היא אחרת, מעין גרסא 0.2 שלכם. כדאי לשתף את הסביבה, ילדים, משפחה, חברים שאתם עובדים על שיקום האמון ביניכם זה עוזר למע' היחסים להרגיש אמיתית ולהשיג תמיכה מהאנשים הקרובים ביותר.

שלב 3 - התקשרות

אחרי בגידה הנבגד בד"כ פוחד לסכן את עצמו במגע פיזי עם הבוגד רגשות של פחד, כעס ופגיעות עולים. אך אם בני הזוג נחושים לעבוד על הקשר  היכולת להתכווננן צריכה להגיע גם למיטה. מבלי הנוכחות של מגע מיני שנעים לשני הצדדים מע' יחסים חדשה לא יכולה להתחיל שוב. כדי להתחיל בחיי סקס טובים צריך לשוחח שיחות אינטימיות באופן קבוע רק שעכשיו לכלול את נושא הסקס בשיחות. ללמוד לתקשר על סקס נחוץ לזוגות שמחלימים מכל סוג של בגידה.

והאמת היא שבפרקים הבאים אנחנו נדבר על סקס מכיוונים  שונים ומגוונים עם מומחיות לסקס שהבאתי במיוחד. 

לעת עתה נאמר שבגידות הן מורכבות מאד, פוגעות, משנות אותנו ואת מערכת היחסים שלנו אבל כשאנחנו מחוייבים זו לזה ולקשר שלנו ובעזרת טיפול מתאים, רגיש ונכון אפשר להתגבר וליצור מערכת יחסים בריאה, חזקה ואוהבת יותר ממה שהתחלנו איתה.

בזאת סיימנו חמישה פרקים בהם דיברנו על בגידות.

הצטרפו אלי לפרק הבא שבו נדבר עם דר' דניאלה מזור שהיא מטפלת מינית ותיקה שתשתף אותנו בסיבות העיקריות בגללן אנשים פונים לטיפול מיני, מה עושים בטיפול מיני ואיך זה נראה מבפנים. יהיה מרתק.

עד אז אתם מוזמנים לכתוב לי בקשות שאלות הבהרות ועוד

נתראה בפרק הבא

אני יודעת שזה עלול להישמע מוזר אבל לבגוד הן קשות גם עבור אדם או האשה  הבוגד/ת.

בפרקים הקודמים של העונה פירטתי את הסיבות  הרבות שמציאות אנשים  לבגוד. אף אחת מהן לא מצדיקה את הבגידה אבל ברוב המכריע של המקרים מדובר בקושי רגשי שהאדם הבוגד/ת מתמודדים איתו והבגידה לרוב מלווה בתחושת מאד קשות של אשמה, בושה, גועל, הלקאה עצמית, הרס עצמי ועוד. 

מרגע שבן/ת זוג שבגדו חושפים את האמת בפני בני הזוג שלהם צפוי להם שדה מוקשים של בחירות ועל המורכבות הזאת הסברתי בפרק זה, מעין הצד שלו הצד הצד של הבוגד/ת והצד של הנבגד/ת.

כתבו לי מה חשבתם על הפרק,

שרון

תמלול הפרק:

אני יודעת שזה עלול להישמע מוזר אבל לבגוד זה קשה לאדם הבוגד. כפי שאמרתי יש הרבה סיבות לבגוד אף אחת מהן לא מצדיקה את הבגידה אבל ברוב המכריע של המקרים מדובר בקושי רגשי שהאדם הבוגד/ת מתמודדים איתו והבגידה לרוב מלווה בתחושת מאד קשות של אשמה, בושה, גועל, הלקאה עצמית, הרס עצמי ועוד. 

מרגע שבן/ת זוג שבגדו חושפים את האמת בפני בני הזוג שלהם צפוי להם שדה מוקשים של בחירות

וזה יהיה הנושא שנדבר עליו בפרק זה, מעין הצד שלו הצד הצד של הבוגד/ת והצד של הנבגד/ת

פתיח

הצד הבוגד כפי שאמרתי כנראה מרגיש אשמה בדרגות שונות. חשוב להבין שהבגידה, לפחות בתפיסה שלי היא ברוב המקרים סימפטום של מערכת היחסים.

מבחינת הבוגד/ת יש משהו בלספר על הבגידה שמשחרר מאד. שחרור מהעול הכבד של הסוד שרבץ על כתפיו/ה של מי שבגד.  אך אם מדובר ברומן שעדיין מתמשך האדם הבוגד נמצא עדיין בקונפליקט מצד אחד הוא נמשך לאשה האחרת ומצד שני נגעל מעצמו על הבגידה והכאב שהוא גרם וגורם למשפחה שלו. יכול להיות שהבוגד מרגיש מוכן לתת למע' היחסים הזדמנות נוספת רק כדי לגלות שבן/ת הזוג לא מוכנ/ה לכך עדיין . 

בוגדים לא מקבלים שום אמפתיה ובדצק הצד הנבגד לא נמצא במצב של פניות רגשית להכיל את הבוגד,  להבין אותו  ולהציע  אמפתיה. לצפות לכך יגרום רק לריחוק ולכן מאד כדאי ומומלץ ללכת לטיפול גם כדי לקבל תמיכה ואמפתיה שהבוגד/ת זקוקים לה עכשיו וגם כדי להתמודד עם המשימה החשובה של לגלות רגשות סותרים שאולי הבוגד/ת  מרגישים ולהבין שהם נורמליים. יש הקלה ברגע שהאמת בחוץ.

הרבה  פעמים בוגדים עלולים להרגיש חוסר סבלנות לרצות לשקם את היחסים הכי מהר שרק אפשר  לא רק כדי לחדש את הקרבה אלא גם כדי להפסיק להרגיש את האשמה שהם מרגישים בכל פעם שאתה מתעמתים עם הכאב שהם גרמו.

