"ושבו בנים לגבולם", ירמיהו ל"א. 

שָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם הפסוק הזה, נאמר אחרי שרחל, האם של כל הדורות, עמדה על אם הדרך ובוכה על בניה שאבדו.

והקב"ה ענה לה: “מִנְּעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי... וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.”

לא מדובר כאן רק על שיבה גיאוגרפית, אלא “שיבת ישראל לארצו היא שיבת רוחו לגבול חייו.” [הרב קוק]

כלומר הארץ אינה רק קרקע, היא מראה את חזרת החיים אל מקורם.

וכשישראל חוזר אל גבולו גם הלב חוזר אל מקומו, לתודעת קיומו. 

חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא