שפת אמת לפרשת וישלח- תרנד
ב"ה בפסוק עם לבן גרתי פרש"י לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר ד"א תרי"ג מצות שמרתי. נראה שזה תכלית המצות שהם מכוונים לאברים וגידים של האדם כי הגוף הוא מלבוש הנפש והנשמה והאדם צריך לידע כי הוא גר בעוה"ז. ובאמת הנשמה במקרה בעוה"ז. ובעצם בעולם העליון. והגוף בעצם בעוה"ז ובמקרה בעולם העליון. ולכן הצדיק שגובר כח הנשמה על הגוף נעשה כגר בעוה"ז. וכל מצוה יש בה ב' הבחי' להכניע הגוף. ולהאיר הנשמה והנפש. וזהו עיקר עבודת האדם לבטל ולהכניע כח הגוף אל הנשמה להיות טפל אל הנשמה. וכמ"ש גר אנכי עמך פי' כמו שקדושתו ית' בעוה"ז אינו בקביעות כך גר אנכי. וכשהאדם פונה עצמו מכל עסקי העולם וכל מחשבותיו רק לעסוק במלאכת שמים מאיר בו כח הנשמה ונעשה הגוף טפל. היפוך מסדר הקבוע בעוה"ז וזהו בחי' תושב ככל אבותי. וכן אמר אאע"ה גר ותושב אנכי עמכם. כי האבות זכו להיות מזוכך גם בגופם שנעשו מרכבה אל הקב"ה וזכו בעבודתם גם לדורות להמשיך השכינה בעוה"ז בביהמ"ק בפועל ממש. וזה דבר גדול מאוד. וזה הי' עבודת האבות בארץ ישראל. אבל יעקב אע"ה בהיותו בחו"ל הי' בבחי' גר כנ"ל. וזה ששלח לעשו כי הברכות שיש לו בעוה"ז אינם עיקר אצלו ואין דעתו עליהם ויהי לי שור וחמור בדרך מקרה ואין לו לרדוף אותו עליהם:

שפת אמת תולדות- תרלח
כבר כ' במ"א דברי קדשו של מו"ז ז"ל על הבארות עשק ושטנה שהם בחי' ימי המעשה. ורחובות הוא שבת. סוכת שלום. ויש להרחיב הענין על פי מאמר חכמינו ז"ל ברחובות תתן קולה במקום שמרחיבין אותה כו'. דכתיב הקול קול יעקב פי' רוח הפנימיות שבכל איש ישראל. כמ"ש ויפח באפיו כו' לרוח ממללא ע"ש בתרגום. נמצא הקול עיקר חיות הרוחניות. אבל הידים שהוא מלבוש החיצון בגוף ומעשים גשמיים. המה צריכין תיקון. ונוכל לומר כי הקול נמשל לאורך הדבר כענין שנאמר לעולם שכולו ארוך פרשנו במ"א שהוא התדבקות הכל בשרשו עד שאין לו הפסק זאת נקרא אורכא דיומין. אמנם התפשטות הנקודה בכל המעשים להמשיך גם עשיי' גשמית אחר הקדושה הוא נמשל לרוחב הדבר והוא עיקר עבודת התחתונים. וכן ימי המעשה נמשך יום אחר יום וכל אחד יש לו ענין והארה מיוחדת. ובש"ק מתאספים כל השרשים של הימים לכן נקרא רחובות. ונ"ל שהוא ענין עמוק:

שפת אמת חיי שרה- תרמד
ובמדרש תנחומא בפסוק ואברהם זקן הה"ד ה' אלקי גדלת מאד מלך כו' טבלא גדולה מצורתו כו' ע"ש. ויש להבין כי מה שייך לדבר בגדלות השי"ת ב"ה וב"ש שלגדולתו אין חקר ואין השגה בזה להמשיל בו משל זה. אכן דוד המע"ה השיג בנפשו כי הנקודה האלקית שיש בנפשו הוא גדול מאוד יותר מכפי הכלת כלי הגוף. שקטן מלהכיל חיות הפנימי של נשמת אלקי שנפח בו. ומזה הענין יכולין להבין שמלבד שלגדולתו אין חקר רק כל מעשיו שנתן בהם כח אלקותו ית' הם גדולים מאוד כמ"ש מה גדלו מעשיך. ויצירת האדם שהוא הטבלא קטנה מחיות הפנימי שבו. וזה ענין נשמה יתירה הבאה בשבת קודש ונק' יתירה כנ"ל שהיא גדולה מכלי המלבוש. והצדיקים המתדבקין בשורש הנשמה וממשיכין הארות מלמעלה מהטבע. זו נק' זקנה. וז"ש ואברהם זקן ודרשו חז"ל זקן זה שקנה חכמה דכתיב כולם בחכמה עשית. וכשמבטלין כל העשי' להחכמה והדעת וכדכתיב יראת ה' היא חכמה. וכן אמרו על אברהם אע"ה שהקנה להקב"ה שמים וארץ ואז שורה בו ברכה כדכתיב וה' ברך את אברהם בכל. והוא כמו בש"ק דכתיב ויברך ע"י שיש בו תוספות נשמה יתירה כנ"ל: