שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות. היום ה-9 לספטמבר 2025, ט"ז אלול תשפ"ה, ואנחנו ב"זווית אקטואלית" בנושא גיוס חרדים.

הפעם הקודמת והיחידה שעשיתי "זווית אקטואלית" היה לפני כשנה, בהקשר של המתח שבין שחרור החטופים והשמדת חמאס. הדברים שנאמרו בו עדיין רלוונטיים היום על אף כל ההתפתחויות מאז, ומוזמנים לחזור ולהאזין\לקרוא. ולמי שלא מכיר את הפודקאסט שלי ומגיע לכאן בפעם הראשונה - נעים להכיר, ד"ר אלישע רוזנצוויג, ובפודקאסט הזה אני מנסה לבחון נושאים חשובים לעומק, מתוך גישה שאומרת שמגיעים לאמת דרך הסתכלות על המציאות מזוויות מרובות, רק ביחד מספקות לנו תמונה מלאה.

היום אנחנו נדבר על גיוס חרדים, ונראה שאין צורך לפרט כאן על הצורך האקוטי שיש לנו בהגדלת מעגלי הגיוס, ובפרט הגיוס החרדי. רובנו מכירים אנשים שעשו מאות ימי מילואים מאז טבח השביעי באוקטובר, וחלקנו גם מכירים כאלו שהעומס הזה הביא לפגיעה במשפחה ואף לקריסה כלכלית. אם היתה מלחמה שיכלה להבהיר שאנו חייבים שכולם יקחו חלק בנשיאת האלונקה הלאומית והבטחונית, הרי שהמלחמה שאנו מצויים בה היום היא זו.

ועדיין, אל מול הציפייה הזו, מנהיגי הציבור החרדי מתעקשים שלציבור שלהם מגיע פטור עקרוני משירות בצה"ל, כיוון שאותו הציבור עושה דבר חשוב לא פחות - לימוד תורה. לימוד התורה הזה מגן, לטענתם, על העם היהודי ומדינתו על ידי חיזוק הקשר עם בורא עולם. על משקל האמירה של אחד העם "יותר משהיהודים שמרו על השבת, השבת שמרה על היהודים", הם אומרים שלימוד התורה מסייע לנו באופנים מטאפיזיים, ושכל פגיעה בלימוד התורה תפגע קשות בעם ובמדינה, בטחונית ובכלל.

בגלל שאנחנו מתווכחים על הנושא הזה תוך כדי לחימה, כשהצורך גדול והעומס על חיילי המילואים כבד מנשוא, הוא נמצא הרבה בחדשות, והויכוחים עליו אינטנסיביים יותר וטעונים יותר ממה שהיינו רגילים בעבר. ועדיין, באופן מהותי לא השתנה בויכוח הזה הרבה אם משווים את הטיעונים של כל אחד מהצדדים היום לאלו שלפני עשור או שלושה עשורים. נראה לפעמים שאין עוד מה לומר בנושא. ועדיין, יש כמה זוויות ששווה לבחון גם לאחר כל מה שנאמר. ספיציפית, אם תאזינו לפרק כולו מתחילה ועד סוף, אני מאמין שתצאו עם כמה תובנות. קודם כל, אני אנסה להראות שהמצב הוא כמות שהוא בגלל שיתוף פעולה מכל חלקי הציבור בשימור שלו. כל קבוצה בעם החליטה, לפחות עד לאחרונה, שגיוס חרדים הוא לא דבר כזה חשוב. הדבר השני שאני מקווה לשכנע אתכם בו הוא שאנחנו בעיצומה של תקופת התבגרות. מדינה כמו סטרטאפ, וכל מי שעבד בסטרטאפ יודע שתהליכי עבודה שהיו מצויינים כשהייתם שלושה אנשים במרתף של ההורים לא עובדים כשאתם שלושים אנשים במשרד קטן ברמת-גן, ובטח לא כשאתם שלוש-מאות עובדים שתופסים קומה בעזריאלי ומפוזרים על פני שתי יבשות. התבגרות של מדינה, כמו התבגרות של סטרטאפ, היא תמיד אירוע קשה, כי חייבים להחליף שיטות ותהליכי עבודה שהתרגלנו אליהם, ובייחוד כאלו שבעבר היו מתכון להצלחה והיום עוצרים אותנו מלהתקדם.

לפני שנכנס לנושא עצמו, שלוש הקדמות קצרות. קודם כל, מילה על הרקע הצבאי שלי. התגייסתי לסדיר בתותחנים ב-1996 במסגרת מסלול ההסדר, ושירתתי במילואים עד 2007, כך שהספקתי לשרת במלחמת לבנון השניה. ב-2007 יצאתי לחו"ל ללימודי דוקטורט, וכשחזרתי ארצה ב-2011 הודעתי לצה"ל שחזרתי - והם הודיעו לי בתמורה שאין צורך שאחזור ליחידה. זה הסיפור שלי - אם המידע הזה רלוונטי למישהו בהערכת נקודת המבט שאציג כאן, רק רציתי שיהיה בפניכם.

שנית, כפי שאפשר לצפות מפודקאסט כמו שלי, המוקד שלי יהיה הרעיונות המנחים את הדיון כמו גם כוחות המאקרו. לצידן יש כמובן המון המון פוליטיקה, כזו שהיא מאד אישית, ייצרית, מלאת שקרים וחסרת כל הצדקה עקרונית. אבל כמו שאני תמיד אומר, הפוליטיקאים שמנווטים את הדרך הם שיקוף של הציבור ששלח אותם, והם מקדמים את האג'נדה שלהם בעזרת פנייה לרעיונות ואידיאלים שהציבור שלהם מאמין בהם, או לכל הפחות רוצה להאמין שהוא מאמין בהם. הדינמיקות הללו הם המוקד, והם העיקר מבחינתי.

והקדמה שלישית ואחרונה - אני עומד לעשות המון הכללות בפודקאסט היום. לדבר על "החרדים" זה כמו לדבר על "החילונים", וזה כמובן יכול להיות מאד לא מדוייק ולהביא לטעויות גסות. בתוך הציבור החרדי יש המון קבוצות ותתי-קבוצות, ויש גם חרדים שמתגייסים לצבא וכאלו שעובדים למחייתם ומשלמים מיסים וכן הלאה. רק השבוע היה פיגוע בירושלים, שבו חייל חרדי היה חלק ממי שניטרל את האירוע. אבל כיוון שאנחנו מנסים להתמקד ביער ולא בעצים, מקווה שתסלחו לי על ההכללות. אם תרצו דיוק של הקבוצה, אגיד שאני מדבר על מנהיגי כל אחד מהציבורים, ועל הציבור שפועל על פי עצת אותם מנהיגים. נניח, במקרה החרדי, הרי שמדובר ברבנים המובילים בציבור הליטאי, החסידי והספרדי כשהם מעודדים אותם לא להתגייס או אפילוט לשקול גיוס. זו הדמוגרפיה שאנו נעסוק בה היום.

בואו נתחיל, ונעשה זאת במקום הטבעי של הדיון: בציבור החרדי.

הציבור החרדי הוא, מזוויות מסויימות, סיפור הצלחה. בתגובה לשואה, הציבור החרדי ראה לעצמו שליחות - לשקם את מה שהנאצים השמידו. הנאצים השמידו את עולם התורה האירופאי, ובתגובה לכך הם ראו לעצמם מטרה להשלים את מה שנחסר. וכך כותבת ד"ר מיכל שאול, שכתבה ספר בנושא:

"כינונה של יהדות תורנית רוחנית בארץ-ישראל, גדולה יותר מאשר זו שנחרבה באירופה, נחשבה ל"זיכרון כבוד" המשמעותי וההנצחה הראויה ביותר לזכר הנרצחים. לפי תפישתה העצמית, החברה החרדית היא ההמשך האותנטי ביותר לעולם שחרב, ועצם קיומה ושגשוגה הם צורת ההנצחה הראויה והמשמעותית ביותר לקורבנות השואה. המשנה החרדית בעניין זה סדורה: אם השואה הייתה גלגול היסטורי נוסף של מלחמה בתורת ישראל ובמקיימיה, ועיקר החורבן היה בהעלאתם למוקד של רבנים ובני ישיבות ובחורבן בתי מדרשות ובתי כנסיות, הרי שהנקמה המשמעותית בנאצים והנצחת "מורשת" הקורבנות היא בחיזוקו של עולם התורה."

כשמסתכלים על הסיפור היהודי באופן הזה, אז כן, הציבור החרדי הוא סיפור הצלחה, לפחות בעיני עצמו. כמות האנשים שלומדים כיום תורה, שיכולים להקדיש את חייהם ללימוד תורה, הוא גדול מעל ומעבר למה שאי פעם היה באירופה, ומה שבכלל היה ניתן לדמיין שם, ולכן בכך הציבור החרדי הצליח לתקן במשהו את ההרס והחורבן שהיטלר הותיר אחריו.

