אור

מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת אח"ק תשפ"ה לפ"ק

הנושא: כבוד חברים

ספר ויקרא פרק יט

(יח) לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה':

ספר דרך חיים - פרק ב משנה יד

ויש לך לדעת כי מה שאמר ר' אליעזר יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך הוא ענין גדול מאד להביא את האדם לעולם הבא, ובפרק תפלת השחר (ברכות כ"ח, ב') כשחלה ר"א נכנסו תלמידיו אצלו אמרו לו רבי למדינו ארחות חיים ונזכה לעולם הבא אמר להם הזהרו בכבוד חבריכם וכו' הרי כי ר' אליעזר שאמר כאן יהיה כבוד חבירך חביב עליך כשלך, ר"ל כי דבר זה מביא האדם לחיי עולם הבא.

ואל יקשה לך כי למה דבר זה מביא לחיי עולם הבא, כי דבר זה יש להבין מדבר זה שאמרו חכמים (ב"מ נ"ט, ב') כל המלבין פני חבירו אין לו חלק לעולם הבא ומזה תבין כי ההפך הוא הזהיר בכבוד חבירו הוא הדרך לחיי עולם הבא וכמו שיתבאר לקמן דבר זה בבירור, כי כאשר הוא נוהג כבוד באדם שנברא בצלם אלקים כי האדם נברא בצלם אלקים ומפני זה ראוי לעולם הבא. כי אין ראוי לאדם עולם הבא רק בשביל צלם אלקים אשר הוא לאדם מן העליונים וכדכתיב בכתוב (בראשית א') נעשה אדם בצלמנו כדמותנו ומפני זה ראוי האדם לחיי עולם הבא, ולפיכך אמר כאשר תהיו נזהרים בכבוד חבריכם יהיה לכם עולם הבא ולא תהיו ח"ו מבזים את הצלם שבו תלוי עולם הבא.

וכן אמרו בספרי (מכילתא סוף יתרו) לא תעלה במעלות על מזבחי ר' ישמעאל אומר הרי הדברים קל וחומר ומה אם אבנים שאין בהם ידיעה לא לרעה ולא לטובה אמר המקום לא תנהג בהם מנהג בזיון חבירך שהוא בדמיון של מי שאמר והיה העולם דין הוא שלא תנהג בו בזיון ע"כ, הרי כי האזהרה על חבירו מפני כי הוא נברא בצלם אלקים כי זהו המעלה היתירה שיש לאדם ובשביל זאת המדריגה האדם זוכה ג"כ למעלה העליונה לחיי עולם הבא, ולכך אמר כי זה ארחות חיים לעולם הבא להביא את האדם מן עולם הזה שהוא עולם הגשמי אל עולם הנבדל הוא עולם הבא. ואמר ר"א ג"כ כאן יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך, ללמוד לאדם אורחות חיים שבו יגיע לעולם הבא:

ספר דרך חיים - פרק ג משנה יד

...וזה פירוש הכתוב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כי דבק בפנים שלו זיו וניצוץ עליון דבק בו ודבר זה הוא צלם אלקים. ובזה מיוחד האדם מכל הנבראים בזיו ואור הצלם, ואין האור הזה אור גשמי כלל אבל הוא אור וזיו נבדל אלקי שדבק באדם ועליו נאמר כי בצלם אלקים עשה את האדם, כי השם יתברך נקרא אור כי האור בכל מקום בא על דבר נבדל בלתי גשמי שהרי האור אינו גשמי כלל, ודבר זה ביארנו בהקדמה אצל כי נר מצוה ותורה אור שהאור מורה על דבר נבדל בלתי גשמי, וזהו ענין הצלם שהכתוב רצה לומר כי האדם הזה הגשמי דבק בו ענין נבדל לגמרי בלתי גשמי וזה זיו צלמו.

וכמו שמקבל האדם הנשמה העליונה עם הגשם, כך מקבל האדם הגשמי הזיו והניצוץ העליון הזה. ומצד האור הנבדל הדבק באדם כאשר הוא מסולק ומופשט מן הגשמי הוא צלם אלקים לגמרי...

ספר חובות הלבבות - השער העשירי - שער אהבת ה' - פרק ז

תראה אותם כשמתעסקים עמהם - כאחי הבושת, וכשמדברים עמהם - חכמים, וכששואלים אותם - יודעים, וכשחוטאים להם - ענוים. תראה צורותם - שעלה עליהם האור, ואם תעמוד על הלבבות

ספר נתיבות עולם ב - נתיב אהבת ריע - פרק א

ובפרק תפלת השחר (ברכות כ"ח, ב') ת"ר כשחלה ר"א נכנסו תלמידיו לבקרו אמרו לו ר' למדנו אורחות חיים ונזכה בהם לחיי עה"ב. אמר להם הזהרו בכבוד חבריכם...

...מה שאמר הזהרו בכבוד חבריכם כבר בארנו ד"ז בפרק ר' אומר למה ע"י דבר זה זוכה לעה"ב, כי הכל הוא בשביל המעלה העליונה שברא הש"י את האדם בצלם אלקים, כי מעלה זאת מגיע עד עה"ב כי אי אפשר להיות דבר על מעלה זאת מה שנברא האדם בצלם אלקים, וכמו שבארנו דבר זה אצל חביב האדם שנברא בצלם אלקים, כי מעלה ומדריגה זאת אינה למלאכים ומאחר שמדריגה זאת אינה למלאכים אם כן מדריגה זאת מגיע עד עה"ב, וכאשר מכבד את צלם אלקים הזה דבק בעה"ב כיון שנותן כבוד אל האדם שנברא בצלם אלקים. וכבר בארנו אצל חביב האדם שנברא בצלם אלקים, כי הצלם הזה הוא אור עליון שזורח על האדם וכמו שהתבאר שם, ואור זה הוא אור עה"ב כאשר תבין בחכמה, ולכך אמרו (שם) המלבין פני חבירו אין לו חלק לעה"ב, כי הוא מכבה ומפסיד את האור הצלם הזה אשר אורו מן עה"ב ולכך אין לו חלק לעולם הבא ג"כ כמו שבארנו אצל המלבין פני חבירו אין לו חלק לעולם הבא ע"ש.

...ומה שאמר כל המלבין פני חבירו כאלו שופך דמים, אין הפירוש מפני דאזיל סומקא ואתא חיורא דא"כ מאי קאמר ליה שפיר קאמרת הא הוא ג"כ כך אמר בשביל זה. אבל מה שאמר המלבין פני חבירו כאלו שופך דמים, הוא ענין פנימי כי מי שמלבין חבירו הוא שמכבה אור הפנים שהוא האדם כמו שמכבה את הנר, וזה נקרא ש"ד של אדם, כי צלם הזה יש לו ענין נפלא מאוד והוא צורתו של אדם, ולפיכך מי שמלבין ומבטל את צלם פניו עד שהוא מלבין אותו ומכבה את אורו זנ נקרא שפיכת דם. כי אין שפיכת דם רק ביטול האדם וזה שמלבין את פניו של אדם הוא מבטל את תואר הכרתו של אדם שהוא צלמו והוא בטול האדם ג"כ כי צלמו הוא האדם.