 בן/ת הזוג הנבגד/ת  יכולים לכעוס על הרצון של הבוגד למזער את הנזק. כרגע בשלבים הראשוניים חשוב שבן/ת הזוג הבוגדים יחזיקו מעמד עם כמה שיותר סבלנות ואמפתיה, לגרום לצד הנבגד להרגיש בטוחים ושהם יכולים לבטוח ולאהוב את הבוגד שוב.

יש מצבים בהם הבוגד  עלול לא להרגיש אשמה על הרומן זו מכה קשה לצד הנבגד. סיבה לכך יכולה להיות שהבוגד כועס על אשתו, וכעס וחרטה קשורים בקשר הפוך זה לזה. ככל שהוא כועס עליה הוא פחות מרגיש אשמה.  כעס תמיד מורגש מוצדק. 

סיבה נוספת היא שאולי הצד הבוגד מרגיש כל כך מאושר שהוא לא רוצה לנתח את זה הוא רק רוצה שזה ימשיך. האושר שהבוגד מרגיש יכול לסמן לו שזו אהבה אמיתית ואז אין מקום לחרטה. זה לא אומר שהנישואים בהכרח אבודים אלא רק שלרומן יש כוח משכר על הצד הבוגד כרגע.

 סיבה שלישית לא להרגיש אשמה היא אם הצד הבוגד מחזיק בדעות או רציונליזציות שנותנות לו אפשרות לבגוד כמו: הרומן שלי אפשרי כל עוד אני אוהב/ לא אוהב את האדם הזה. הרומן מאפשר לי לספק את צרכיי בלי לפרק את המשפחה, אני עושה את זה בשביל הילדים, כנראה שאשתי יודעת ולא אומרת כלום אז כנראה זה בסדר, אחד הדברים שעושים בתהליך טיפולי הוא בדיקה של אותן הצדקות האם הדעות האלה אמיתיות? האם הן יעילות? האם הן משרתות אותי? 

אחרי הרומן יכול להיות שהצד הבוגד יתאבל על האבדן אך לא בהכרח מתאבל על המאהבת אלא על איך שהיא גרמה לו  להרגיש.

אהבה רומנטית - זו התקשרות שהבוגד עלול להרגיש למאהבת שיגרמו לו לרצות לעזוב את הנישואים. האהבה שלי כנראה אמיתית אחרת לא יכול שארגיש ככה, יש סיכוי גדול יותר שמדובר בצורך מהילדות שלך יותר מאשר האשה הזאת.

אהבה היא לא טהורה, היא מורכבת מרגשות מורכבים ולפעמים סותרים. אפשר להרגיש כמה רגשות במקביל. הצד הבוגד עלול להרגיש בושה על הפרת הערכים שלו. אשמה יכולה להיות מסר בריא שהלכת בניגוד למה שאתה מאמין בו. 

רגשות לא משנה כמה הם אינטנסיביים מבוססים על הנחות סובייקטיביות שיכולות להתברר כלא נכונות, מה שנראה לך נכון עכשיו יכול להתברר כטעות מאוחר יותר. 

 יכול להיות שהבוגד מודאג מאיך הרומן משפיע על הילדים המשותפים. כדאי להתנחם בכך ששום דבר לא קבוע  הילדים שלכם יגדלו והדעות שלהם לגבי כל אחד מההורים ישתנו וגם אתם תשתנו. 

בדידות זו גם תחושה שבוגדים עלולים להתמודד איתה. ההורים שלהם כנראה  יכעסו יתר המשפחה המורחבת שלהם ושל בן/ת הזוג עלולים לכעוס. חברים קרובים  יכולים להתרחק  כי לא ירצו לקחת צד. 

השינויים הקוגנטיביים שמתרחשים - באהבה רומנטית הם שבן הזוג הופך וממלא את כל חיינו ואנחנו נוטים לפרש את התגובה שלנו כאהבה אמיתית. המציאות היא שעיוות תפיסתי מתרחש, אנחנו רואים את בן הזוג שהתאהבנו בו  באידליה ואת בן הזוג שלנו,  באופן נגדי: כמשעמם, וזה מצדיק את הרצון לעזוב. הבסיס בהחלטה הוא ביולוגי אנחנו נמצאים תחת השפעת הורמונים שבסופו של דבר ידעכו. 

בשלב השני של אהבה המוח משחרר אנדורפינים כמו מורפיום שגורמים להרגיש התקשרות. וזה נראה מעבר לאהבה בוגרת. 

לפעמים בשלב הזה יש לנו ציפיות לא ריאליסטיות שבן הזוג אחראי למצב כמו: "אשתי אמורה לצפות את הצרכים שלי", "בעלי צריך להיות פנוי רגשית תמיד עבורי", "אם לא טוב לי זה אשמתו", "כשהתשוקה מתה כך גם מע' היחסים".

שאלות שכדאי לנו לשאול את עצמנו הן  האם זה ריאליסטי? האם אתה מאמין בזה? האם זה מועיל עבורך?

רגשות אהבה הם לא קבועים ויציבים. התקררות של אהבה מזמינה אבדן אך גם מקדמת לעבר אהבה בוגרת. חשוב לשאול ולהבחין בין אהבה שנגמרה לבין הסבל שנובע אבדן האשליה שהיתה לי לגבי אהבה לגבי האשליה שהיתה לי שתמיד תהיה בנינו אהבה חזקה, משיכה, רומנטיקה, שתמיד ובאופן קבוע ועקבי נרגיש רגשות חיוביים ולא נצטרך להתמודד עם שגרה, שחיקה, קונפליקטים, מצבי רוח ועוד. 

הרגשות, המחשבות, החששות הנפוצים שרוב הנבגדים מתמודדים איתם:

קודם כל השאלה הראשונה שעוברת במוחם של כל בן/ת זוג נבגד הוא האם לעזוב/ להישאר?