ניתן להבין את היעד הזה ואת השאיפה הזו בעיקר בשנים הראשונות, בעשורים הראשונים שאחרי השואה. בעולם שכזה, כשאתה מיעוט דמוגרפי גם במדינה היהודית שהוקמה סביבך, הגיוני שתראה את עצמך כשומר על גחלת העבר שלא תכבה. המנגנון להשגת היעד הזה הוא בניית גטו, שמורת טבע מוגנת מן העולם שבחוץ, שבתוכה תוכל לגדל, כמו באינקובטור, את מה שנותר מן העולם הישן. כשאתה קטן, ההשפעה שלך על הציבוריות הישראלית היא מינורית, ושאר הציבור גם הוא יכול לאפשר לך להתכנס בגטו ולעזוב אותך לנפשך.

אבל מה שאפשר לעשות כשאתה קטן אי אפשר לעשות גם כשאתה גדול. תחשבו על אותו הסטרטאפ שהזכרתי קודם: הבעיות של ניהול מאות אנשים מגיעות דווקא בגלל ההצלחה המדהימה של שלוש המייסדים שהתחילו בגראז' של ההורים. מהרגע שהציבור החרדי הצליח במשימה שלקח על עצמו, הוא נהיה גם קרבן של ההצלחה הזו. כלומר, ההצלחה מאתגרת את האידיאל, ודורשת התנהגות אחרת, הרחבה של האידיאל. האידיאל הזה היה אידיאל של שיקום ההריסות, אבל מה עושים ביום שבו השיקום הסתיים - איך ממשיכים משם? ספיציפית, ההצלחה דורשת לקיחת אחריות גדולה יותר על מה שיש היום, על מה שקורה במדינה כולה. אי אפשר להתמקד רק בתחזוק הגטו כשהגטו מכיל כבר 20 אחוזים מהמדינה, שכן החלטות פנימיות של הגטו משפיעות כבר מערכתית גם על אלו שמחוצה לו.

לפעמים אנשים אומרים את הטיעון הזה ממקום אזרחי או ציוני, אבל אני רוצה לחדד ולומר שאני מתכוון אליו ממקום תורני דווקא. החרדים אומרים שהם רואים בלימוד התורה ערך עליון, וזה מה הם רוצים לקדם מעל הכל. אבל גם הם יודעים שבתורה יש עוד מצוות - ומה עם כל השאר? גם החרדים יודעים שיש בתורה מצווה להשתתף במלחמת הגנה על העם, מה שקרוי "עזרת ישראל מיד צר". על מצווה שכזו אומרת הגמרא, ובעקבותיה פוסק הרמב"ם, שכולם יוצאים להילחם, אפילו כאלו שלרוב היו מקבלים פטור, כמו חתן וכלה ביום חתונתם. אני מזכיר את הדברים לא כדי לצלול לפולמוס על שירות צבאי במישור הדתי שלו, אלא כדי להצביע על העובדה הברורה מאליה, שיש הרבה אידיאלים שהתורה דורשת שאנשים יפעלו למענם, לא רק אחד. התורה מכירה בכך שבחיים צריך לעשות שיקלול תמורות: לקבוע יחס המרה בין שני אידיאלים. נניח, בין עוד לומד תורה לבין עוד חייל בשטח. גם מישהו בתוך הציבור החרדי, שחרד לקיים את דבר ה', צריך לשאול - כמה לומדי תורה צריך כדי שגם אנחנו, החרדים, נצטרך להתחיל להפריש בחורים מהקהילה לשירות בצבא? גם החרדים, הרי, מאמינים בכך שאין סומכים על הנס, שיש לעשות השתדלות, ושהיסטורית במלחמות המתוארות בתנ"ך ובמדרשים רוב עם ישראל יצא למלחמה בעוד שמיעוטו - שבט לוי - שימש כעתודה הרוחנית. כיוון שכך, שאלת האיזון חייבת להישאל פנימית, ללא כל קשר ללחצים חיצוניים של המערכת הפוליטית והמשפטית.

