"עוברים על החוק"

ממד מרכזי של חיינו כיום מתקיים במרחב הדיגיטלי. אנחנו מבלים אינספור שעות בגלישה במרחבי האינטרנט וברשתות החברתיות. אנחנו מעלים פוסטים, תמונות וסרטונים לפייסבוק ולאינסטגרם, מצייצים בטוויטר ושולחים הודעות בג'ימייל ובוואטסאפ. אבל מה יקרה לכל התכנים והזכרונות שאנחנו משאירים במרחב הדיגיטלי לאחר מותנו? האם נוכל להוריש אותם כמו כל נכס אחר? האם החברות השונות יוכלו להעביר אותם גם בלי רשותנו? כיצד נוכל לשמור על הפרטיות שלנו אחרי המוות? ומה יש למשפט להגיד על כל זה?. פרק בהשתתפות ד״ר שרון בר זיו ושני מרבל

איך פייסבוק, ספוטיפיי ונטפליקס יודעות בדיוק על אילו תכנים להמליץ עבורנו? התשובה היא כמובן שהן נעזרות באלגוריתמים. אבל מה קורה כשאלגוריתמים הופכים להיות מקבלי ההחלטות בעניינים מהותיים?בפרק הזה נגלה שלמרות שאנחנו רגילים לחשוב על טכנולוגיה כאובייקטיבית ונייטרלית, בינה מלאכתית יכולה להפלות ולשחזר הטיות ודעות קדומות ממש כמו בחיים הלא וירטואליים. תודה פרופ׳ קרין נהון וד״ר תומר שדמי על תרומתן לפרק!דו"ח ועדת המיזם הלאומי למערכות נבונות בנושא אתיקה ורגולציה בינה מלאכותית

דמיינו מקום בו מתבצעות עבירות חמורות מתחת לאפן של רשויות האכיפה; מקום שהוא המערב הפרוע של האינטרנט - "הדארקנט". בפרק נצלול למעמקי הרשת האפלה ונברר כיצד מערכות החוק בארץ ובעולם מנסות להתמודד איתה והאם ניתן בכלל לאכוף את השימוש בה.

בדקנו כיצד שינו הרשתות החברתיות את המציאות המשפטית ביחס לתביעות לשון הרע. האם חוק איסור לשון הרע, שהוא בן יותר מ-50, מספק פתרונות הולמים לטכנולוגיות המסרים בנות זמננו?

בשנים האחרונות מתפתחות גישות משפטיות חדשניות ומפתיעות בעולם ובישראל ביחס לילדים. עד כמה צריך המשפט להתייחס לילדים פשוט כ"אנשים נמוכי קומה", כפי שהגדיר זאת השופט מישאל חשין, ועד כמה ראוי בכל זאת להגביל את חירויותיהם לשם הגנה עליהם?

האם המדינה צריכה לדרוש מהורים רישיון להורות? נראה שישנה הסכמה גורפת שזה לא רעיון טוב. אבל מתי למדינה יש בכל זאת חובה להתערב בזירה המשפחתית?

מצבים של מחלות חשוכות מרפא, הגורמות סבל רב לחולים, מעמתים את מערכות המשפט, הדת והמוסר עם השאלה הקשה מתי, אם בכלל, ראוי להתיר לחולה לבחור להפסיק את חייו. מה אומר החוק הישראלי ומה המצב בעולם? מהי גישת היהדות בעניין? והאם יש לתת משקל גדול יותר לבחירתם של החולים?

בכל פעם שאנחנו לוקחים כרטיס בכניסה לחניון או קונים כרטיס לקולנוע, אנחנו הופכים צד לחוזה. אבל בתכל׳ס, זה לא חוזה שניסחנו בעצמנו או שיש לנו השפעה מעשית על סעיפיו – בגלל זה קוראים לו "חוזה אחיד". אפילו חוזים גורליים יותר, כמו חוזה משכנתא, כתובים באותיות קטנות שאיש אינו קורא. אז איך המשפט מתמודד עם הצורך בוודאות ויציבות משפטית מצד אחד, והגנה על האנשים הקטנים מפני הטעיה וניצול מצד שני?

פרשת כרמלה בוחבוט, אישה שהמיתה את בן זוגה המתעלל, הובילה לשינוי חקיקה שאיפשר להקל בעונשם של אחרים במצבה. אבל האם הפתרון החקיקתי מבטא איזון נכון בין הגנה על ערך החיים מצד אחד, להכרה במצבם של הקורבנות מצד שני?

מה הייתם עושים לו בית הקפה שבו חיפשתם עבודה היה אומר לכם שיש לכם כישורים, אבל אין לכם את ה״לוק״ הנכון לתפקיד? איזה משקל נותן החוק להעדפות מעסיקים ולקוחותיהם למראה חיצוני של מועסקים? והאם כל העדפה היא בהכרח אפליה?