יש 6  דאגות נפוצות:

לעבוד על מע' יחסים אחרי בגידה זה לא קל אך גם לא פרידה. אם תבחרו להשאר יחד עליכם לסיים את הקשר עם המאהבת. למעשה זה התנאי שלי כשאני עובדת עם זוגות אחרי בגידה שהבוגד יסיים את הקשר הנוסף אחרת אי אפשר לעבוד. למי הוא נאמן בדיוק? 

אז אני מקווה שהפרק הזה עזר לכם ושפך אור על המצב הרגשי ששני הצדדים נתונים בן הן הבוגד והן הנבגד. בפרק הבא נדבר על הצעדים להשתקם אחרי בגידה. זה יהיה ללא ספק פרק מעניין. 

נתראה בפרק הבא,

שרון

מקובל לחשוב בחברה שלנו שלגברים יש חשק מיני גבוה יותר מלנשים. בין אם זו סיבה ביולוגית או הבניה חברתית המחקר אכן מצא שגברים יוזמים סקס הרבה יותר מנשים במגורים משותפים ונישואים. לאחר כניסת ילדים למשפחה יש ירידה של 70% בחשק המיני בקרב הורים צעירים מה שיכול להיות התחלה של השוואות שליליות.  מאז כניסתן של נשים לשוק העבודה יש עליה משמעותית בכמות הבגידות של נשים ונראה שנשים בוגדות מוקדם יותר בנישואים 2-4 שנים לאחר החתונה ואילו גברים מתחילים לבגוד 6-7 שנים. 

רוב הרומנים הם לא על סקס אלא הם על התמודדות עם בדידות בקשר

אז איך פורנו נכנס לתמונה והאם צפיה בפורנו עלולה להוביל לבגידה? איך יודעים מה זו יותר מדי צפיה בפורנו? מתי יודעים האם מדובר בהתמכרות ומה ההבדל בין התמכרות לפורנו להתמכרויות אחרות? ואיך מטפלים בהתמכרות לפורנו?

על השאלות האלה ועוד ניסיתי לענות בפרק זה.

אשמח לשמוע מה חשבתם,

תמלול הפרק:

מקובל לחשוב בחברה שלנו שלגברים יש חשק מיני גבוה יותר מלנשים. בין אם זו סיבה ביולוגית או הבניה חברתית המחקר אכן מצא שגברים יוזמים סקס הרבה יותר מנשים במגורים משותפים ונישואים. לאחר כניסת ילדים למשפחה יש ירידה של 70% בחשק המיני בקרב הורים צעירים מה שיכול להיות התחלה של השוואות שליליות.  מאז כניסתן של נשים לשוק העבודה יש עליה משמעותית בכמות הבגידות של נשים ונראה שנשים בוגדות מוקדם יותר בנישואים 2-4 שנים לאחר החתונה ואילו גברים מתחילים לבגוד 6-7 שנים. 

רוב הרומנים הם לא על סקס אלא הם על התמודדות עם בדידות בקשר

 אז איך פורנו נכנס לתמונה והאם צפיה בפורנו עלולה להוביל לבגידה? איך יודעים מה זו יותר מדי צפיה בפורנו? מתי יודעים האם מדובר בהתמכרות ומה ההבדל בין התמכרות לפורנו להתמכרויות אחרות? 

על השאלות האלה ועוד ננסה לענות בפרק הזה של "טיפול זוגי"

פתיח  

לפני שנתחיל אני רוצה לומר שאני נזהרת לא להשתמש במונחים מפורשים אך עדיין בגלל נושא הפרק מי שמרגיש/ה שזה יכול להיות טריגרי מדי עבורו/ה אל תאזינו או אם אתם מאזינים פשוט שימו לב לגוף שלכם ןאם אתם מרגישים מוצפים: מזיעים בכפות הידיים, קצב לב עולה, אי נוחות כל דבר בכלל עצרו את הפרק ועשו הפסקה, עשו סיבוב באוויר הצח, שימו שיר שאתם אוהבים. תדאגו לעצמכם זה הכי חשוב והכי מגיע לכם.

כשפורנו מוביל לבגידה

צפיה בפורנו כשהיא  נעשית לבד, הגבר או האשה  מאוננים ומספקים את  עצמם לבד. הסוד עצמו עצם העובדה שאנחנו מסתירים משהו מבן הזוג מדרדר את האינטימיות ובהתאמה מגביר את השימוש בפורנו.   ועבור חלק מהאנשים זה כשלעצמו בגידה. צפייה מוגזמת הופכת אותנו לקהי חושים ולניתוק רגשי מבן הזוג ומחקרים מצאו ש-70%ממערכות היחסים בהן אחד מבני הזוג מכור לפורנו וסייבר סקס יש ירידה של אחד מבני הזוג בחשק המיני. בזמן צפיה בפורנו אורגזמות מובילות לכך שניצור חיבור עם דמויות שהן לא בן הזוג שלנו וזה מוריד את הערך המיני שלנו בבן הזוג שלנו כתוצאה מהשוואות שליליות.

רוב הפורנו משפיל כלפי נשים, אלים ומשלב פנטזיות של כוח ושליטה על נשים לסיפוק הגבר. ציפיות כאלה יכולות להיות טראומטיות עבור בן זוג שמסכים לשתף פעולה בפנטזיה כזאת או להרחיק בן זוג שלא מוכן לשתף פעולה. כל אחד מהתרחישים האלה מזיק.

בנוסף, פורנו משמש כשער לבגידה ממשית אודות לכל הצ'אטים והטלפונים שקופצים על המסך בעת צפיה בפורנו.

כשזה מגיע לפורנו חשוב לי לציין שיש הרבה בושה, הסתרה והשתקה סביב הנושא הזה. שמעתי הרבה פעמים מגברים שיותר קל להודות  שאתה מכור לאלכוהול מאשר לפורנו. מכורים לאלכוהול  מקבלים תמיכה וחיזוקים מהחברה ולעומת זאת להודות בהתמכרות לפורנו תוביל לדחייה והוקעה הרבה פעמים. כשגבר יושב מולי בקליניקה ומודה שהוא צופה בפורנו ואפילו בסוגים מאד אלימים של פורנו וזוכה לאהבה, אמפתיה, הבנה והקשבה. שהוא לא זיעזע אותי או שהיחס שלי כלפיו השתנה הוא מרגיש שהוא סוף סוף יכולים להיפתח ובאמת לדבר על הנושא שבד"כ נלווים לו תחושות אשמה, בושה והשתקה הוא זקוק למקום בטוח לדבר על זה. 