במצב בריא, השאלה הזו היתה עולה למועצת חכמי התורה או כל גוף רבני אחר שרוצה להתמודד באופן אמיתי עם המציאות. יש גם לשער שהתשובות שהגוף הזה היה מגיע אליהן היו שונות ממה שאני הייתי מגיע אליהם או ממה שהממשלה תרצה לקדם, וזה צפוי ובסדר גמור. אבל בפועל - השאלה אפילו לא נשאלת, והדיון אינו מתחיל להתחיל. ההנהגה החרדית מסרבת להודות שמשהו השתנה בעולם שמחייב התייחסות חדשה, ולכן כל ההתייחסות שלהם לאירועי התקופה נעשית דרך פריזמה טקטית צרה.

הדברים הללו אולי אינם מפתיעים במיוחד כשחושבים על העובדה שמדובר בחברה שמרנית, כזו שבנויה על אתוס של "עושים היום מה שעשינו אתמול". אבל האמת היא שדווקא ממקום של רצון לשמר את לימוד התורה היה ראוי שנראה דיון מעמיק יותר אצל החרדים פנימה. נניח שהמטרה היא להגדיל תורה ולהאדירה - מה הדרך לעשות זאת לאורך עשרות ומאות שנים, ולא רק לאורך הקדנציה הקרובה? איך משקללים לתכנית את הכעס מהציבור שמסביב, זה שמתקצב הרבה מהפעילות התורנית דרך המיסים, ואיך מתמודדים עם השפעותיו לטווח ארוך? אם "אין קמח אין תורה", אז כיצד דואגים שיהיה מספיק קמח, כלומר כלכלה יציבה, כדי לתקצב את הפעילות התורנית הזו? וכן הלאה וכן הלאה.

מה שקורה בפועל הוא בדיוק להיפך, ובמקום להתחשב בתלות בחברה שמסביב נראה שהנהגת החרדים עסוקה בעיקר בביצור העמדה שלהם מאז ומתמיד, ובאופנים שרק מסכנים את הגטו עוד יותר. הנהגת הציבור החרדי מצהירה "לעולם לא", ומשחררת את תלמידיה לחופשת בין הזמנים בתקופה שמילואימניקים משרתים ללא הפסקה מאות ימים. "נמות ולא נתגייס" היא אומרת, בעודה מגוננת אפילו על אלו שאינם לומדים באופן אדוק. היא מצהירה שאין אפשרות לבטל תורה למען הצבא, אבל משחררת אנשים לפעול לקידום המועמדים שלהם בבחירות המקומיות תחת הכותרת "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" וזה רק קמצוץ ממה שאנו חשופים לו בציבור, וממה שאני שומע מכמה אנשים שאני מכיר בתוך הציבור הזה, המצב שם אינו שונה.

כל מה שתיארתי כאן הוא על אחריות החרדים בלבד. אנחנו אמנם בתקופת התבגרות, אבל גם אין מקום להתנשאות כאן מצידי - מדובר באנשים בוגרים שנושאים באחריות למעשיהם, ובעיקר ממנהיגים של ציבור אידיאליסטי הייתי רוצה להאמין שאפשר לצפות למשהו מעמיק יותר, מרחיק ראות יותר. בשורה התחתונה, ככל שהטרנדים הדמוגרפיים ימשיכו באותו הכיוון, הלחצים על הציבור הזה יגברו. מדובר, כפי שאמרתי, במחיר ההצלחה, וזה אומר שעבור החרדים יש כאן מילכוד 22 - או להפוך את הטרנד הדמוגרפי או לשנות את מימוש אידיאל הגטו שלהם. הכוחות הדמוגרפיים הם חזקים כל כך וברורים כל כך שזה יקרה בסופו של דבר - השאלה היא רק באיזה מחיר, ואיך להיערך לשלם אותו.

זו, אם כן, הטרוניה הגדולה שלי על החרדים - ומכאן אפשר לעבור לשאר הקבוצות באוכלוסיה. להטיל את כל האחריות למצב על החרדים זו תהיה טעות, כיוון שהמצב שבו אנו מצויים היום הוא תוצאה גם של ההתנהגות הציבורית הכללית, מימין ומשמאל גם יחד. יש כאן מספר רבדים לבעיות שם, ואנו נתמקד בשניים מהם - הפוליטי והערכי.

