כל כך הרבה דברים קרו ביום הראשון באוסקה שבדיעבד זה מרגיש כמו 3 ימים שונים.

מדהים כמה שאי אפשר לצפות לאן החיים יקחו אותנו.

שלושה ימים מלאים באינטראקציות עם מקומיים תובנות אנתרופולוגיות על יפן והתרגשות לקראת מה שעוד יבוא

לאחר השבוע המדהים באי יאקושימה, אני מגיע ליעד הבא שלי - בפו, בירת האונסנים של יפן (מעיינות חמים).

אני חווה המון חוויות. רגע אחד אני בעננים ויש לי אינטראקציות חמודות, ורגע אחד אני מתוסכל, משועמם, ומרגיש בודד.

למה זה ככה?

ואיזו תובנה יוצאת מזה?

זה מדהים כמה שאין לנו שליטה

ושדברים קסומים יכולים לקרות מזה כשנשארת לנו האנרגיה לחיות ברגע לעומת להשקיע אותה בסטרס על איבוד השליטה

בשגרה היום יומית, כל כך הרבה דברים חוזרים על עצמם. אנחנו יצורים של הרגל.

כששוברים את כל השגרה לחלוטין, ויש לנו את האנרגיות להיות פתוחים, כל כך הרבה הזדמנויות ודברים חדשים לא צפויים יכולים לקרות

כבר ביום הראשון הטיול האמיתי, ״המתוכנן״, רגעים קסומים לא מתוכננים קרו בשפע.

כאדם מסודר ומתוכנן, אחת ממטרות הטיול הייתה לשחרר.

כמובן, שביומיים הראשונים הכל השתבש כדי לבחון אותי.

מהטיסה, ועד תחבצ, ועד מקומות שנתפסים, הכל קרה השתבש שם.

מה שמעניין יותר, זה מה הסתדר, איך, והמסע הרגשי.

בכל סיפור טוב, צריך קונטקסט.

חוויות הן לא רלוונטיות אם הן בלי קונטקסט. שני אנשים שונים יכולים לחוות את אותה החוויה ולהרגיש דברים שונים לחלוטין. לכל אחד מאיתנו יש הסתכלות אחרת על העולם.

בכדי להבין את המצבים הרגשיים שלי במסע הזה, צריך להבין מי הייתי לפני.

אז בפרק הזה, לא בקטע נרקסיסטי, נעמיק במי הייתי לפני, מה גרם לי לטוס, ובפרט על ההבנה שעל אף שאנחנו אוהבים סיפורי Life changing moments, לרוב המציאות נראה… קצת אחרת.