בעיקר כי אני מאמינה שאנשים מנסים לפתור עניין רגשי לא פתור דרך הצפיה בפורנו ולכן כדי להגיע לרגשות שנמצאים מתחת להתמכרות צריך להגיע למקום של קבלה ופתיחות של המטופל איתי.

ויש את שאלת האבחון בגלל שלכל אחד מאיתנו יש את העניין האישי שלו עם פורנו איך אנחנו מאבחנים? למזלנו יש שאלונים כמו בשאלונים לאיתור שימוש יתר באלכוהול או סמים. התמכרות לפורנו לא נכנסה ל-DSM הרבה אנשים חשבו שזה לא נכון לתייג פורנו כפתולוגיה אך התמכרות למשחקי מחשב כן נכנסה ולמעשה ההתמכרויות האלה מאד דומות. חשוב לי לציין שאנשים יכולים לצרוך פורנו בלי לפתח צורך כפייתי להמשיך לצרוך אותו כל הזמן אנחנו רוצים לראות מצוקה ואי נוחות קלינית מובחנת

 - אחד הקריטריונים הראשיים הם שהאדם לא יודע שובע הוא צריך כל הזמן וזה אף פעם לא מספיק. 

- מבלים יותר זמן בלחשוב על זה ממה שהם התכוונו יכולים לא לישון בלילה כי הם צריכים לראות עוד ועוד ולוקח יותר זמן להתאושש מכל שצף הדופמין ששוטף אותם

- ויתור על פעילויות חברתיות חשובות שכל החיים מתחילים לסוב סביב הצפיה בפורנו

- זה גורם לבעיה באזור אחד או יותר בחייהם ובכל זאת הם ממשיכים למרות שהם יודעים שזה גורם להם לנזק כלשהו.

- וכמובן שהם ניסו להפסיק ולא הצליחו

 יש שאלות ספציפיות שחשוב לשאול שאני לפחות מתחילה איתן הן:

יש לי עוד שאלות שאני שואלת ואם מישהו מתעניין בשאלות ובתהליך הטיפולי אז אתם מוזמנים לכתוב לי ואשמח לדבר על זה.

באיזה אופן התמכרות למשחקי מחשב והתמכרות לפורנו דומה?

שניהם זמינים בכל זמן ובכל מקום ילדים בבית ספר יסודי יכולים לגשת לפורנו מכל מסך. פורנו גם חופשי וחינם ויש שפע מתחדש ממנו כל הזמן כך שאם מתרחשת הביטואציה כלומר שמישהו מתרגל לסוג מסוים של פורנו יש תמיד דרגה גבוהה יותר שאפשר לגשת אליה. אין סוף להתרגשות ולא צריך לצפות בשום דבר פעמיים. עבור מכורים לפורנו האורגזמה היא לא בהכרח הסוף ואפשר לצפות בפורנו גם 10 שעות רצוף. 

גם פורנו וגם משחקי מחשב משחררים דופמין ו-noropinephrine שהם כימקלים של עונג, אושר, הרגשה טובה וגם עוזרים לנו ללמוד ולהתרכז. 

שניהם גורמים לנו להרגיש חיבור חברתי אבל זאת אשליה - למעשה משחקי המחשב שנמצאו הכי ממכרים הם אלה שמשתתפים בהם שחקנים מכל העולם שנמצאים יחד בסיטואציה. בפורנו אנשים יכולים לטפח תחושת קשר וחיבור לדמות פיקטיבית שהם מדמיינים את עצמם חווים סקס איתם למרות שהכל זה פנטזיה ואין שום קשר למציאות.  לאנשים עם קושי ביצירת קשרים, חרדה חברתית או ערך עצמי נמוך זה בעיקר מתגמל כי בפורנו הם מצליחים לעשות את מה שבחיים האמיתיים לא. 

מי יכול להתמכר לפורנו:

האמת היא שכל אחד יכול להתמכר לפורנו כמו לכל דבר אחר. אך יש אנשים שהם יותר מועדים לסיכון. 

המעגל של פורנו - איך המנגנון הזה עובד:

בזמן צפיה בפורנו משתחררים במוח נוירוטרנסמיטורים שמתגמלים אותנו וגורמים לנו לרצות לחזור על הפעולה. וכך שאנשים נתקלים במצבים מלחיצים או בשעמום המוח שלהם זוכר את החוויה והם רוצים שוב לצפות בפורנו ולאונן, זה מעורר אצלם תחושת רוגע ועונג שהאדם רוצה לחוות שוב ושוב והמוח זוכר את זה בפעם הבאה שהוא מרגיש לחץ או מצוקה רואים את זה הרבה בהתמכרויות שאנשים מרגישים שהם לא יכולים לצאת מהבית ולהתמודד עם העולם אם הם לא בהיי. 

אגב גם כשאנחנו שומעים הודעה שנכנס מייל או איזושהי נוטיפיקציה אחרת מהמטלפון שלנו ואנחנו בודקים מופרש דופמין הצורך בחידוש מקבל את תשומת הלב שלנו והמוח מפריש דופמין זו סיבה אבולוציונית אם תחשבו על מיליון שנה אחורה אם יצאנו מהמערה שלנו וראינו עצם חדש מחוץ למערה המוח יגרום לנו להבחין בזה ולחקור מה זה כדי לשמור עלינו בחיים פייסבוק וגוגל ואינסטגרם יודעות את זה ומשתמשות בזה לכן כל פעם שאנחנו רוצים לעזוב את פייסבוק יש משהו חדש שקופץ בפיד שלנו וגורם לנו להישאר שם שעות ועדיין כמות הדופמין שמופרשת במוח שלנו בזמן שאנחנו עסוקים בפייסבוק או ג'ימייל שלנו לא מתקרבת לכמויות הדופמין בהתמכרות לפורנו או משחקי מחשב או קראק קוקאין. 

