בדיקת וביעור חמץ
המנהג להניח פתיתי חמץ כו' קודם הבדיקה. מעיקר הדין אין צריך כלל להניח, כי המצוה לחפש אחר החמץ, וגם אם לא מצא כבר קיים המצוה כתיקונה (שבלי הלקט סי' רו בשם שו"ת הגאונים, כלבו בשם רה"ג). אבל כבר נתפשט המנהג להניחן ומנהג ישראל תורה היא (שו"ע אדה"ז סו"ס תל"ב). ראה בחק יעקב טעמי מנהג זה. ויש להוסיף טעם: כדי שבביטול היום יוכל לומר כל חמירא וחמיעא דחמיתי', וגם שלא ישכח חובת ביעור ולא יצטרך לשרוף הכלי שלקח לבדיקה כמ"ש סו"ס תמ"ה.
חמץ קשה. כדי שלא יתפרר (שו"ע סתל"ב).
וע"פ הקבלה יש להניח עשרה פתיתין. (משנת חסידים, סי' האריז"ל) בס' ברית הלוי למהר"ש אלקבץ כתב שמרומז בגמרא (פסחים י, א) הניח עשר כו' (שער הכולל).
מנהג בית הרב. מניחים במקומות שונים בבית עשרה פתיתי חמץ קשה, כל אחד מהם כרוך בפיסת נייר - בכתר ש"ט ח"ג כותב אשר כן הוא גם מנהג הספרדים באה"ק סוריא תוגרמא ומצרים. והטעם כדי שלא יתפרר. ועדמ"ש בשו"ע סתל"ב. -
בודקים לאור נר של שעוה (שו"ע סתל"ג) וע"י נוצת עוף. הבודק מניח החמץ שמוצא בשק קטן של נייר. בגמר הבדיקה מניח שק זה הנוצה ושירי הנר - אם ישנם - בקערורית כף-עץ, מעטף הכל בנייר (אבל לא יד הכף, שנשאר בלתי מעוטף), ומהדק ע"י חוט שכורכו סביב הנייר כמה פעמים וקושרו.
ברוך כו' על ביעור חמץ (פסחים ז, ב) ואע"פ שבשעה זו אינו מבערו עדיין, מ"מ כיון שאין הבדיקה תכלית המצוה ולאחר הבדיקה מיד הוא מבטל ומפקיר כל החמץ שנשאר ולא מצאו, הרי ביטול זה נקרא ביעור. וגם ביעור שביום יד' נפטר בברכה זו (טור וב"י. שו"ע אדה"ז סתל"ב).
על ביעור. ולא לבער ראה רמב"ם הל' ברכות פי"א הט"ו ובנ"כ הש"ס שם.
וצריך לחפש לאור הנר מפני שאור הנר יפה לבדיקה (פסחים ח, א).
ויזהרו לבדוק תחלה בחדר הסמוך למקום ששמעו הברכה. לפי שהליכה מבית לבית חשובה הפסק בין הברכה לתחלת עשיית המצוה (שו"ע אדה"ז סתל"ב ס"ח).
צריך לבטל אחר הבדיקה. בטול בזמן זה הוא תקנת חכמי הגמרא, כדי שיהי' לו זמן קבוע ... ובדורות האחרונים הוסיפו לבטלו גם ביום (שם סתל"ד סי"ג).
כל חמירא. בירושלמי (פסחים פ"ב ה"ב), נוסח הביטול הוא בלשון הקודש, אבל הגאונים תיקנוהו בלשון ארמי מפני עמי הארץ (ד"מ. שו"ע אדה"ז תל"ד ס"ח). ונמצא - בשינוים - ברש"י (פסחים ו, ב), רי"ף (שם ג, א), רא"ש (שם פ"א, ס"ט), בה"ג, מחזור ויטרי, יוצר לשבת הגדול ועוד. נוסח רבינו מדוייק עפמ"ש הב"ח סתל"ד - הובא בח"י - וכ"ה בסי' שער השמים להשל"ה. והנה בב"ח ושעה"ש כתבו: כל חמירא וכל חמיעא, אבל רבינו העתיק כל חמירא וחמיעא וכ"ה בח"י ובאה"ט (שם) בסי' האריז"ל בסי' יעב"ץ ועוד, ולכאורה ע"פ מרז"ל (מו"ק כו, א) ואימא עד דהוו כולהו א"ל על על הפסיק הענין, גם כאן, כיון שגם אם ישנו רק אחד משניהם, חמץ או שאור, מבטל צ"ל: כל חמירא וכל חמיעא. וי"ל דתיבת כל עצמה מורה דבאיזה אופן שיהי' - מבטל. וראה בסי' קול יעקב רמזי תיבת וחמיעא בוא"ו.
וחמיעא, אף שחמירא כולל גם חמץ, ראוי לכל מדקדק במעשיו להזכירו בפירוש (ב"ח, שו"ע אדה"ז סתל"ד ס"ט).
דלא חמיתי'. כ"ה בסי' של"ה, סי' קול יעקב ועוד. ודלא כהב"ח, ח"י סי' הר"ש ראשקוב שכתבו דלא חזיתי' (והבאה"ט לא דק בהעתיקו לשון הב"ח) וראה בסי' קול יעקב הטעם ע"פ סוד.
