אף פעם לא השתתפתי בהפגנות. חשבתי שזה לא משנה שום דבר. 

עם תחילת חקיקת חוקי המהפכה המשפטית, התחלתי ללכת למחאות ולהיות פעילה בתנועת ההתנגדות להפיכה. 

כמוני עוד רבים שנזרקו לתוך הפעילות הפוליטית בפעם הראשונה, כי עכשיו משהו מרגיש אחרת. אבל אני עדיין לא יודעת - האם זה בכלל משנה?

פניתי לפרופ' תמר הרמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה ומהאוניברסיטה הפתוחה, שחוקרת מחאות ומהפכות, וביקשתי ממנה להבין אילו מחאות מצליחות? אילו נכשלות? מה מיוחד במחאה הזו? והאם היא יכולה לייצר שינוי? 

מבחינה אבולוציונית גברים ונשים שונים זה מזה. 

בתקופת האדם הקדמון, תפקיד הזכר היה לצוד ותפקיד הנקבה לגדל ילדים - לכן לכל מין יש מוח שונה, חוזקות וחולשות שונות. 

נשים חומלות ורגישות, גברים חזקים ולוחמניים. גברים בוגדים יותר, נשים לא צריכות לשרת בצבא. גברים אלימים, ונשים רכלניות. 

אני לא צריכה להמשיך - כבר שמעת את כל האמירות האלו. 

היום, אחת ולתמיד, נשאל האם כל זה נכון? האם לזכרים ולנקבות, לגברים ולנשים, באמת יש מוח שונה ותכונות שונות?

פרופ' דפנה יואל מאוניברסיטת תל אביב הפכה את שאלת ההבדלים המוחיים בין גברים לנשים למשימת חיים, והתשובה שלה וודאי תפתיע אתכן. 

האזינו ושמעו על התגליות המרגשות של פרופ' יואל, שפותחות צוהר לעולם חדש של הכרת מוחם של בני ובנות האדם!

כאן אפשר לחקור את הפסיפס המגדרי הייחודי שלך! https://gendermosaic.tau.ac.il/

לכל אחת יש את הסיפור שלה. היא מחליטה על חלקים ממנו, וחלקים ממנו נכתבו לה מראש.

לכל קבוצה יש את הסיפור שלה. לפעמים אלו סיפורים קצרים, לפעמים ארוכים, לפעמים לא ממש יודעים איפה הסיפור ומתחיל והאם הוא אי פעם יסתיים. 

הסיפור הישראלי ברור לכולנו. אנחנו משננות חלקים גדולים ממנו, יודעים לשלוף בכל אירוע את הפרק המתאים. 

פרק מיוחד לכל יום זכרון, פרק לכל חג, פרק לכל מועד, פסוקים שכתובים על שלטים במחאות, מילים שמצוטטות בשירי אהבה. 

עד כמה הסיפור הישראלי הוא שלך, ועד כמה את שלו?

יולי נובק, מנכ"לית שוברים שתיקה לשעבר שכתבה את הספר "מי את בכלל", גדלה בתוך הסיפור הישראלי. קראו לה בוגדת כשהיא שאלה עליו שאלות. היום היא כבר מתחילה לכתוב סיפור חדש.

מהו הסיפור הישראלי? לאילו נקודות אנחנו עיוורות בו? ומה אפשר לעשות כשאת מגלה את זה?

האזינו >>>

הקהילה הגאה השיגה לא מעט נצחונות בשנים האחרונות, בארץ ובעולם. כתנועת נגד, כוחות שמרנים מתמקמים בראשי המדינות ומנסים להשיב את הגלגל לאחור, למצב "הטבעי", ל"משפחה הטבעית" - אמא, אבא, ילדים.

נדמה שאף אחד לא לוקח רגע לשאול, האם הדבר שאנחנו קוראות לו "טבעי" או "ביולוגי", האם הוא באמת-באמת טבעי?

היום נדבר לא על מיניות הטרונורמטיבית מול מיניות קווירית, אלא נרד שלב אחד עמוק יותר, לשאלה שגם היום, אנשים חוששים לשאול - האם מיניות, בכלל, היא דבר הכרחי?