וכאשר בא לברא את האדם אמר נעשה אדם בצלמנו, לא אמר נעשה אדם בעל שכל רק נעשה אדם בצלמנו כדמותנו מוכח כי עיקר האדם הוא צלמו ודמותו. ולפיכך אמר המלבין פני חבירו כאלו שופך דמים, כי המלבין מבטל צורת האדם כי הפנים של אדם הוא הכרתו שהוא עיקר האדם שבו יוכר ויובדל. והכתוב אומר שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים עשה את האדם, שמזה תלמוד כי לכך שופך דם האדם חייב מיתה מפני שהאדם נברא בצלם אלקים וצלם זה הוא מבטל כאשר שופך דם האדם. והמלבין את פניו הרי מבטל צלמו ג"כ כאשר מלבין פניו והוא צלמו אשר נברא בצלם אלקים, והבן הדברים האלו

...ובפר"ה דגיטין (נ"ז, ב') תניא א"ר אליעזר בא וראה כמה גדולה כחה של בושה שהרי סייע הקדוש ברוך הוא את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו. פירוש בדבר זה רמזו כי אין דבר שהוא גורם לפעול בעולם כמו הבושה, כי עם גודל מעלת בהמ"ק שהוא בית קדוש אלקי על הכל גרמה חטא של הבושה שהבושה הוא בטול צלם האלקי, עד שהחטא בזה גרם לבטל בהמ"ק האלקי. כי אלו שני דברים דומים שוים לגמרי, שכך אמרו במדרש (שו"ט פקל"ט) שני דברים נבראו בשתי ידיו בית המקדש דכתיב מקדש ה' כוננו ידיך וגו' והאדם נברא בשתי ידיו גם כן דכתיב ותשת עלי כפכה וגו', ולכך הבושה שהוא לאדם שנברא בצלם אלקים היה גורם לבטל בהמ"ק כי שניהם ענין אחד למי שמבין דבר חכמה עליונה

מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת תז"מ תשפ"ה לפ"ק

ביאור: הפלוגתא במתיבתא דרקיע

ספר ויקרא פרק יג

(כה) וְרָאָה אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ שֵׂעָר לָבָן בַּבַּהֶרֶת וּמַרְאֶהָ עָמֹק מִן הָעוֹר צָרַעַת הִוא בַּמִּכְוָה פָּרָחָה וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע צָרַעַת הִוא

ספר באר הגולה - הבאר הרביעי –

בפרק הפועלים (ב"מ פ"ו, א') בענין רבה דהוי יתיב אגודא דדקלא והוי קא גריס שמע דהוי מפלגי במתיבתא דרקיע אם בהרת קודם לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור ספק הקב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע אמרו טמא אמרו מאן יוכל לוכח רבה בר נחמני דאמר רבה אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות שדרו שליח בתריה וכו' לא הוי מצי מלאך המות למקריב ליה דלא הוי פסיק פומיה מגרסא אדהכי נשיב זיקא ואווש ביני קניא סבר גונדא דפרשא הוא אמר תינח נפשיה דההוא גברא ולא ימסר בידיה דמלכות כי קא ניחא נפשיה אמר טהור טהור יצאת בת קול ואמרה אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצאת נשמתך בטהור ע"כ.

וע"ז מתמרמרים מאוד בשתים האחד איך יהיו ח"ו חולקים עם קונם וצורם, והשני עוד יותר גדול שיהיו אומרים מן לוכח ויהי ההדיוט מכריע את רבו. גם בזה שמע לדברים אלו ויצא כנוגה צדקם וחכמתם תזרח כשמש בתוקפה ובגבורתה.

דע כי במאמר הזה גלו לך על דרכי ה' הישרים אשר הם ישרים לכל הנבראים, לא כמלך בשר ודם אשר גוזר גזירה על עמו ולא ישגיח באיזו עניין הוא אל המקבלים, אבל הש"י מעשיו ופעולותיו ישרים אל המקבלים. כי כבר התבאר לפני זה, כי הבחינה שהוא מצד המקבלים הוא זולת הבחינה שהוא מצד הנותן, ולא יעשה הקדוש ברוך הוא כי אם הוא ראוי ונכון אל המקבלים גם כן, והוא בחינה זולת הבחינה שהוא מצד הנותן:

ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ח, ב') אמר ר' יוחנן בכל מקום ששואלין המינין תשובתן בצדן נעשה אדם בצלמנו ויברא אלקים את האדם בצלמו הבה נרדה ונבלה שם שפתם וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל כי שם נגלו אליו האלקים לאל העונה אותי ביום צרתי כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראינו אליו ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו לו אלקים לפדות לו לעם עד די כורסין רמיו ועתיק יומין יתיב הנך למה לי אמר ר' יוחנן אין הקב"ה עושה דבר עד שנמלך בפמליא של מעלה שנאמר בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא ע"כ.

הודיעו חכמים בזה, כי מה שכתוב נעשה אדם בצלמנו וכיוצא בזה שפי' הדבר שהוא יתברך נמלך בפמליא של מעלה וזהו נעשה אדם. ואין הכוונה חלילה שהוא יתברך צריך לעצה ולהמלכה מברואיו, כי הוא ברא אותם ואת שכלם ודעתם ואיך יעלה על דעת האדם לומר כך:

אבל הפי' הוא שלא ימצא בעולם התנגדות, משל זה כאשר רצה הקב"ה לברא את האדם, אף כי היה ראוי להיות נברא האדם מצד הפועל שהוא השם ית' אם היה לו התנגדות מצד הנמצאים שלא היה לבריאה זאת חבור וקשור עם פמליא של מעלה, עד שהיה כאן התנגדות.

כי בריאה זאת בשביל שני דברים שייך בו שאלה יותר משאר נבראים, האחד שהאדם יש בו דבר מן העליונים הוא הנשמה והחכמה והשכל, וכאשר זוכה האדם יש לו מעלה ומדרגה בין העליונים ולפיכך ראוי לבריאה זאת שיהיה לה קשור עם עליונים, ולכך ראוי שיהיה בצד שלא ימצא לו התנגדות לאדם. השני שכל הנבראים התחתונים נבראו בשביל האדם, ואם בריאת האדם ראוי ראוים ג"כ כל הנבראים שהם בשבילו וטפילים אצלו לפי שהוא העיקר, ולפיכך בכל הנבראים לא כתב נעשה רק באדם, בשביל כי הקב"ה פועל את הנבראים, וכל פעולותיו ומעשיו אשר הוא עושה הם ישרים וראוים להיות, כמו שהוא ראוי מצד הפועל, כך הם ראוים מצד הנמצאים עד שלפי זה יהיה העולם אחד ואין בו התנגדות.

... ולכך אמרו שהתורה שהיא גזירת ה', ראוי שתהיה נכון ואמת אל הנמצאים כמו שהוא אצל הנותן והגוזר, לכך אמר שבדין הזה שהוא ספק נגע אם בהרת קודם או שער לבן קודם... ויש לך להבין זה בעומק החכמה, כי הנגעים בפרט אינם ראוים שיהיו בעולם ואין להם מציאות כלל מצד עצמם, רק שהם באים במקרה בלבד ואינם בעצם, ולפיכך הש"י אשר הוא מחויב המציאות רחוק ממנו דבר שהוא במקרה, כי הוא יתברך מחויב המציאות והמקרה אין לו מציאות כלל רק במקרה קרה. לכך השם יתברך מטהר את ספק נגע, לומר שלא נמצא הנגע הזה כי מציאותו דבר מקרה ואין לו מציאות אצל הש"י שהוא מחויב המציאות. אבל שאר מתיבתא דרקיע אשר הם אפשרים ואינם מחויבים בעצמם, אין אצלם דבר שהוא מקרה כמו הנגעים כאילו אין להם מציאות כלל, רק יש להם מציאות אצלם כי אינם מחויבי המציאות, ולכך הם מטמאים הספק כי שמא הבהרת היה נמצא.

רק רבה שהוא יחיד בנגעים ויחיד באהלות, וכיון שהוא יחיד בנגעים קרוב ביותר אותו שהוא יחיד אל הש"י שהוא מחויב המציאות. ודבר זה מבואר לחכמי לב כי הש"י שהוא אחד לגמרי ואין זולתו הוא מחויב המציאות לגמרי, ומי שהוא אחד בדבר מה כמו רבה שהוא יחיד בנגעים בלבד יש לו קירוב אל מחויב המציאות, ולכך היה מטהר ספק נגע כי המקריים אין בהם מציאות אצלו ג"כ ולכך הספק טהור, ומפני כך יצאת נשמתו בטהרה כי בזה היה לו דביקות ביותר אל הש"י. כלל הדבר מחויב המציאות מטהר את הספק בפרט ספק נגע כי אין לו מציאות אצלו לכך תולה לומר שאינו נמצא ודבר זה ברור מאוד ליודעי בינה:

מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת שמיני תשפ"ה לפ"ק

הנושא: קבלת יסורין באהבה ותכלית מדריגות באהבת ה'

ספר ויקרא פרק י

(א) וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם

(ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'

(ג) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן

רש"י על ויקרא פרק י פסוק ג

וידם אהרן - (שם ושם) קבל שכר על שתיקתו ומה שכר קבל שנתייחד עמו הדיבור שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין

ספר חובות הלבבות - השער הששי - שער הכניעה - פרק ז

...והשני - כשיפגעהו פגע בממונו, או יקרהו מקרה בקרוביו, אם יגביר הסבל על החרדה. וירצה בגזירת הבורא, ויצדיק את דינו, יורה על כניעתו הטובה ושפלותו לאלקים, כמו שאמר הכתוב על אהרן במה שאירעו במות נדב ואביהוא (ויקרא י ג): וידם אהרן, ואמר דוד (תהלים לז ז): דום לה' והתחולל לו, (עמוס ה יג): לכן המשכיל בעת ההיא ידם.

ספר חובות הלבבות - השער העשירי - שער אהבת ה' - פרק א

...ואז תשוקה כוס האהבה באלקים, ... ואם ייטיב לה - תודה. ואם יענה - תסבול, ולא תוסיף עם זה כי אם אהבה בו [וכוסף לרצונו] ובטחון עליו, כמו שנאמר על אחד מן החסידים, שהיה קם בלילה ואמר: אלקי! הרעבתני, ועירום עזבתני, ובמחשכי הלילה הושבתני, ועוזך וגדלך הוריתני אם תשרפני באש - לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך, דומה למה שאמר (איוב יג טו): הן יקטלני לו איחל. ואל הענין הזה רמז החכם באמרו (שיר השירים א יג): צרור המור דודי לי בין שדי ילין, ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה, על דרך הדרש (שבת פח ב): אף על פי שמיצר לי ומימר לי דודי בין שדי ילין. וזה דומה למה שאמר הנביא (דברים ו ה): ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך

ספר המצות הקטן - מצוה ה

לצדק את הדין על כל המאורע כדכתיב (דברים ח') וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מייסרך. לצדק, דרשו חכמים (ברכות דף ס') אם הריעוך הרבה יהא בעיניך מעט ואמור מעט מחובי נגבתי. יהיה שמח ביסורין כשבאין עליו, ואם אינו יכול לסובלן מכ"מ לאחר שיעברו ישמח בהם וישתוק ואל יתפאר בהם כדאמרינן (ברכות דף ו') אגרא דיסורין שתיקותא. ומצוה זו נוט' מאד אל האהבה כאשר דרשו רבותינו (ברכות דף נ"ד חלק דף ק"א) בכל מאודך, בכל מדה ומדה שהוא מודד לך גם מצינו דורות הראשונים שהיו מחבבין היסורין. וגם דרש רבי עקיבא חביבין יסורין

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קא/א

תנו רבנן כשחלה רבי אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו רבי טרפון ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא נענה רבי טרפון ואמר טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים שטיפה של גשמים בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא נענה רבי יהושע ואמר טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה שגלגל חמה בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר טוב אתה לישראל יותר מאב ואם שאב ואם בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא

נענה רבי עקיבא ואמר חביבין יסורין אמר להם סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי שאמר חביבין יסורין אמר לו עקיבא זו מנין לך אמר מקרא אני דורש בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וחמשים וחמש שנה מלך בירושלים [וגו'] ויעש הרע בעיני ה' וכתיב גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה וכי חזקיה מלך יהודה לכל העולם כולו לימד תורה ולמנשה בנו לא לימד תורה אלא מכל טורח שטרח בו ומכל עמל שעמל בו לא העלהו למוטב אלא יסורין שנאמר וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחוחים ויאסרוהו בנחשתים ויוליכהו בבלה וכתיב ובהיצר לו חילה את פני ה' אלקיו ויכנע מאד מלפני (ה') אלקי אבותיו ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו ירושלים למלכותו וידע מנשה כי ה' הוא האלקים הא למדת שחביבין יסורין

ספר נתיבות עולם ב - נתיב היסורין - פרק ג

בפרק חלק (סנהדרין ק"א, א') תנו רבנן כשחלה ר"א נכנסו ד' זקנים לבקרו רבי טרפון ורבי יהושע ור' אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, נענה רבי טרפון ואמר טוב אתה לישראל מטפה של גשמים כי טפה של גשמים בעוה"ז ורבי בעה"ז ולעה"ב, נענה ר' יהושע ואמר טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה שגלגל חמה בעוה"ז ורבי בעוה"ז ולעוה"ב, נענה ר"א בן עזרי' ואמר טוב אתה לישראל יותר מאב ואם שאב ואם בעוה"ז ורבי בעוה"ז ולעוה"ב, נענה רבי עקיבא ואמר חביבין יסורין אמר להם סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי שאמר חביבין יסורין אמר ליה עקיבא מנין לך אמר ליה מקרא אני דורש בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וחמשים וחמש שנה מלך בירושלים ויעש הרע בעיני ה' וכתיב גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה וכי חזקיה מלך יהודה לכל העולם כולו לימד תורה ולמנשה בנו לא לימד תורה אלא מכל טורח שטרח בו ומכל עמל שעמל בו לא העלהו למוטב אלא יסורין שנאמר וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו ויבא ה' עליהם את שרי הצבא וגו' וכתיב ובהצר לו חלה את פני ה' וגו' ויתפלל אליו ויעתר לו.

יש לשאול מה הם אלו תוארים שכל אחד מתאר אותו בתואר מיוחד. ויש לך לדעת כי כל אחד בא להוסיף, כי רבי טרפון אומר טוב אתה לישראל מטפה של גשמים, שהטפה מכינה הארץ שתוציא עץ פרי, כך אתה בתורה אשר מלמד ומוכיח את ישראל אתה מכינם שיעשו מעשים טובים אשר הם נקראים פרי, וזהו שנחשב ר"א טפה של גשמים לישראל אשר הטפה מכינה האדמה להוציא פרי.

והוסיף רבי יהושע לומר כי אין הת"ח שבדור נחשב טיפה של גשמים שהטפה אינו נותן רק הכנה בלבד לארץ שמכינה האדמה, אבל נחשב הת"ח כמו גלגל חמה המוציא עין האדם אל הפעל, כי האור מוציא הראות של אדם אל הפעל עד שהוא רואה וכך הת"ח בלמוד שלו מוציא האדם אל הפעל עד שהוא בשלימותו. ואין זה הכנה בלבד רק שמוציא את האדם אל הפעל לגמרי כמו גלגל חמה שמוציא עין האדם אל הפעל.

ורבי אלעזר בן עזריה הוסיף עוד, שהת"ח שהוא בדור הוא עוד יותר מזה, כי הגלגל של חמה אינו מוציא רק הראות אל הפעל ואינו נותן הראיה בעצמו, אבל הת"ח נחשב כמו אב ואם שהם מולידים הבן לגמרי, וכן נחשב הת"ח בתורתו שמלמד את הדור כאלו הוליד הדור לגמרי.

הנה כל אחד הוסיף כי רבי טרפון לא אמר רק שהוא כמו הטפה שהיא הכנה בלבד אל הפרי שגדל, ור"י הוסיף כי אין ראוי שיחשב הת"ח הכנה בלבד רק נחשב השלמה שהוא משלים את האדם, כמו גלגל חמה כאשר אין אור לא יוכל לראות וגלגל חמה משלים את הראות הפעל עד שהוא רואה וכך הת"ח בדורו משלים הדור, ובא ר' אלעזר בן עזריה לומר שאין ראוי לומר שאין הת"ח רק השלמה לדור רק נחשב כאלו הוליד אותם לגמרי כמו אב ואם...

ורבי עקיבא אמר חביבין יסורים כלומר שיותר מכל מדריגות האלו אינם נחשבים נגד היסורים שהם ממרקים ומזכים את הנפש ומטהרין את הנפש עד שהוא נעשה מסולק מן הגשמי ודבר זה יותר מכל המעלות, כי בעל היסורים הוא נעשה נבדל מן החמרי עד שהוא בן עולם הבא וזה יותר מהכל כמו שנתבאר אצל ג' מתנות נתנו לישראל וכולם נתנו על ידי יסורין, ואלו המעלות שזכרו הראשונים מה שהוא פועל באחרים אבל היסורים לאדם מעלה עצמית כאשר ממרקין הנפש עד שנעשה קדוש ואין להאריך עוד

ספר נתיבות עולם ב - נתיב אהבת השם - פרק א

בספר משלי (י"ז) בכל עת אוהב הרע ואח לצרה יולד. שלמה המלך רצה לומר, כי האדם אשר אוהב את רעו אהבתו דביקה בו, אף אם הגופות נפרדים מכל מקום נפשו של אוהב קשורה בו תמיד, ולכך אמר בכל עת אוהב הרע אף שאינו אצלו. ואמר ואח לצרה יולד ר"ל כי הרע הזה כאשר יולד לאוהב שלו צרה נחשב אחיו להושיע אליו מצרתו, כי האח ראוי שיושיע לו בעת צרתו כי אחיו הוא בשר מבשרו ראוי שיושיע אליו בעת צרתו וכאלו נעשה אליו הצרה, והאוהב גם כן בעת צרת אוהבו הוא לו אח. ומשמע מן הכתוב הזה כי עיקר האהבה הוא לריע שלו מפני שהם שוים ודומים ולכך שייך בהם אהבה. ולפי זה יש לשאול כאשר מצינו שאהבה היא לריע שלו במה שיש להם שתוף וחבור והדברים הרחוקים זה מזה אין בהם אהבה.

אף כי קצת מן החכמים חשבו כי האהבה היא יותר אל דבר שהוא הפכו כמו אהבת איש לאשה והרי זה זכר וזו נקבה והם מחולקים אינם שוים, והראיה שהאהבה לדברים שאינם שוים כי כל אהבה הוא חבור וכל חבור הוא לדבר שאינו דומה, כמו האדם שיש בו חמימות מתחבר אל דבר הקר שהוא הפך זה והארץ היבשה מתאוה למטר, והשנאה בין השוים ...לפי זה אין קשיא אף על גב שהשם ית' נבדל בלתי גשמי והאדם בשר ודם בעל חומר שייך בזה אהבה.

אך הדבר הזה אי אפשר לומר שיהיה כך, שהרי מצינו בחוש הפך זה כי בני אדם שהם מתדמים באומה אחת אוהבים זה את זה, ואמרו חכמים (ב"ק צ"ב, ב') לא לחנם הלך הזרזיר אצל העורב אלא מפני שהוא מינו, ומה שאין אהבה לעצמו מפני כי האהבה הוא התשוקה אל הנאהב ואין כאן תשוקה כי הוא עצמו. ולכך האהבה בין איש לאשתו כי הוא הדבקות הגמור עד שנעשים דבר אחד ויש בזה תשוקה, ואם כן האהבה מצד שהם דבר אחד ומצד הזה היא האהבה לא זולת זה. וכן מה שהוא משתוקק החם לקר הרי הקר הוא השלמתו ולפיכך הם כמו דבר אחד לגמרי, וכן בכל מקום שהדבר מתאוה אל דבר שהוא הפכו הדבר הזה מפני שיושלם באותו דבר ומכיון שיושלם בו נעשה עמו דבר אחד ומצד הזה האהבה...ואם כן יקשה לך כי אצל הש"י תמצא שניהם האהבה והיראה ולמה זה ואיך שייך אהבה אל השם ית' שאין ביניהם שוים דמיון כלל.

אמנם לפי מה שאמרנו לא יקשה כי אף שהוא ית' בשמים ואתה על הארץ ואי אפשר לומר בפה הרחוק שבין השם ית' ובין האדם, אבל פירוש הדבר כמו שאמרנו, כי השם ית' הוא קיום האדם וא"א זולתו ולפיכך שייך אהבה אליו, כי כל דבר הוא אוהב דבר אשר הוא השלמתו והוא ית' השלמת האדם.

