פרק זה עוסק במקרים של תערובות – קרבנות שהתערבבו עם קרבנות אחרים, קרבנות שהתערבבו עם חולין, או קרבנות כשרים שהתערבבו עם דברים שפסולים למזבח. כל סוג תערובת נידון לפי דינים שונים.

אם קרבנות נתערבו עם בהמות האסורות בהנאה – כגון שור הנסקל או חטאת הנפסל וחייבים להשאירו למות – כל הבהמות שבתערובת נידונות למיתה. במקרה זה אין דין ביטול.

אם קרבן נתערב עם בהמות שאסורות להקרבה על המזבח אך מותרות בהנאה, הבהמות נותרות לרעות עד שיימכרו, והכסף ממכירת היקרה שבהן משמש לקניית קרבן חלופי.

אם קרבן נתערב עם בהמות שלא הוקדשו כלל, כל הבהמות נמכרות לקרבנות מאותו סוג ומוקרבות על המזבח לשם "מי שהוא בעליהן".

אם קרבנות מאותו סוג נתערבו – כולם מוקרבים על המזבח לשם "מי שהוא בעליהן." אך אם נתערבו סוגי קרבנות שונים, כגון עולות עם שלמים, הבהמות נותרות לרעות עד שיפלו בהם מום, ואז קונים בהמות חדשות מכל סוג לפי ערך היקרה שבקבוצה, על חשבון הבעלים.

במקרים שבהם אי אפשר למכור את הבהמות, כגון בכורות ומעשרות, הן נותרות לרעות עד שיפלו במם מום. הבעלים פודים את קרבנו בכסף בשווי היקרה שבקבוצה, ובכסף זה קונים קרבן חדש. אז, ניתן לשחוט את הבהמות ולאכול אותן כבכורות ומעשרות רגילים המותרים בשחיטה לאחר שנופלים בהם מום.

המשנה מוסיפה מקרה שבו אין דין תערובת כלל: חטאות ואשמות אינן מתערבבות זו בזו כי אשם רק יכול להיות איל וחטאת לא יכול להיות איל.

הגמרא מקשה על לשון המשנה "אפילו אחד מריבוא," ומבארת שהכוונה לשור הנסקל שנתערב עם קרבנות רבים.

הפרק משווה בין משנה זו לבין משניות במסכת תמורה ובעבודה זרה שלכאורה נראים שאומרים אותו דבר. כל אחת מהן מוסיפה פרט ייחודי שאינו נלמד בבירור מן האחרת ולכן היה צורך בכולם.