הרובד הראשון הוא הפוליטיקה, וקודם כל הפוליטיקה הקטנה. גיוס חרדים הוא נושא שמעורר המון אמוציות, שמתועלות ללחצים על פוליטיקאים ואישי ציבור, שבתורם פועלים להציף או להדחיק את הנושא. כולם מבינים שהחרדים רוצים פטור מגיוס, ולכן האינטרס הפוליטי של קואליציה שמשלבת חרדים הוא לדחות את מאמצי הגיוס, ושל האופוזיציה - לקדם אותם. האינטרסים הללו הם פוליטיים, והם קיימים בלי כל קשר לצורך האמיתי של הצבא, בלי כל קשר לאפשרויות אחרות להגדלת הסד"כ, בלי כל קשר להיתכנות הפרקטית של גיוס חרדי המוני או לשאלות של מוסר והערך של לימוד תורה. פוליטיקאים תמיד ידברו על הדברים שיביאו להם יותר מצביעים ושיפעילו לחץ על הצד השני.

הדברים באים לידי ביטוי, כל כמה זמן, באופן ציני ואפילו מצחיק. הרי יש עוד קבוצה גדולה שלא מתגייסת, וזו החברה הערבית. כשנושא החרדים מגיע לטונים גבוהים במיוחד, אנחנו פוגשים לפעמים בהפתעה רטורית: השמאל תובע שהחרדים יתגייסו, אבל לא מתאמץ לגייס את הערבים. והימין, מצידו, מגן על החרדים בטענה שאם רוצים לגייס את כולם - אז את כולם, כולל הערבים, שגם הם אזרחי המדינה. על פניו, אם הפוליטיקאים שלנו היו כולם ישרים וכנים לגביי דעתם, הדברים היו מתהפכים: השמאל, שבונה חלק גדול מן האידיאולוגיה שלו על האתוס האזרחי, היה צריך לדחוף לגיוס רוחבי שכולל גם את ערביי ישראל; ואילו הימין, שמתמקד לרוב בצד הלאומי, היה צריך להבדיל בין יהודים לשאינם יהודים, לפחות בכל הקשור להגנה על המדינה היהודית היחידה בעולם. העובדה שהיוצרות מתהפכות מוכיחה את מה שכולנו יודעים: שחלק גדול מהשיח מונע משיקולים קואליציונים, וכל השאר זו רטוריקה שנוחה לפוליטיקאי באותו היום.

ועדיין, אפילו שהמשחק הפוליטי הרדוד הוא חלק גדול מהבעיה, זו לא כל הבעיה. למשחק הזה יש גם אזורים שבהם המים עמוקים יותר, ולראייה הבעיה הזו מלווה אותנו עשרות שנים. בעצם, מדובר בצד השני של המטבע של שימור הגטו החרדי וההתמקדות החרדית פנימה לקהילה שלהם: לאורך כל התקופה הזו, לנציגי הציבור הציוני היו תמיד דברים חשובים יותר באג'נדה מאשר גיוס חרדים. וכאן בדיוק נכנס כלל פשוט של משא ומתן: אם נושא א' הוא בראש סדר העדיפויות שלך, ונושא ב' הוא בראש סדר העדיפויות של הצד השני, כל אחד יתן לשני את מה שהוא רוצה ובכך כולם יוצאים מרוצים. וזה מה שקרה - המפלגות הציוניות תמכו בתיחזוק הגטו החרדי בתמורה לפרס הגדול של בניית הממשלה וקביעת המדיניות הרחבה של המדינה. בתחילה אלו היו מפלגות השמאל שהחרדים נתנו להם את קולם, ולאחר מכן מפלגות הימין, ובכל פעם אצבעות החרדים הורמו בתמיכה בקואליציה בתמורה לשימור הגטו וסיבסודו.

כבר מן הניתוח הזה עולה השלכה פרקטית לכל אחד מאלו שרוצים שהחרדים יחוייבו להתגייס, נניח כמוני. תהיו ריאלים ותשאלו את עצמכם - על מה אתם מוכנים לוותר כדי שהשינוי יקרה? האם תהיו מוכנים לקואליציית המפלגות הציוניות כולן? כלומר, לבנות קואליציה עם ביבי, עם בנט, עם לפיד, עם סמוטריץ', עם יאיר גולן? כל עוד המרכז הציוני הרחב של המדינה מתעקש שהויכוח הפנימי בתוכו חשוב יותר מגיוס החרדים, המצב לא ישתנה כי אף אחד לא יוכל לבנות כח פוליטי חזק דיו כדי לשנות משהו, כדי להכריח את הציבור החרדי להתבגר. כל עוד זה המצב, אנחנו יכולים להטיח זה בזה האשמות על שחיתות מוסרית או צביעות פוליטית עד מחר. כדי שמשהו ישתנה צריך שמישהו יבנה קואליציה קונקרטית, במציאות ולא בדמיון, של 61 חכ"ים שרוצים לקדם את הנושא הזה ומוכנים ללכת איתו עד הסוף על אף המחלוקות ביניהם. זה אולי נוח להתעלם מהצורך המתמטי הפשוט הזה, אבל המחיר של ההתעלמות הוא שהבעיה לא תיפטר. מצד שני, כל שנה שעוברת המחיר של הדחיינות יגבר, ולכן אני אופטימי שבשלב מסויים המהלך הזה יקרה, אולי - ימים יגידו כמובן - בבחירות הקרובות.