ודלא ידענא לי', כי החמץ שמצניע למחר אינו מבטל (ב"ח סתל"ד).
כעפרא דארעא, ממעט זהב שנקרא ג"כ עפר, כמו שנאמר (איוב כח, ו) ועפרות זהב לו (ח"י, שו"ע אדה"ז סתל"ד ס"ז).
בדיקת חמץ. אדמו"ר הזקן הלך למעזריטש בפעם הראשונה בשנת תקכ"ד ושהה שם (בפעם ההיא) עד לפני חה"פ תקכ"ה. כשחזר לביתו - ביום י"ג ניסן בשנה ההיא לא אכל (לא התענה שהרי אסור בתענית, אלא שלא אכל) כי הי' טרוד בהכנה לבדיקת חמץ, אשר כל הכוונות שקיבל במעזריטש בענין בדיקת חמץ יבוא כן בהבדיקה בפועל. הבדיקה נמשכה כל הלילה, ולא הי' לו אז רק חדר אחד (שיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר חה"פ תרח"ץ).
אז פירש רבנו המשנה (ריש פסחים): אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר - יג' בגימט' אחד, הוא ענין הדעת, בזה אין שייך (צריך?) בדיקה. יד' הוא ענין המדות (ז' מדות דנפה"א ודנה"ב) שם צ"ל בודקין את החמץ, והבדיקה היא לאור הנר, נר ה' נשמת אדם. והבדיקה היא בחורין ובסדקין שלכן צ"ל לאור הנר, כי מדורה היא בחי' אצילות ושם הרי לא יגורך רע, אבוקה היא בבריאה ואור הנר - יצירה, כי עשי' היא בחי' חושך (שם. ועייג"כ של"ה מס' שבת - קלו, ב. קה"י מע' אבוקה. ד"ה אור ליד' ה'ש"ת).
ביום י"ד בשעה ה'. ראה שו"ע סתמ"ג איך משערין שעות אלו.
מדורה בפני עצמו (טור סי' תמ"ה. מהרש"ל, מהרי"ל, מ"א), דגזרינן אטו שורפו לאחר זמן איסור הנאתו (ב"י).
דחזיתי' כו' דחמיתי'. אפ"ל: חמיתי' בשעת הבדיקה. חזיתי' - מעולם (ב"ח סתל"ד).
ויש לשרוף עשרה פתיתין. כפל עוד הפעם ע"ד י' פתיתין, כי הן בבדיקה והן בשריפה צ"ל י' פתיתין (עיין בפע"ח שחהמ"ץ ספ"ד ובמ"ח שם).
יהי רצון. בסידור האריז"ל, ושם הוא "ד' אלקי ואלקי אבותי" בלשון יחיד. ואולי הטעם דשינה ללשון רבים "אלוקינו ואלקי אבותינו" שמתוך כך התפלה נשמעת (ברכות ל, א. שו"ע אדה"ז או"ח סק"י ס"ד). ובפרט ששאר כל תפלה זו היא ג"כ בלשון רבים. וראה מ"א ואחרונים או"ח ריש ס' מו. וצע"ק דבתפלת יה"ר כו' מעזי פנים כו' ובסוף סדר קדוש לבנה גם נוסח רבינו הוא בלשון יחיד וכ"ה בסי' של"ה (ובסי' רש"ר: יה"ר כו' מעזי פנים הוא בל"ר).
ומ"ש בשער הכולל על יה"ר כו' מעזי פנים שהטעם מפני שאינו בצבור - צ"ע שהרי גם יה"ר דביעור חמץ אינו בצבור.
בעשן תכלה וכ"ה בתפלות ר"ה ויוהכ"פ - בבי"ת, וכל' הכתוב (תהלים לז, כ) כלו בעשן כלו.
ברוח בער וברוח משפט. לשון הכתוב (ישעי' ד, ד) הוא ברוח משפט וברוח בער. ומה ששינו והקדימו בער למשפט מובן, דלענין הדחה וזיכוך עונות בנות ציון שבכתוב, ידיח ברוח משפט דאיהו רחמי, כמו שפירש"י ביסורין, שזהו כמו אב המייסר את בנו (ראה בזה אגה"ק לרבינו הזקן ס' כב). ומה שישאר בלי בירור יבער מן העולם ברוח בער. אבל כאן, לענין החיצונים והקליפות המעיקים לשכינה, יבער ברוח בער, וכל ניצוצי הקדושה שהחיצונים יונקים מהם (עיין פע"ח שער חהמ"צ פ"א) ידיח ברוח משפט לזככם (שער הכולל).
בימים ההם ובזמן הזה. וכ"ה בסי' הרש"ר. וצ"ע דבכל התפלות הנוסח הוא "בזמן" ולא נמצא במ"א "ובזמן" בתוספת וא"ו. ובסי' קול יעקב כאן הוא לנכון בזמן בלא וא"ו.
ביעור חמץ. מאן דאכיל חמץ בפסח כמאן דפלח לכו"ם (זח"ב קפב, א). האריז"ל כתב הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה (באה"ט רסתמ"ז). - ואולי הכוונה שלא יאונה לו כל און בשוגג, שהרי בודאי בעל בחירה הוא גם אז.
