כשהתחיל הסגר, הרגשתי דווקא ממש טוב.

אני טיפוס כזה שאוהב להיות בבית והסגר הזה נתן לי תירוץ טוב להישאר בבית ולהרגיש טוב עם זה. יש תחושת אשמה כזאת על הבחירה או הרצון להיות בבית, במקום לצאת, לפגוש אנשים.

זה מצד אחד מרגיש לי הכי נורמלי בעולם, מצד שני, זה לא ממש נורמלי מצד החברה ולפעמים זה יוצר בלבול וגורם לי לא להרגיש טוב עם עצמי על זה שאני לא פועלת לפי איך שאני כאילו אמורה להתנהג.

האם זה משהו שדורש שינוי?

בפרק היום אני רוצה לדבר בדיוק על התחושות האלה, ואיך להתמודד איתן בצורה שפויה וכנה.