איך מטפלים בהתמכרות לפורנו? זה מידע שיכול להספיק לעונה שלמה וכמו שאמרתי אם תרצו לשמוע יותר כתבו לי ואני אקדיש לזה את הזמן.

יש דרך שעושים יחד בטיפול שבמהלכו נדרשים להבנת הרגשות שמתחת ולגבי זה אני כן רוצה מעט להרחיב כי אני חושבת שזה יעזור להרבה מכם להבין שההתמכרות לפורנו היא סימפטום היא לא הבעיה ואולי זה יעזור לנו לשבור את מעגל הבושה וההשתקה לגבי פורנו כך שלא ניגעל או נוקיע בן זוג או חבר שהתוודה או שגילינו  שהוא סובל מהתמכרות

הרגשות שנמצאים מתחת לשימוש בפורנו יכולים להיות: ערך עצמי נמוך, דכאון, חרדה ולחץ, נדודי שינה, בדידות, חרדה חברתית, חוסר באינטימיות, בידוד, שעמום 

יהיה מועיל יותר אם נוכל להציע אמפתיה, תמיכה, חמלה והכי חשוב עזרה מקצועית להתמודדות עם טראומה וטיפול בהתמכרויות. אני עצמי לא מטפלת מומחית להתמכרויות אני מדברת אתכם מהידע שלי והכשרות שעשיתי בנושא ומהניסיון שיש לי מאנשים שכבר הגיעו אלי לטיפול ובמהלכו שיתפו אותי בהתמכרות שלהם ולא רצו להפסיק את הטיפול בגלל יחסי האמון והקרבה שפיתחנו בנינו. ההמלצה שלי היא למצוא מטפלת טובה להתמכרויות כדי לטפל בבעיה של התמכרות לפורנו. 

מקווה שהפרק הזה השיג את מטרתו שהיתה להסביר מעט על התמכרות לפורנו לשפוך אור על הנושא הזה ולהיפתח לאפשרות שאפשר לדבר גם על הנושא הזה בחמלה ואמפתיה.

תודה שהאזנתם לי כמו תמיד אשמח לשמוע מה חשבתם ונתראה  בפרק הבא. 

איך שניים מחוקרי הזוגיות המובילים בעולם מגדירים בגידה? 

דר' גוטמן מונה 10 סוגי בגידה אפשריים ואילו אסתר פרל מגדירה בגידה לפי 3 קריטריונים מסוימים. 

למה כל כך קשה לנו להגיע לנתונים אמפיריים דומים כשאנחנו חוקרים בגידות?

כשאנחנו מסתכלים על מחקרים שנעשו על בגידות נוכל לראות מספרים שנעים בין 20% עד 75% שזה טווח ממש גדול. מחקרים רבים שואלים את השאלה "האם בגדת"? מכל זווית אפשרית בערך. 

וחלק מהקושי הזה נובע, מכך  שכל אחד מאיתנו מגדיר לעצמו מה זאת בגידה. לחלק מהאנשים פלירטוט ייחשב לבגידה, חלק יחשבו שרומן זה בגידה וסטוצים לא. קשה מאד ליצור מחקר אמפירי מבוסס בנושא. 

השאלה למה אנשים בוגדים היא מורכבת גם היא ובפרק אני מנסה לענות עליה גם מהמחקר וגם מהניסיון שלי בטיפול בזוגות שחוו בגידה עד כה מצאתי 11 סיבות 

אשמח לשמוע מה חשבתם על פרק 2 בעונה ה-2 של "טיפול זוגי" בו צללתי לעומק בנושא הבגידה.

תמלול הפרק

מה זאת בגידה?

התחלנו לדבר בפרק הקודם על בגידה אך לא ממש עצרנו להגדיר מה זאת בגידה.

דר' גוטמן בספרו what makes love last מונה 10 סוגי בגידות אפשריות:

אפשר להתגבר על כל הבגידות הנל כל עוד מזהים את הבעיה ומתקנים את מערכת היחסים.

הנושא החמור ביותר שמוביל להפרת הבטחות קשור להתמכרות. כמעט תמיד בלתי אפשרי לשמור על מע' יחסים בריאה בנוכחות של שימוש בסמים, אלכהול או כל תלות כמו הימורים, סקס ופורנו. בד"כ בן הזוג מבטיח להשתנות אך לא עושה זאת. השותף השני רוצה להאמין וכל פעם האמון שבו נשבר לנוכח העובדה שבן זוגו לא מצליח להתגבר על ההתמכרות. התמכרות היא תופעה מורכבת עם גורמים הן רגשיים ופיזיולוגיים. המכור מוכרח למצוא עזרה מקצועית אם יש סיכוי להציל את הקשר. 

אסתר פרל לעומת זאת בספרה "סיפור מהצד" מגדירה בגידה לפי שלושה קריטריונים אם שלושת הקריטריונים האלה מופיעים סימן שמדובר בבגידה: להבדיל מדר' גוטמן היא מדברת על בגידה מינית, זה לא חייב להיות רומן אך המיקוד שלה הוא באהבות אסורות  

היא מדברת על אותה סובייקטיביות שדיברתי עליה בהתחלה ועל כך שאין הגדרות ברורות למה נחשב בגידה ומה לא. עבור גבר מסויים לראות פורנו במחשב זה לגיטימי והוא לא מרגיש שהוא עושה משהו לא נכון בעוד שאישתו יכולה לתפוס זאת כבגידה לכל דבר. 

