בפרשתנו מסופר על מעשה יהודה ותמר בו תמר נמנעה מלהגיד במפורש שהיא מעוברת מיהודה כדי לא להלבין את פניו. מכאן נלמדה ההלכה ש"נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן ואל ילבין פני חברו ברבים". בשיעור נעסוק בשאלה האם זו הלכה גמורה או לא? האם צריך למסור את הנפש על הלבנת פנים? נדון במספר דעות בראשונים ובמספר נפקא מינות להלכה.