...אמנם אשר נראה מדברי חכמים, כי האהבה שיש לאדם אל בוראו הוא מצד אחר, וזה שאמרו בפרק הרואה (ברכות ס"א, ב') כשהוציאוהו לרבי עקיבא להריגה זמן ק"ש היה והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל והיה מתכוין לקבל עליו עול מלכות שמים באהבה אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה בכל נפשך ואפילו הוא נוטל את נפשך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו היה מאריך באחד עד שיצאת נשמתו באחד יצאת בת קול ואמרה אשריך ר' עקיבא שיצאת נשמתך באחד.

...אבל דבר זה שאמר ה' אחד שהוא ית' אחד ואין זולתו ומצד שהוא ית' אחד ואין זולתו הכל שב אליו, ובזה נשמתו הוא שב אל הש"י ומפקיד נשמתו ביד הש"י, ולפיכך ר"ע היה מאריך באחד עד שיצאה נשמתו, כי מה שהוא ית' אחד הנשמה אליו ית' תשוב, וכאשר היה מאריך באחד עד שיצאה נשמתו היתה נשמתו שבה אל הש"י לגמרי במה שהוא אחד, ומזה הצד נמצא האהבה, ולפיכך אמר ה' אלקינו ה' אחד ואהבת את ה' אלקיך וגו', כי מצד שהוא ית' אחד אין לשום נמצא בעולם הנפרד מאתו, כי הכל תלוים ודבקים בו יתברך כי הוא ית' עיקר הכל, ומפני כך שייך אהבה אל השם ית'.

. ויותר שייך אהבה אל השם ית' ממה ששייך אהבה בשאר דברים, כי כל אהבה שיש בין האוהבים אף שהם דבקים זה בזה, מכל מקום יש לכל אחד ואחד מציאות בעצמו, אבל האהבה אל הש"י במה שהאדם שב רוחו ונפשו אליו לגמרי עד שאין לאדם מציאות בעצמו ובזה הוא מתדבק לגמרי בו וכדכתיב (דברים י"א) לאהבה את ה' אלקיכם ולדבקה בו, ובזה שייך אהבה גמורה. וכמו שאמר רבי עקיבא כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו, כי זהו האהבה הגמורה כאשר מוסר נפשו אל ה' כי בזה דבק בו לגמרי והוא עצם האהבה, ויתבאר לך כי יותר שייך אהבה אל הש"י במה שהאדם מוסר נפשו אל הש"י ודבוק בו לגמרי והוא אמיתת האהבה.

ספר חובות הלבבות - השער העשירי - שער אהבת ה' - פרק ג

אבל איך הדרך אל אהבת האלקים, יתברך, אומר בתשובת שאלה זאת, כי הבקשה הזאת לא תיתכן לשואל אלא אחר הקדמות רבות, וכאשר תתקיימנה ההקדמות, תתיילד מהן האהבה באלקים, יתברך, אבל מי שמכוין אליה בעצמה, לא יוכל להגיע אליה. וההקדמות, אשר ראוי למאמין להקדים לה בנפשו, הן שני ייחודי הלבבות, ושתי כניעות, ושני חשבונות, ושתי בחינות. אבל שני ייחודי הלבבות, אחד מהם - לייחד הלב בייחוד הבורא, והשני - לייחד המעשה לשמו ולעבדו לכבודו בלבד...

ספר חובות הלבבות - השער העשירי - שער אהבת ה' - פרק ד

אבל אם האהבה באלקים היא ביכולת האדם אם לא, אומר בתשובת שאלה זאת, כי האהבה על שלושה פנים: אחד מהם - אהבה שנקלה בעיני האוהב אבידת ממונו בעבורה, לא אבידת גופו ונפשו, ומהם - אהבה שנקלה בעיני האוהב אבידת חלק מגופו עם אבידת ממונו, כשהוא מקוה שתישאר נפשו בחיים בעבורה, והפנים השלישיים - אהבה שנקלה בעבורה אבידת הממונות והגופות והנפשות

...והיא המדרגה העליונה ממדרגות האהבה באלקים. וכמוה לא תיתכן מכל אדם, לפי שהיא למעלה מן היכולת הבשרית, מפני שהטבע הפכה וכנגדה. וכאשר תימצא ביחידים מבני אדם, איננה כי אם באומץ הבורא ועזרתו אותם מגבור היצר עליהם, שכל (גמול) השתדלותם בעבודתו וקיומם מצוות תורתו בנפש נאמנה ולבב שלם ומצפון זך, כמו נביאי האלקים ובחיריו וסגולתו. ואין ביכולת כל בשר לסבול מה שזכרנו לאהבת הבורא, מפני שהטבע והיצר כנגדו, אבל השני פנים [הראשונים] הם ביכולת רוב המדברים, בהשתדלם בהקדמות אשר הקדמנו בשער הזה

שיעורים בספר גבורות השם למהר"ל - שיעור ד' הכנה לפסח תשפ"ה לפ"ק

פרק נ"ז – סדר המכות של דצ"ך עד"ש באח"ב

ספר גבורות השם - פרק נז

ואלו מכות נתן רבי יהודה בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב, ויש לדקדק מה חדש רבי יהודה בסימן הזה ומה צריך לסימן הזה. ובודאי כאשר ראה רבי יהודה באלו מכות דבר מסודר נתן לסדר שלהם סדר ראוי, וזה שראה כי היה מכת הדם בהתראה ומכת צפרדע בהתראה ומכת כנים בלא התראה, ואח"כ חזר לסדר הראשון מכת ערוב בהתראה ומכת דבר בהתראה ומכת שחין בלא התראה, ואחר כך חזר לסדר הראשון מכת ברד בהתראה ומכת ארבה בהתראה ומכת חושך בלא התראה, ומכה אחרונה שהוא מכת בכורות גם כן בהתראה, ולסדר הזה נתן סימן דצ"ך עד"ש באח"ב.

ועדיין צריך עיון אחר שרבי יהודה נתן סימנים בדבר הזה, מוכח שלענין מכוון באו המכות שתים בהתראה ואחת בלא התראה, וכל שכן שיקשה למה היה הדבר כך. ואם אתה אומר שבא כך בשביל ששני פעמים הקדוש ברוך הוא מתרה בהם ואם לא ישמע בשתי פעמים מביא עליהם המכה בלא התראה, אם כן כל שכן שלא יהיה מתרה בו במכה רביעית והחמישית וכל מכות הבאות אחר כך

אמנם כאשר תעיין בכתובים תמצא במכות סדר זה, במכה ראשונה נאמר (שמות ז') לך אל פרעה בבוקר הנה יוצא המימה ונצבת וגו', במכה השניה נאמר (שם) בא אל פרעה ואמרת וגו'. הנה במכה הראשונה לא הרשהו ללכת אל ביתו כי אם כאשר היה פרעה רוצה לצאת המימה יאמר לו התראה, במכה שניה אז הרשהו לבא אליו, במכה שלישית לא נאמר שום דבר שהיתה המכה בלא התראה. בסדר ערוב דבר שחין בערוב נאמר (שם) ויאמר ה' אל משה השכם וגו' כמו שנאמר בדם, בדבר נאמר בא אל פרעה כמו שנאמר בצפרדעים, במכת שחין לא נאמר כלל שהיתה המכה בלא התראה, ובמכת בכורות בעמדו לפני פרעה כאשר קרא להם בשביל מכת חושך נאמרה התראה זאת. הנה נראה נגלה ומבואר שלא במקרה היה הסימן הזה, שהרי בודאי הכתוב עושה הבדל, שכל מכות הראשונות בסדר אחד והשניות בסדר אחד וכן שלש מכות האחרונות, והנה יש ליתן טעם אל סדר הזה.