בני זוג שנמצאים במערכת יחסים פתוחה ועדיין אחד מהם הסתיר קשר עם אדם אחר האם זו בגידה? זה כן אם אחד מהם רואה את זה כך. אשה שאין לה בעיה שבעלה צופה בפורנו אך היא פתאום מגלה שהוא מדבר עם אותה כוכבת פורנו ובעצם משלם לה כדי לעשות מה שהוא מבקש ממנה. 

לצורך כך היא יצרה את שלושת הקריטריונים האלה ע"מ למנוע בלבול ולנסות להפוך את השאלה לקצת יותר ברורה ואת התשובה לקצת יותר חד משמעית. 

שלושת הקריטריונים הם:

כל הסקירה הזאת והדיון הזה לגבי בגידה הוא כדי להראות את המורכבות שלה, את העובדה שכן המשמעות שכל אחד מאיתנו יוצק לבגידה היא שונה, הקווים האדומים של כל אחד הם שונים, מה נחשב בגידה שונה מזוג לזוג ומאדם לאדם.

עוד דבר מורכב שמקשה עלינו לחקור בגידות הוא שכל המידע שיש לנו על בגידות מבוסס על דיווח אישי ולכן זה באמת בלתי אפשרי לדעת כמה בגידות נפוצות באמת. 

יש הרבה מאד דברים שאנחנו יכולים למדוד אמפירית, למשל אם אנחנו רוצים למדוד את הגובה הממוצע של הגבר הישראלי ניקח קבוצה של ישראלים, נמדוד את הגובה שלהם ונעשה ממוצע, זו מדידה אובייקטיבית. 

לעומת זאת כשאנחנו מסתכלים על מחקרים שנעשו על בגידות נוכל לראות מספרים שנעים בין 20% עד 75% שזה טווח ממש גדול. מחקרים רבים שואלים א השאלה "האם בגדת" בכל זווית אפשרית בערך. 

וחלק מהקושי הזה נובע, שוב מההגדרות שלנו, כל אחד מאיתנו מגדיר לעצמו מה זאת בגידה. לחלק מהאנשים פלירטוט ייחשב לבגידה, חלק יחשבו שרומן זה בגידה וסטוצים לא. קשה מאד ליצור מחקר אמפירי מבוסס בנושא. 

מעניין  לראות את העמדות לגבי בגידה בקונטקסט רחב יותר, בהקשרים חברתיים עכשוויים והיסטוריים ואת השינויים שחלו לאורך השנים. 

אם פעם אנשים היו מתחתנים כדי לשמור על מעמד וכסף ואהבה לא היתה חלק מהעניין זה היה לגיטימי לבגוד, אם השינוי והכנסת נישואים מתוך אהבה אנשים בגדו והסתירו זאת בגלל מסורת משפחתית ומחוייבות לפעמים מתוך כפיה דתית אפילו. ואז שכבר אנחנו נמצאים בחברה ששואפת לשוויון שיש בה אפשרות לסגנון אישי, בחירה אישית, סוגים שונים של מערכות יחסים עדיין יש בגידות. 

שזה מאד מעניין מצד אחד של הספקטרום אנחנו רואים בגידות גם במקומות בהם העונש על כך הוא מוות בסקילה ואנחנו רואים בגידות גם בתוך מערכות יחסים פתוחות. 

חשוב בעיני לראות את המורכבויות שכרוכות בהגדרת בגידה וגם להבין את המוסר הכפול שאנחנו הרבה פעמים חיים בו לגבי מה נחשב בגידה או לא, את הדואליות של להעריך את מוסד הנישואים או מונוגמיה כשלצד זה תעשיית הפורנו משגשגת והרבה נשים וגברים יהיו בסדר או לא בסדר עם זה.

השאלה למה אנשים בוגדים היא מורכבת גם היא ואני אנסה לענות עליה גם מהמחקר וגם מהניסיון שלי בטיפול בזוגות שחוו בגידה:

ולסיום, יש פסיכולוג נוסף אלי פינקל שמדבר על זה שבעידן שלנו זוג שלא לפחות מדבר על הדברים, על האפשרויות שיש וההשלכות שלהן, על הגבולות של כל אחד והסקרנות או ההרפתקנות מצד שני בכנות ולעומק מפספס הרבה דברים.

ואני בהחלט מסכימה וחושבת שבעוד שאני ורועי חנונים מונוגמיים שיחה כזאת תמיד מרתקת, תמיד מלמדת אותנו משהו חדש על עצמנו ועל בן הזוג שלנו ויכולה להיות מאד חשובה לזוגיות שלנו.

כמובן שגם שיחה כזאת צריכה להיעשות תוך הקפדה על גבולות ברורים, על הקשבה לעצמנו ולגוף שלנו, להרגיש מתי אנחנו חשים לא בנוח, להרגיש מתי זה הופך להיות טריגרי מדי או קשה מדי באיזושהי צורה, להקשיב לדופק שלנו, לבדוק האם אנחנו חווים לחץ בחזה אולי ואם אנחנו חוים סימפטומים כאלה של הצפה לבקש הפסקה. 

בפרק הבא נעסוק בפורנו, התמכרות לפורנו או לסקס ובחינת המשמעות של זה על הזוגיות שלנו. 

נתראה בפרק הבא

שרון  

לדר' גוטמן שהוא איש של מדע ושל אחוזים ושל אפשרויות, וחישובים וסטטיסטיקות יש משפט אחד בספר what makes love last שלא מצאתי כמותו בשום ספר אחר שהוא כתב, הוא כתב שם שבגידה היא הסוד שנמצא ביסוד כל מערכת יחסים כושלת זה אומר ש- 100% ממערכות היחסים שנכשלות נכשלות בגלל הדבר האחד הזה -בגידה. 

כשאני מדברת על בגידה רוב האנשים יחשבו שמדובר על רומן, רומן הוא לא הבגידה הנפוצה ביותר וגם לא המסוכנת ביותר.

אם בעל תמיד יעדיף את הקריירה שלו על פני הזוגיות,

למעשה הבגידות ההרסניות ביותר הן הבגידות היומיומיות הבגידות שמצטברות ונערמות בכל פעם ובמגוון הדרכים השונות בהן אנחנו שואלים את בני הזוג שלנו "האם אני יכול/ה לסמוך עליך"?

