המקור, קטע מתוך החיבור „יוסף, התורה ותיקון העולם” מאת אברהם גולדשטיין, מציג ניתוח תיאולוגי־אתי מעמיק של דמותו המקראית של יוסף. יוסף מתואר כ־מופת של התורה, לא רק כמי שעוסק בלימוד החוק האלוהי, אלא כמי שמממש בפועל את ערכיה של התורה לשם תיקון העולם.

הטקסט מעמיד את תפיסתו של יוסף אל מול תפיסת העולם הדטרמיניסטית של מצרים העתיקה. בעוד התרבות המצרית ראתה את המציאות ככפופה לגורל מחזורי ולכוחות הכרחיים שאין מהם מוצא, יוסף משתמש בתורה כדי להראות שהאדם חופשי לבחור את תגובתו גם בתוך נסיבות בלתי נמנעות. בכך הוא פורץ את מעגל הפטליזם ומציע ראייה מוסרית־אחראית, הצופה פני עתיד ומכינה את האדם והחברה לקראתו.

בנוסף, הניתוח יוצר זיקה עמוקה בין מסעו של יוסף לבין התמות הרוחניות של חנוכה. בשני המקרים מודגשת המאבק על שמירת הזהות היהודית בתוך תרבות זרה ושלטת, וכן מתגלה התורה ככוח חי, דינמי ופועל — תורה שאינה מסתגרת פנימה בלבד, אלא יוצאת אל העולם, מאירה אותו ומבקשת לתקנו גם מתוך הגלות עצמה.