דע כי כאשר רצה הקדוש ברוך הוא להביא המכות על המצרים ובקטנה התחיל ובגדולה כלה, שכבר אמרתי לך כי התחלת המכות הם למטה במדריגה, שאלו התחיל באחרונה היה שולחם מיד ולכך התחיל במכה שהיא למטה במדריגה. והנה המציאות הארץ והמים וכל התחתונים זהו מציאות אחד, עד חלל העולם שהוא ממוצע בין הארץ והשמים וזהו מציאות שני, והשמים אשר הם למעלה מחלל העולם הוא מציאות שלישי. נמצא כי המדריגות הם שלשה התחתונים והעליונים והחלל ביניהם ממוצע בין שניהם, והאדם הוא בחלל שם משכנו ושם ישיבתו.

והנה שלש מכות הראשונות דם צפרדע כנים הם בתחתונים, שזהו שנהפך היאור לדם והיאור היה משריץ צפרדעים והארץ כנים. ומכת ערוב דבר שחין לא היתה בתחתונים כלל כי אם בשוכנים בחלל העולם, כמו הערוב מן החיות רעות שוכנים בחלל העולם, לא כמו הצפרדעים וכנים שהם במים ובעפר, אבל הערוב שהם חיות רעות ודבר בבהמות ושחין לאדם ולבהמות הכל בבעלי חיים שהם בחלל העולם, ולא כן הראשונים אין דירתם בחלל, שאין הצפרדעים דירתם רק במים ואין דירת הכנים רק בעפר לא בחלל העולם, שאין נקרא שרץ השורץ על הארץ דירתו בחלל העולם כי אם הבהמה והאדם שאינם שרץ הארץ. ואפילו אם היו הכנים נקראים שהם בחלל העולם מה שאין הדבר כך כלל וכלל, לא שייך שיהיה נקראת מכת כנים בחלל העולם, שהרי המכה היתה לעפר כדכתיב נטה את מטך והך את עפר הארץ וגו'. ושלש אחרונות הם בשמים, כי הברד מן השמים כדכתיב בקרא, והארבה הוא עוף יעופף ברקיע השמים, והחושך שלא ישמש למצרים מאורות השמים הרי הם שלשה מכות אחרונות בשמים, ואחר כך מכת בכורות היא על הכל שהרי היא לנשמת האדם העליונה שהנשמה יש לה מעלה יותר מן השמים.

לפיכך יש סדר מיוחד למכת דם צפרדע כנים, וסדר מיוחד למכת ערוב דבר שחין, וסדר מיוחד למכת ברד ארבה חושך בכורות.

לכך אמר הכתוב בסדר שלשה מכות הראשונות, במכה הראשונה השכם לא הרשהו ללכת אל ביתו כי אם כאשר יצא פרעה המימה, שזה מורה שאין לו רשות כל כך על פרעה שאינו נכנס לביתו להתרות בו כי אם כאשר יפגע בו, ובשניה הוסיף למשול עליו ולבא אל ביתו ולהתרות בו, ומכל מקום כיון שהיה מתרה בו היה אומר אין אני חפץ במכתך רק שתשמע, ובשלישית היה מכה אותו בלא התראה לגמרי וזה יותר ממשלה עליו להכותו כך בלא התראה.

אמנם כל זה לא היה רק במכות שהיו בתחתונים כמו שנתבאר למעלה, וכאשר התחיל במדריגה השניה המכות שהם בחלל העולם, וזאת המדריגה יותר עליונה חזר להתחלת הסדר כבראשונה, וכאשר עוד התחיל במדריגה השלישית שהיה מביא עליו מכות שבאים מלמעלה אז חזר לסדר הראשון, שכל אשר היתה מכה יותר עליונה במדריגה היה המכה גדולה וקשה עליו כמו שנתבאר למעלה וכאלו מתחיל מחדש, ובמקומו נתבאר יותר מזה

שיעורים בספר גבורות השם למהר"ל – הכנה לפסח תשפ"ה לפ"ק

שיעור ג'

ביאורי הגדה של פסח

וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקי אֲבוֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ

וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקי אֲבוֹתֵינוּ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵאָנְחוּ בְנֵי יִשְֹרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקים מִן הָעֲבֹדָה

וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיִּשְׁמַע אלקים אֶת נַאֲקָתָם וַיִזְכֹּר אלקים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב

ספר גבורות השם - פרק נד

ויזעקו ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה וישמע אלוקים את נאקתם ויזכור אלוקים את בריתו וגו'. הנה תמצא שלשה לשונות ויזעקו ותעל שועתם אל האלוקים וישמע נאקתם, ויש לדקדק בלשונות האלו למה שנה הלשון.

וראה כי בא להגיד לך כי שלשה דברים גורמים שהתפלה והשועה נכנס לפני הקדוש ברוך הוא, הראשון שהצועק מצטער הרבה על זה ונחשב לו לצער.

והשני שדבר שהוא צועק עליו הוא באמת קשה וראוי לזעוק עליו, כי לפעמים הצועק מצטער הרבה על דבר אחד ואין הדבר ההוא ראוי להצטער עליו ואין הצער שלו נחשב, ולפעמים להפך הדבר הוא קשה וראוי להצטער עליו מאוד אלא שאין האדם מצטער עליו.

ולפעמים יש שניהם ואין הקדוש ברוך הוא פונה אליו בעבור שהוא מרוחק מן השם יתברך כי אם השם יתברך שונאו אף אם צועק בצרה גדולה אין הדבר נחשב בעיני השם יתברך.

וכאשר יש שלשתן הצועק הוא מצטער על הדבר וצועק על זה, והדבר שהוא צועק עליו קשה, והוא אינו מרוחק מן השם ית' התפלה מקובלת ונעשה בקשתו.

ולפיכך אמר נגד הראשון ויזעקו כי זעקה נאמר על הזועק מכח צער, וכנגד הדבר שהיו צועקים עליו שהיה דבר קשה מאוד נאמר ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה, וכאן לא הוזכר בלשון פועל כמו ויזעקו שהזכיר בלשון פועל, רק ותעל שועתם לפי שהוא נאמר על הענין שהיו צועקים עליו לכך הזכיר הדבר שהיו צועקים עליו, ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה, אמנם וישמע אלוקים את נאקתם הוא מצד שהיה שומע את נאקתם שלא היה הצועק מרוחק מן השם יתברך, והיה כאן שלשה דברים אשר אמרנו, הן ישראל אשר היו נאנחים וצועקים מאוד והן מצד הדבר שהיו צועקים עליו היה קשה שראוי לזעוק והן מצד הקדוש ברוך הוא כדכתיב וישמע אלוקים את נאקתם.