האם אני יכולה לסמוך עליך שתקנה חלב בדרך הביתה?

בכל הדרכים האלה אנחנו בעצם שואלים, בוחנים, האם תהיה שם תמיד בשבילי בטוב וברע? האם תבחר בי תמיד? שוב ושוב ושוב?

בפרק הראשון של הפודקאסט "טיפול זוגי" דיברתי על בגידה בזוגיות:

הצטרפו אלי במסע לעבר הזוגיות המופלאה שאתם באמת רוצים לעצמכם

שתפו אותי

תמלול הפרק:

עונה 2 - פרק 1 - בגידה חלק א' -  למה בוגדים בוגדים

לדר' גוטמן שהוא איש של מדע ושל אחוזים ושל אפשרויות, וחישובים וסטטיסטיקות יש משפט אחד בספר what makes love last  שלא מצאתי כמותו בשום ספר אחר שהוא כתב, הוא כתב שם שבגידה היא הסוד שנמצא ביסוד כל מערכת יחסים כושלת

זה אומר ש- 100% ממערכות היחסים שנכשלות נכשלות בגלל הדבר האחד הזה -בגידה. 

שלום לכולם וברוכים הבאים לעונה השניה של הפודקאסט טיפול זוגי, וואו כשיצאתי לדרך עם הפודקאסט הראשון לא היה לי מושג שהוא יגיע לליבם של כל כך הרבה אנשים ויעזור לעשות שינוי משמעותי בזוגיות שלהם. 

ועוד יותר לא ידעתי שאנשים מחכים כל כך לעונה השניה. 

אז הנה היא סוף סוף כאן, הפעם אני מארחת אורחים מעניינים ונחשבים שכשפניתי אליהם בכלל לא דמיינתי שהם יסכימו להשתתף. אז וואו, בהחלט שווה לחכות. 

את הפרקים הראשונים אני מקדישה לבגידה אני מקליטה אותם לבד כי חשוב ל לדבר על הנושא החשוב הזה שמעסיק כל כך הרבה זוגות מכל כיוון אפשרי. 

כדי שמי שעובר קשיים או עבר בעתיד בנושא של בגידה יוכל לבחון את המצב של הזוגיות שלו/ה ולפעול בהתאם לצרכים האישיים שלכם. 

אז… בגידה, כפי שאמרתי בפתיח דר' גוטמן אמר משפט חד משמעי שלא משתמע לשתי פנים שבגידה היא הסוד שנמצא ביסוד כל מערכת יחסים כושלת

וכדי להסביר לכם למה זה מאד יוצא דופן שלא נאמר מטורף לקרוא משפט כזה מדר' גוטמן אני אספר שוב על האיש והסטטיסטיקות זה האיש שמצליח לחזות בדיוק של 91% איזה מהזוגות יתגרשו רק מצפיה בשיחה של 15 דק' ביניהם. זה האיש שחקר ומצא ש-69% מהבעיות שלנו הן בעיות נצחיות וש-70% מבני הזוג לא מרוצים מתדירות או איכות הסקס ביניהם. 

כפי שאתם שומעים יש מספרים, יש סטטיסטיקות, יש אפשרויות בחירה לעומת זאת זה גם האיש שאומר בוודאות מוחלטת של 100% שבליבה של כל מערכת יחסים כושלת נמצאת בגידה. זה אומר שזה לא תקשורת, התאמה או כימיה או שאר קלישאות בנוגע לזוגיות שגורמות לכשלונן של מערכות יחסים אלא זו בגידה. 

בחרתי להתחיל עם "בגידה" את העונה השניה של "טיפול זוגי" ולמעשה אני הולכת להקדיש לנושא המאתגר הזה 5 פרקים כדי שנוכל לדבר על בגידות מכל מני זוויות שונות.

כשאני מדברת על בגידה רוב האנשים יחשבו שמדובר על רומן, רומן הוא לא הבגידה הנפוצה ביותר וגם לא המסוכנת ביותר.

אם בעל תמיד יעדיף את הקריירה שלו על פני הזוגיות,

אם אשה מפרה את הבטחותיה לגבי מועד תחילת הקמת משפחה

אלא דוגמאות לבגידות.

למעשה הבגידות ההרסניות ביותר הן הבגידות היומיומיות הבגידות שמצטברות ונערמות בכל פעם ובמגוון הדרכים השונות בהן אנחנו שואלים את בני הזוג שלנו "האם אני יכול/ה לסמוך עליך"?

האם אני יכולה לסמוך עליך שתקנה חלב בדרך הביתה?

האם אני יכול לסמוך עליך שתקשיבי לרגשות שלי?

האם אני יכולה לסמוך עליך שתתעורר לתינוק בלילה?

האם אני יכול לסמוך עליך שתאפשרי לי את הזמן שלי לעצמי?

בכל הדרכים האלה אנחנו בעצם שואלים, בוחנים, האם תהיה שם תמיד בשבילי בטוב וברע? האם תבחר בי תמיד? שוב ושוב ושוב?

רוב האנשים שאני מדברת איתם בטוחים שבן/ת הזוג שלהם לא ינהלו רומן אך האם אתם יכולים להיות בטוחים שבני הזוג שלכם תמיד יתחשבו בחרדות שלכם? שתמיד יקשיבו לחששות ולפחדים שלכם? שעדיין ימשכו אליכם ויחשבו שאתם יפים למרות שאתם כבר לא הצעירים והחטובים שהייתם כשרק הכרתם?

