איך ייתכן שסיפור שנכתב לפני אלפי שנים מתאים בצורה כמעט מושלמת למודל הפסיכולוגי של "מסע הגיבור" שפיתח ג'וזף קמפבל?

האם ייתכן שעם ישראל כולו הוא גיבור אחד גדול - הנמצא כבר אלפי שנים בעיצומו של מסע היסטורי ורוחני?

קמפבל זיהה בתרבויות העולם תבנית חוזרת: גיבור המקבל קריאה, יוצא מן המוכר אל הבלתי נודע, מתמודד עם משברים וניסיונות, זוכה בתובנות חדשות ושב כדי לתקן את עולמו. אך כאשר בוחנים את תולדות ישראל, מתגלה דבר מפתיע: לא מדובר רק בסיפור על אדם בודד, אלא על אומה שלמה.

המסע מתחיל בקריאה האלוהית הראשונה לאברהם: "לך לך מארצך". זהו רגע הפרידה מן המוכר, הצעד הראשון אל הלא נודע. הירידה למצרים היא חציית הסף, ויציאת מצרים היא לידתו של עם חדש מתוך כור ההיתוך של ההיסטוריה.

אולם כל מסע גדול חייב לעבור משבר. בפרשת המרגלים מגיע רגע המבחן. הארץ נמצאת מול העיניים, אך הפחד גובר על החזון. זהו הניסיון העליון של האומה: האם היא מאמינה בייעודה?

ובתוך המשבר קם קול אחר. כלב בן יפונה, כמעט לבדו, קורא: "עלה נעלה וירשנו אותה". הוא ממלא את תפקיד המנטור במסע הגיבור - האיש המזכיר לגיבור מי הוא באמת כאשר הוא שוכח את עצמו.

לאחר הכישלון מגיעים גם הכלים לתיקון. מצוות החלה מלמדת ענווה והכרת תודה. הציצית מעניקה מבט שמעבר למראה העיניים. אפילו פרשת מקושש העצים מזכירה שהחירות איננה הפקרות, אלא ברית ואחריות.

אך אולי החלק המרתק ביותר הוא השלב האחרון: השיבה.

לאחר אלפיים שנות גלות, שב עם ישראל לארצו. עבור רבים זהו אירוע פוליטי; עבור אחרים - נס היסטורי. אך דרך עדשת מסע הגיבור, שיבת ציון נראית כשלב השיבה של הגיבור הלאומי: חזרה אל הבית לאחר מסע ארוך, כשהוא נושא עמו ניסיון, כאב, חכמה ותפקיד חדש בעולם.

וכאן עולה השאלה הגדולה:

האם שיבת ציון היא סוף הסיפור - או רק תחילתו של פרק חדש?

אם אברהם היה הגיבור של דורו, ואם משה, יהושע וכלב היו גיבורי דור המדבר, מי הם גיבורי הדור שלנו?

אולי המסר העמוק ביותר של מסע הגיבור הישראלי הוא שהסיפור עדיין נכתב. אנו איננו רק קוראים בתנ"ך או לומדים היסטוריה. אנו חיים בתוך אחד הסיפורים הגדולים והארוכים ביותר שידעה האנושות.

האזינו לסיפורו של עם ישראל - האומה שהפכה את מסע הגיבור מסיפור על אדם אחד למסע של עם שלם, ושגם לאחר אלפי שנים עדיין צועד אל ייעודו.