ולפי שיש כאן שלשה דברים שאין האחד כמו השני הזכיר שלש שמות מחולקים זעקה שועה נאקה, אצל הזועקים לשון בפני עצמו ואצל הדבר שהיו זועקין עליו לשון בפני עצמו, ואצל הקדוש ברוך הוא המקבל לשון בפני עצמו.

ועוד דע כי התפלה עד שתתקבל צריך שלשה דברים, האחד שצריך האדם לכוין דעתו בכל לבו, והשני לא יהיו המקטריגין דוחין את תפלתו שאם יש מקטריגים תפלתו נדחה, והשלישי עת רצון לפני הקדוש ברוך הוא שישמע התפלה, נגד הראשון אמר ויזעקו שהיו זועקין בכל לב, והשני שלא היו מקטריגים לתפלתו עד שנכנסה התפלה לפני הקדוש ברוך הוא וזהו ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה שלא היו כאן דוחים את תפלתם שלא תעלה, והשלישי שהשם יתברך שומע את נאקתם שהיה עת רצון שהיה כאן כל שלשה סבות אשר הם ראוים להיות וזה נכון

משלי פרק יד

(פסוק לה) רְֽצוֹן־מֶ֭לֶךְ לְעֶ֣בֶד מַשְׂכִּ֑יל ועֶבְרָת֗וֹ תִּהְיֶ֥ה מֵבִֽישׁ

רבנו יונה

רצון מלך לעבד משכיל. ידוע הוא כי אין רצון המלך וחבתו רק לעבד משכיל, ועברתו לבן מביש, אע"פ שעבד אותו, גם הבורא ית' אין רצונו רק למשכילים העושים מצותיו מאהבתו ויראתו, ולא רצונו לאוחזים בהם להתפאר, או לאשר יראתם אותו מצות אנשים מלומדה, אע"פ שעובדים את השי"ת בקיום המצות, ואמנם פרס יקבלו ושכר יהיה להם חלף עבודתם.

ספר משלי פרק טו

(טז) טוֹב מְעַט בְּיִרְאַת ה' מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בּוֹ

(יז) טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ

ביאור הגר"א

טוב מעט וגו' המעט שיאסוף האדם ביראת ה' הוא טוב יותר ממה שיאצור רב ומהומה בו מלא מרמות וגזילות והעניין הוא להורות בדרכי לימוד תורת ה' תמימה כי לפעמים ילמוד אדם הרבה מאוד אבל מלא פניות לכבוד וגאוה ומרמות וקנטר ודומיהן ובתוך הרוב שלומד יקרה מעט שלמד ביראת ה' אותו מעט הוא יותר טוב מכל האוצר שקבץ ולמד ומהומה בו. טוב ארוחת וגו' ארוחת הוא מזונות כמ"ש וארוחתו ארוחת תמיד וז"ש שטוב לאדם שיהיה לו כדי מזונו ולא יותר וגם אותו המזונות יהיה מאכילת הירק אך אהבה שם והוא בתורה ג"כ מורה להלומד מאהבת הש"י ב"ה ממה שיהיה לו שור שלם וגם יהיה השור אבוס ושנאה שם

וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדוֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים

וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְלֹא עַל יְדֵי שָֹרָף וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ. אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אלהי מִצְרַיִם אֶעֱשֶֹה שְׁפָטִים אֲנִי ה'

ספר גבורות השם - פרק נה

וראוי לבאר עוד הסבה למה היתה ההוצאה מיוחדת לו, וזה כיון שהשם יתברך בעצמו רצה בישראל שיהיו ישראל לו לעם ולהיות יוצאים מרשותן של מצרים ולהיות לו יתברך לעבדים, ודבר שהוא מיוחד לו יתברך ראוי שיהיה השם יתברך הפועל, כי כמו שהדבר ההוא מיוחד לו בפרט כך ראוי שהוא יהיה הפועל המיוחד לזה, כי הדבר אשר הוא מיוחד לו אין ראוי ומיוחד לזאת הפעולה לפעול רק הוא עצמו יתברך, שהפעולה הזאת מגיע לעצמו להיות ישראל לו לעם, שלמה לא יפעל הדבר הזה שהוא מגיע לו יתברך.

ובשר ודם אינו פועל דבר המגיע לו מפני שהוא פועל על ידי יגיעה ואינו רוצה לטרוח, אבל הקדוש ברוך הוא כי הוא אמר ויהי ומחשבתו ודעתו הוא פעולתו בודאי, וכיון שהיו ישראל יוצאים להיות לעבדים לו למה יהא דבר זה על ידי אחר אם כן השם יתברך בודאי הוציא אותם ולא אחר כלל.

שאם לא היה הדבר שהוא פועל מיוחד לו דוקא, אז יש לומר שאין הדבר מתיחס אל השם יתברך שיהיה הוא הפועל בעצמו, אבל עכשיו שהדבר ההוא שהיה פועל מיוחד לו אם כן דבר זה מגיע לו יתברך, ואם כן למה יהיה נעשה על ידי אחר ודבר זה פשוט כאשר תדקדק.

ועוד כי איך אפשר לומר שיהיה המלאך פועל דבר שמדריגת אותו הדבר הוא במדריגת המלאך עצמו, וזה כי תמיד הפעולה אינו במדריגת הפועל ועל כל פנים מדריגת היציאה הוא כמו מדריגת המלאכים, וזה כי מדריגת היציאה להיות ישראל לעם אל ה', והרי אין מדריגה יותר מזה כאשר היתה היציאה שהגיעה במדריגה אל השם יתברך מבלי אמצעי שהרי ישראל דבקים בה' בלי אמצעי, והנה אי אפשר להיות מלאך ושום כח אמצעי פועל דבר זה כי אם השם יתברך שהוא למעלה מהכל אבל אין שום מלאך למעלה מזה ולכן לא היתה הוצאה על ידי מלאך או שום כח אחר.

ועוד דע כי ישראל היו תחת רשות מצרים לגמרי כמו שהתבאר פעמים הרבה מאוד, ואין מלאך נוגע ברשות מלאך אחר, שיש למצרים מלאך גם כן וכיון שנתנם ברשות מצרים תחת כח מצרים אין מלאך נוגע ברשותו, כי אם הקדוש ברוך הוא בעצמו שאין שום כח ומלאך נחשב אצלו והוא אלהי אלוקים והוציא ישראל מתוך רשותם, וכל הפירושים אשר אמרנו בזה הם ברורים ואמתיים בלי ספק כאשר תדקדק בזה

וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ. וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲנִי וְלֹא שָֹרָף. וּבְכָל אֱלֹהי מִצְרַיִם אֱעֶשֶֹה שְׁפָטִים אֲנִי וְלֹא הַשָּׁלִיחַ. אֲנִי ה', אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר

ספר גבורות השם - פרק נה

והא דצריך לכל אחד ואחד מעוט בפני עצמו, פירוש דבר זה כי הפעל אשר הוא בעולם נחלק לשני חלקים, או שהפעל הוא בדרך הטבע ובמנהגו של עולם, או שהוא שלא בטבע והוא פועל נסיי, ופועל נסיי נחלק לב' חלקים, האחד או שהוא פועל הויה ועל ידי אותה הויה נעשה מה שירצה כמו שנתן המן והבאר לישראל, וזהו פועל של הויה, או הוא פעל ואינו הויה רק הוא הפסד ובזה נעשה הדבר כמו המלאך שהכה במחנה אשור כי בזה שהרג מחנה אשור נצלו ישראל.