לא נשאל מה טבעי ומה לא טבעי, אלא נבין מה הוביל אותנו לחשוב שאלו מושגים קשיחים וברורים. דרך חקירת הזהות הא-מינית נבין איך יכולה להיות "מיניות כפויה" גם כשלא פועלים עלינו באלימות גלויה, ונחדור עמוק לתוך התודעה המינית שלנו, כדי להבין טוב יותר איזה מיניות אני באמת רוצה, או לא רוצה.

תצטרף אלי גאיה שטיינברג, אקטיביסטית א-מינית למעלה מעשור, ותלמד אותי את כל מה שלא ידעתי שלא ידעתי על הרעיונות שמעצבים את התודעה המינית שלי.

למה אני לא יודעת מה מענג אותי?

למה תעשיית הפורנו הופכת את הסקס שלנו לפחות מענג?

למה חשוב לאונן?

איך אפשר לחנך למיניות בלי לפגוע בערכים של הקהילות השונות?

למה חינוך מיני להט"בי חשוב במיוחד?

איך להתמודד את הפערים בחשק המיני במערכות יחסים?

ולמה אין ויאגרה לנשים?

פרק שני בסדרת מיניות וחירות עם המטפלת המינית המוסמכת לי ראובני.

אני מפחדת. אני לא יודעת ממש ממה, אבל אני מפחדת. אני מפחדת כי כולם סביבי נראים מפוחדים, זורקים מושגים חדשים לאוויר כמו "פסקת ההתגברות" ו"חוקים פרסונליים", בצירוף צקצוק ואמירת "בושה". אני מפחדת ממה שאני קוראת ושומעת, ומפחדת יותר ממה שאני לא שומעת.

"תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב. הקיץ הזה את הולכת לים עם בגד ים".

כשיארא שהין גראבלה הייתה ממש קטנה, השכן של משפחתה ביפו היה ערבי. מתישהו הוא עזב, ובמקומו נכנסה שרון, ויארא שיחקה עם הבת שלה בגינה.

בכיתה ח', בטיול עם בית הספר לירושלים, היא הרגישה מתח באוויר. היא לא ידעה בדיוק מה מתרחש, אבל היא הלכה וחקרה, והתחילה ללמוד את הלאום שלה, את הפלסטיניות. מאז היא לוקחת חלק בפעילויות אקטיביסטיות פלסטיניות ופמינסטיות ביפו ובמקומות נוספים בארץ, והיא הראשונה שאשוחח איתה על הנושא הכה נפיץ, וככזה גם כל כך חשוב - פמיניזם פלסטיני.

נדבר על ג'נטריפיקציה, על פמיניזם בהתנחלויות, על אלימות בחברה הערבית, על רגישות תרבותית, על הקושי והשמחה שבאקטיביזם, על איראן, ועל עוד ועוד נושאים חשובים, מרתיעים אך מרתקים.

"פעם ראשונה בהיסטוריה של העם היהודי שההלכה נכפית" טוענת מלכה פיוטרקובסקי.

חצי מאזרחי מדינת ישראל התעוררו בעצב ברביעי בבוקר - גוש הימין ניצח ובגדול, עם ייצוג משמעותי לחרדים ולציונים הדתיים. מיד התחילו לרוץ ברשתות בדיחות על ירידה מהארץ ועל סיפורה של שפחה. כולן חוששות ממדינת הלכה. וגם אני. אז הרמתי טלפון למלכה ושאלתי שאלה פשוטה - "האם זה מה שההלכה רוצה?"

התשובה של מלכה, אשת ההלכה האורתודוכסית, פשוטה: לא ולא! את ההלכה אסור לכפות, ויש לפרש אותה כך שכל אחד שרוצה לשמור את התורה - יוכל. כן, גם אם הוא הומו.

בפרק הקרוב נציע גישה שונה להלכה, כזו שתראה לנו כיצד ניתן גם לשמור על זכויות הנשים וקהילת הלהט"ב לצד חיים הלכתיים, ולא בניגוד אליהם.