בהקשר הזה אני אגיד משהו שיתפס אולי כדעה לא פופולרית: אין שום פסול בטקטיקה של החרדים. אני חושב שהמטרה שהם מנסים להשיג פסולה, אבל האמצעים כשרים לגמרי. זו דמגוגיה לקרוא למי שטוב במשא ומתן ומנצל הזדמנויות פוליטיות "סחטן". מי שבחר להיכנע לדרישותיהם עד היום הן המפלגות שהרוב הציוני בחר בהם. העם, דרך נבחריו ודרך המשוב שהם קיבלו ממערכת בחירות אחת לשניה. אם המרכז הציוני רוצה שינוי - ואני רואה את עצמי חלק ממנו - אז בואו ניקח אחריות ונצביע בהתאם. בואו נשדר לסוקרים ש"רק X" או "רק לא X" זו לא הבטחת הבחירות שאנו רוצים לשמוע, אלא משהו עמוק יותר, תוכנית לשינויים מהותיים במדינה שיש להם בסיס רחב בציבור, כזה שחוצה מחנות. כשזו תהיה הרוח שנושבת בכנסת, או אז נוכל לנוע קדימה.

עד כה דיברנו על פוליטיקה, אבל הפוליטיקה היא רק שיקוף של רצון העם, ולרצון הזה יש יש שכבות עמוקות יותר שאנחנו חייבים לחשוף. שווה שכל אחד מאיתנו ישאל את עצמו - כל אחד בצד הפוליטי שלו - האם אנחנו באמת רוצים שהחרדים יתגייסו? בואו נניח שמחר בבוקר מתרחשת מהפכה רוחנית ציונית בכל הציבור החרדי, וכל הצעירים החרדים בגיל גיוס מתייצבים בבקו"ם. באופן פלאי הצבא מודיע - קרה נס ואנחנו בעצם ערוכים לקבלה של כולם! האם אתם מרוצים ונלהבים? או שמא יש לכם חששות חדשים שצפים ועולים?

כאן, אני חושב, יש הבדל גדול בין הימין והשמאל במדינה. ספיציפית, דווקא אלו שכל הזמן תובעים שהחרדים יתגייסו - הצד של השמאל הליברלי - דווקא הם לדעתי היו שוקלים באותו היום לבוא ולחסום את דרכם של החרדים לתוך הצבא.

מדוע אני חושב כך? כי כניסה מסיבית של חרדים לצה"ל תתנגש עם טרנד אחר שקורה בדיוק באותו צה"ל, וראוי לתת את הדעת על ההתנגשות הזו. הטרנד שאני מדבר עליו הוא, כמובן, קידום שיוויון הזדמנויות לנשים. בשנים אחרונות יש הרבה פעילות של ארגוני הנשים שדורשים להרחיב את המסלולים והיחידות שפתוחים בפני נשים בצה"ל. כיוון שעל פי הדת היהודית יש חשיבות להפרדה בין נשים וגברים, המגמות הללו כבר יוצרות חיכוכים עם המשרתים הדתיים בצה"ל, בייחוד בני ישיבות ההסדר והמכינות הקדם צבאיות. יחידות שלמות שהביינישים נהגו להתגייס אליהן כבר לא יראו ביינישים, בגלל שיש שם יחידות מעורבות שמקשות על שילוב חיי דת עם השירות בהם.

אם זה ככה היום, מה לדעתכם יקרה לכל תחום שילוב הנשים בצה"ל ביום שיהיה גיוס חרדי מסיבי?

