הטקסט מאת אברהם גולדשטיין עוסק בפרשת ויחי ומציג אותה כתבנית יסוד להבנת הזהות הלאומית היהודית נוכח אתגרי הגלות. הוא מראה כיצד הוראותיו האחרונות וברכותיו של יעקב הופכות את חוויית הגלות ממצב קבוע למציאות זמנית של כור היתוך רוחני, המכוונת אל הגאולה העתידה. באמצעות עיון בהעדפתם של אפרים ומנשה, מדגיש המחבר את הצורך בשימור זהות מוסרית ודתית מובחנת גם בתוך תרבויות זרות. סירובו של יעקב להיקבר במצרים משמש כהתנערות עקרונית מן האלילות המקומית ומחזק את התודעה כי ארץ ישראל נותרת ביתה האמיתי והסופי של הנשמה היהודית. מעבר לכך, הניתוח מדגיש כי עם ישראל פועל במישור טרנסצנדנטי, שבו ההשגחה האלוהית והבחירה המוסרית של האדם גוברות על חוקי הטבע הדטרמיניסטיים. לבסוף מציג הטקסט חזון של אחדות והמשכיות, שלפיו כל קושי היסטורי אינו אלא זרז לצמיחה רוחנית ולשיבה העתידה.