ככל שיותר ויותר תשובות  "לא" יצטברו לשאלות האלה אתם תתחילו לחפש "כן" במקומות אחרים ואז האפשרויות לבגידה הולכות ונחשפות. הן מגלות את עצמן יותר ויותר. ככל שאנחנו לא מרגישים בנוח עם בני הזוג שלנו, שלא מקבלים אותנו כפי שאנחנו, שלא מעריכים את העבודה הקשה שלנו, שלא מקשיבים לנו, שהם לא שם עבורנו, ברגעים הטובים והרעים. אנחנו נמצא אוזן קשבת בדמויות אחרות שניתקל בהן ומשם הדרך לרומן רגשי קצרה שיכול להוביל גם לרומן פיזי. 

למה בוגדים בוגדים?

 איך בגידה הופכת לאפשרות?

הדרך שמובילה לצניחה באמון מתחילה בנטיה להפנות את הגב במקום לפנות כלפי בן הזוג, להתעלם מרגשות, הצפה, מצבור של מקרים מצערים לא פתורים אוירה ספוגה בשליליות ובסוף חוסר אמון 

להפתעתנו 30% מהזוגות שכלואים בזוגיות אומללה,עם מריבות תמידיות, אווירה שלילית נשארים בני זוג אמינים. לפעמים זוגות לא עוזבים אחד את השניה  בגלל שערכי המשפחה קדושים עבורם, חלק בגלל דכאון וחוסר הערכה עצמית.

אבל עבור 70% הנותרים לפחות אחד מבני הזוג הופך להיות לא ראוי לאמון. 

מה כן הוכח עפ"י המחקרים כמנבא של בגידה? השוואות שליליות

כשאנחנו מתחילים  להשוות את בני הזוג שלנו  למישהו אחר דמיוני או אמיתי. זה מכשיר את הקרקע לבגידה עתידית.

זוגות שמפתחים השוואות חיוביות מפתחים תחושת "אנחנו" חזקה זה אנחנו וכל השאר. אנחנו נגד העולם.

לעומת זאת זוגות שעסוקים בהשוואות שליליות חווים חרטה אחרי קניה - מכירים את זה? כשאנחנו קונים משהו, לא יודעת נעליים ואז רואים נעליים אחרות בחנויות אחרות וחושבים שהם בטח יותר טובות מהנעליים שאנחנו קנינו באותו אופן בדיוק אנשים רבים מתייחסים לבני הזוג שלהם וחושבים שהם יכולים להשיג יותר טוב.

למשל כשבני זוג לא באמת התחייבו אחד לשניה וחיים בגישה שהם נמצאים יחד עד שמשהו טוב יותר יגיע הם עסוקים בהשוואות כל הזמן ובד"כ שליליות, הם מחכים שהפנטזיה שלהם תתמשש אך המציאות היא שאף אדם בשר ודם לא יכול להשתוות לפנטזיה שיש למישהו אחר בראש.

אלה התשובות שיש למדע להציע לגבי בגידות איך הן מתרחשות, מה מוביל אותן ומהם אבני הדרך המובילים להשתלשלות הארועים שבסופה נראה בגידה:

אנחנו רואים הרבה פעמים קואליציות כאלה נוצרות עם אח או אחות, אמא או אבא, חבר או חברה מהעבודה, חברה מהחוג, המלצרית מבית הקפה. וגם אפילו מטפלים או מטפלות, לצערי הרבה יש מחקרים שמראים שאנשים שיש להם פסיכולוג/ית שהם מתוודים בפניהם על הזוגיות בגלל שגם אותו מטפל/ת שומע רק צד אחד הם נוטים לבטוח במה שנאמר ולרוב בלא מודע ולאורך זמן מצדדים רק בבן הזוג האחד. זו הסיבה שאני מאד מתעקשת ועושה כל מה שאני יכולה כדי להביא את שני בני הזוג לטיפול ואם בכל זאת ניסינו הכל ורק אחד או אחת מגיעה יש לי את הכלים לטפל בהם כזוג לטפל במערכת היחסים ולא רק במי שבחר להגיע אלי כחלק מהכלים שלמדתי במסגרת ההתמחות שלי במתודת גוטמן לטיפול זוגי שהיא שיטת הטיפול שהתמחיתי בה ושאני בעיקר עובדת לפיה.

אני יודעת שזה נשמע קודר ורע ולא פשוט. אך כמו שיש סוד אחד שנמצא בבסיס של כל מערכת יחסים כושלת יש גם פתרון פשוט. 

לענות על התשובה לשאלה האם אני יכול לתת בך אמון - כן

הטריק הוא - ללמוד איך להגיע לכן 

וזה אומר להיות כמה שיותר פתוחים לבידס עליהם דיברנו לא מעט בפרק 11 ופרק 5 של העונה הראשונה של "טיפול זוגי הפודקאסט" לראות את כל המקומות שבן/ת הזוג שלנו זורקים משפט לאוויר, מביעים מחווה גופנית, הבעת פנים, כל דבר. הם לא עושים זאת לאוויר הם מכוונים זאת אלינו. הם רוצים להרגיש חיבור אלינו. תפסו בשתי ידיים כל הצעה לחיבור שנשלחת אליכם ושלחו כמה שיותר הצעות לחיבור מהצד שלכם.

תראו לבן/ת הזוג שלכם שאתם ראויים לאמון ע"י כך שתענו על השאלות שלהם, תביטו להם בעיניים כשאתם מדברים במקום להביט במסך, תצחקו מהבדיחות שלהם, גם אם הן לא ממש מצחיקות, 

תראו להם שאתם סומכים עליהם ע"י כך שתבקשו את העצה שלהם, תרצו בקרבתם, תנסו משחק חדש, פעילות חדשה, תחמיאו להם על המראה.

המטרה היא ליצור כמה שיתר "כן" כמה שיותר ככל שתבחרו לקבל את הצעות לחיבור ולהתקרב האמון ביניכם יגדל. 

ואם יש נוגדן בטוח לבגידה בכל מערכת יחסים זה אמון. 

אז איך אתם מעריכים את מדד האמון בזוגיות שלכם? משהו לחשוב עליו לקראת הפרק הבא וכמובן שאשמח גם לתגובות שלכם.

נתראה בפרק הבא.