להבנתי, לשאלה הזו יש הרבה תשובות אפשריות, אבל כל אחת מהן מובילה לפשרה שלצד הליברלי יהיה קשה לבלוע. אפשרות אחת היא שצה"ל יקים יחידות על טהרת הדתיות וישאיר את שאר הצבא באותו סגנון כמו היום, שם נשים יוכלו לשרת כמו היום. הכיוון הזה, הגם שהוא מתקבל כיום בהיקפים קטנים, לא יתקבל בברכה בצד הליברלי בתור משהו מערכתי. לקראת ההתנתקות, ולא רק אז, היו שהזהירו שיחידות עם הומוגניות דתית הן כאלו ש"בבוא היום ישמעו לרב ולא לרמטכ"ל". האם ישמחו בצד הליברלי כשפתאום יהיו 20% קצינים חרדים, מח"טים חרדים, ומועמדים לרמטכ"לות שהם חרדים, שתחתיהם יחידות על טהרת החרדיות? ובנוסף, גישה שכזו פשוט מנסה את קונספט הגטו החרדי אבל הפעם בתוך צה"ל. אם הטרנדים הדמוגרפיים הקיימים ימשיכו, באיזשהו שלב האחוזים יהפכו את המנגנון הזה ללא ריאלי.

ומה האלטרנטיבה? על פניו היא תהיה לאפשר לחרדים להתגייס לכל היחידות, מה שידרוש התחשבות בצרכים התרבותיים שלהם בתוך צה"ל. אני לא אומר שהצבא צריך להתאים את עצמו מערכתית לדרישות הקיצוניות ביותר של החסידות הקיצונית ביותר, אבל גם אי אפשר לגייס קבוצה באוכלוסיה עם תרבות מובחנת ולהודיע להם שהם חייבים לזנוח את התרבות שלהם, או שהם לא יכולים להשפיע על התרבות הצה"לית. צה"ל שייך לכל המתגייסים, נקודה. גיוס החרדים לא יביא להוצאת כל הנשים מצה"ל - גם הן קבוצה חשובה וצה"ל שייך גם להן - אבל תדרש התאמה, הצבת גבולות להיקף וסוג הפעילות של נשים בצה"ל, כדי שיהיה מקום לחרדים לפעול בו.

בנוסף, חייבים גם לשאול - האם בית המשפט העליון יאפשר לממשלה או לצה"ל לממש תכנית פשרה שכזו, או שמא יורה לצה"ל לפתוח את כל היחידות, כולל אלו עם חרדים, לקבל נשים לשורותיהן? שווה לזכור שבעבר בית המשפט העליון כבר כפה על צה"ל לפתוח יחידות לנשים בניגוד לעמדה המקצועית של צה"ל. יתכן שכל תכנית גיוס המונית תתרסק בבית המשפט עוד לפני שהיא תצליח להמריא. נניח, בטור פרשנות מספטמבר 23 בעיתון “הארץ” הכותרת היתה:

"הרמטכ"ל ציית לבג"ץ, ונאלץ להכריז על פתיחת סיירת מטכ"ל גם לנשים. הרצי הלוי הבין את הלך הרוח של השופטים בעתירות לשילוב נשים ביחידות מובחרות, ופעל בהתאם. ההחלטה גוררת טנטרום של המחנה החרד"לי, שרואה בה מזימה משותפת של השופטים והגנרלים להחלשת צה"ל".

תחשבו עכשיו על האתגר הזה, אבל מוכפל עשרת מונים, ותשאלו את עצמכם אילו ערבויות החרדים ידרשו כדי להיכנס לצבא באופן מסיבי, מי יהיו להקת המעודדות של כניסתם לצה"ל תחת התנאים הללו ומי דווקא יהיו אלו שמתריעים שזה יחריב את צה"ל והמרקם החברתי הישראלי.

בלהט הדיון הציבורי והתביעה המוצדקת מהחרדים להתגייס, הנקודות הללו והאתגרים שהן מציפות בקושי מקבלות התייחסות. לפעמים נדמה לי שאנשים מדמיינים שיהיו יותר חיילים, העומס על המשרתים הקיימים יקטן, אבל צה"ל ישאר בדיוק כמות שהוא היום. הם לא מעכלים שצה"ל עם גיוס הציבור החרדי כולו יידרש לעבור שינויים מרחיקי לכת ב-DNA שלו, וקשה לדעת מראש לאן זה יוביל. האמת שהדאגה מכך ראוי שתעסיק את כולם, ולא רק את השמאל הליברלי. היחס לנשים הוא גם דבר חשוב לימין, ולציונות הדתית. כניסה מסיבית של חרדים באמת תזעזע את המערכת, נשים באמת ישלמו על כך מחירים או לפחות ידרשו לשנות מהנוהגים הקיימים היום, ובטוח יקח זמן עד שהאיזון הנכון ימצא בין הצרכים של כל הצדדים.

