דף נלווה

המשנה מפרטת, כפי שעשתה בפרק ב', זבחים כ"ט:ב, מצבים שונים שבהם מחשבה יכולה או אינה יכולה ליצור מצב של פיגול, שבו אכילת הבשר תגרור עונש כרת. רבי יהודה חולק על אחת ההלכות, וסובר שאם נעשתה מליקה בעוף בכוונה להקריב את הדם לאחר הזמן, ולאחר מכן נסחט הדם בכוונה לשרוף את הבשר מחוץ לעזרה – הרי זה פיגול, שכן אף על פי שהקרבן נפסל מסיבות אחרות, הפסול של "חוץ לזמנו" קדם.

ברייתא עוסקת בפסוקים של קרבן עולת העוף ומסיקה מהם מספר הלכות לגבי קרבן זה:

1. מי שמתנדב להביא קרבן כזה, יכול להביא רק עוף אחד.
2. המליקה חייבת להיעשות על ידי כהן.
3. המליקה אינה נעשית בסכין.
4. המליקה נעשית בראש המזבח.
5. המליקה נעשית בעורף העוף.
6. יש לנתק את ראש העוף.
7. כל הדם נסחט (אין שארית).
8. הדם נסחט על החלק העליון של קיר המזבח.
9. יש מחלוקת האם המליקה וסחיטת הדם נעשות על הסובב – הרצועה שסביב המזבח – או בראשו.

ברייתא נוספת מביאה דעות שונות לגבי האיברים הנזרקים לבית הדשן ואופן הוצאתם מגוף העוף. העוף נבקע לשניים – פעולה זו נעשית ביד, כפי שנלמד מפסוק בספר שופטים לגבי שמשון.

רבי אלעזר ברבי שמעון חולק על תנא המשנה שלנו בנוגע לקרבן חטאת העוף שבו הכהן ניתק את הראש – האם הקרבן נפסל או לא. מובאות שלוש פרשנויות אפשריות להסביר את סיבת המחלוקת ביניהם.