ולסיום הדברים הללו, שווה גם לציין שכל מי שחושש משינוי דרמטי שכזה בצה"ל, יכול גם להבין לליבם של החרדים שנמנעים מלהתגייס, שכן זו תמונת מראה של החשש החרדי משינוי דרמטי בחברה החרדית כתוצאה מגיוס בסדרי גודל גדולים. הציבור הדתי לאומי בנה לאורך שנים מערכות לתמיכה דתית ורוחנית בחייליו, פילוסופיה שלמה סביב השירות והמפגש עם העולם החילוני, ועדיין יש אנשים שהצבא מוציא אותם חילונים. החששות של הציבור החרדי מהפגיעה בחברה שהוא בנה, גם לא זו שקשורה לצה"ל אלא כל הגטו שהם בנו - איננה תיאוריטית. די ברור (לי לפחות) שמשהו כמו כניסה לצה"ל בסדרי גודל גדולים יוביל לשברים נוספים אצלם בחברה.

את הדברים הללו אני מכוון דווקא לציבור הדתי-לאומי, זה שמשרת בהמוניו בצבא, משלב ספרא וסייפא, ושאני נמנה על חבריו. זהו הציבור שנושא הרבה מן העול, אבל מבחינת תפיסת עולמו דווקא קל לו לומר - "תתגייסו, תראו, זה אפשרי". זה הציבור שיפגע הכי פחות מכניסה מסיבית של חרדים לצה"ל, כיוון שהוא רואה את עצמו כשותף דתי לחרדים כמו שהוא שותף ציוני לחילונים. דווקא בגלל זה, דווקא בגלל שעבורו גיוס חרדי יהיה התגשמות האידיאולוגיה שלו עצמו, יש סיכון לא קטן שהוא ינסה להתעלם מבעיות בתהליך שכזה כשהם עוד קטנות. יותר מכולם, חשוב שהוא יבין את החששות של שני הצדדים, החרדי והליברלי. גם ברמה המעשית, וגם ממקום אמפתי - לדעת שהם עומדים בפני משהו מאד קשה לעיכול, רעידת אדמה אמיתית, שאולי אם הייתם במקומם הייתם מנסים בכל כוחכם לדחות אותה ליום אחר, אי שם בעתיד.

בכך אנחנו מגיעים שוב לעניין שאיתו התחלנו. השביעי לאוקטובר היה קריאת השכמה למדינה ולעם, להבין שצריך לשנות דיסקט בכל מני מקומות. שהמערכות שהתרגלנו אליהם לא עובדות יותר, ושככל שנדחה את השינוי הוא יהיה כואב עוד יותר. ועדיין, היו סיבות טובות ומובנות מדוע עד כה הדברים לא השתנו, הסיבות הללו עדיין קיימות ולא נוכל להתקדם עד שלא נסתכל להן בעיניים ונחליט להתמודד איתן אחת ולתמיד. כולנו.

וכן - יהיו לכך מחירים. אבל כאן אני נזכר בדבריו של ג'ורדן פיטרסון, הפסיכולוג הידוע, שאמר כבר:

“יש יסוד של הקרבה בתהליך ההתבגרות... אתה יכול לבחור אילו מגבלות לאמץ בחייך, או שאתה יכול לתת למגבלות הללו להפתיע אותך בגיל 30, או אפילו יותר גרוע - בגיל 40... כל מה שקורה כשאתה דוחה את התשלום הוא שהקנס עליו מצטבר... עליך לבחור ההקרבה הארורה שלך, כי ההקרבה היא בלתי נמנעת, אבל לפחות הבחירה בידך מה להקריב.”

אז כן, כל שאני רוצה לאחל לכולנו הוא שנדע להטמיע את המסר הזה. אנחנו אחרי שנתיים של קורבנות רבים, בעיקר במונחים של נפשות יקרות שהקריבו את חייהם למען המדינה. אבל מה שידרש מאיתנו בשנים הקרובות הם קורבנות מסוגים נוספים, ובתקווה שנדע לבחור את הקורבנות הנכונים, את הדברים שראויים להקרבה של אותם שמהווים עבורנו את מגש הכסף למה שנעשה מהמדינה ביום שאחרי המלחמה.

יהי רצון שכך יהיה.

This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com