והרי לך שלשה דברים ויציאת ישראל על ידי אחר שלא על ידי הקדוש ברוך הוא אפשר לומר על ידי שלשה אלו, או שהיה המלאך מוציא את ישראל ביד חזקה והיה פועל הגאולה, או שהיה מחריב ושורף את מצרים ובשביל כך יצאו, כי כאשר החריב מצרים יצאו ישראל, או שהיה זה על ידי הטבע דהיינו על ידי מערכת שמים ודבר זה טבעי.

וכנגד הראשון אמר לא על ידי מלאך שפעל היציאה והוא פועל הויה, ולא על ידי שרף לפעול היציאה על ידי הפסד מצרים, ולא על ידי השליח הוא מנהגו של עולם, שלפעמים אומה אחת שפלה עולה וזה נקרא שליח שהטבע הוא שליח של הקדוש ברוך הוא לפעול בעולם הזה וכל דבר בעולם השם יתברך פועל על ידי הטבע והוא שליח המקום, ודבר זה נתבאר בכמה מקומות ופירוש זה נכון

מראי מקומות של שיעורים בספר גבורות השם למהר"ל

שיעור ב' - המשך פרק נ"ד חלק ב'

ביאורי הגדה של פסח

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב

וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה אָנוּס עַל פִּיַ הדִּבּוּר

ספר גבורות השם - פרק נד

וירד מצרימה אנוס על פי הדבור, דע כי ענין יעקב היה כל דבריו שלא במקרה, שאלו היו דבריו של יעקב במקרה דהיינו הירידה למצרים היה אם כן הגאולה במקרה והיה עיקר סדר העולם במקרה, שהרי ידוע ומפורסם בודאי כי הגלות והגאולה הוא עיקר מענין העולם וסדר שלו, וכבר אמרנו זה שכל דבר מענין זה היה בעצם לא במקרה, עיין אצל והנה שני עברים נצים (לעיל פרק י"ט) ולפיכך אלו היה יורד יעקב מעצמו ואם לא רצה לא היה יורד, היה בא הגלות במקרה שקרה שירד ואם לא רצה לא היה יורד, ואין לומר כך כלל אלא היה אנוס על פי הדבור עד שהיה בא הגלות בהכרח ולפיכך לא היה בא במקרה אלא בעצם, לכך דרשו וירד מצרימה אנוס על פי הדבור.

ספר גבורות השם - פרק יט

ואיך תהיה הגאולה במקרה שאין דבר יותר חשוב כמו גאולת ישראל ואיך תהיה על ידי דבר במקרה זה לא יתכן

וַיָגָר שָׁם, מְלַמֵּד שֶׁלֹּא יָרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לְהִשְׁתַּקֵּעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר שָׁם. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן

ויגר שם מלמד שלא ירד להשתקע. פי' אלו ירד להשתקע חס ושלום היו מבטלים הגאולה, כי כל זמן שלא היו רק כמו גרים לא היו ראוים להיות נשארים כי הגר במה שהוא גר הוא כמו אורח נוטה ללון ולמחר יוצא, כך היו ישראל במצרים שלא ירד יעקב להשתקע ובשביל כך זכו לגאולה, וכבר הארכנו בזה, ואם לא כן כיון שדעתו להיותם עומדים שם היו נשארים שם כפי מחשבתן. וכדי שלא תאמר כי הם ירדו להשתקע, והא דכתיב ויגר שם שלא קבלו אותם מצרים רק כמו גרים, אבל ישראל מחשבתם דירת קבע, לכך מביא מקרא זה לגור בארץ באנו וגו' דמוכח מזה שגם הם לא היה מחשבתם רק להיות כמו גרים ולא ירדו להשתקע

בִּמְתֵי מְעָט, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבוֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָֹמְךָ ה' אֱלֹקיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרוֹב

במתי מעט כמו שנאמר בשבעים נפש וגו'. רמז בזה כי דוקא בשבעים נפש היו ראוים לרדת אל מצרים, כמו שהארכנו בזה במקומו עיין שם ואין צריך להאריך. ולפיכך יוכבד נולדה בין החומות שאין ראוי לישראל להיות שבעים נפש קודם בואם למצרים, וגם אין ראוי שיהיו בלא שבעים נפש והם במצרים, לכך בין החומות נולדה יוכבד לא הקדים ולא איחר וכבר נתבאר למעלה

ספר גבורות השם - פרק יא

וכאשר תתבונן על גודל השגחה עוד בירידתם למצרים, אין לאחר ולא להקדים ביאתן, כי עם ביאתן למצרים היו ע' נפש, כי יוכבד נולדה בין החומות. שכבר אמרנו לך כי לא היה ראוי השעבוד והירידה למצרים רק עד שהיו שבעים נפש, כי ישראל משתתפים לאומות במספר הזה שהוא שבעים, רק כי האומות הם שבעים אומות ובבני יעקב היו שבעים פרטים בלבד. והטעם ידוע למבינים, כי האומות יש בהם הרבוי ולפיכך מספרם שבעים אומות, שכל אומה יש בה רבוי, וישראל אומה יחידית פרטית ולפיכך היה מספר שלהם רק שבעים פרטים, וזהו מעלת ישראל שהיא אומה יחידית. וכאשר היו שבעים נפש, שהיה נמצא המספר הזה שבו נשתתפו ישראל והאומות שהוא מספר שבעים, אז היה התגברות מצרים על ישראל. ולפיכך באותה שעה שבאו מצרימה והתחיל השיעבוד היו שבעים נפש לא קודם ולא אחר כך

וַיְהִי שָׁם לְגוֹי, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְֹרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם

ויהי שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצוינין שם. פי' כי לא היו בטלים ישראל אצל המצרים להיות נקראים בשם מצרים, אלא מצוינין ומסומנים כי ציון מלשון סימן, כי כל רואם היו מכירין ישראל בשם בפני עצמן, עד שהיו אומרים עליהם אלו עם ישראל, וזה אם היו ישראל בטלים אצל מצרים להיותם נקראים בשם מצרים חס ושלום, לא היו ראוים לגאולה שהרי נתחברו להם להיות שם מצרים נקרא עליהם, ומפני שהיו ישראל מסומנים בין המצרים והיו עם בפני עצמם, ראוים להוציא אותם מתוכם אחר שלא יתחברו עם המצרים והם מסומנים ונכרים לעצמם

גָּדוֹל עָצוּם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וּבְנֵי יִשְֹרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם

גדול עצום דכתיב ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם, אף על גב שכתיב בפירוש בכתוב הזה גדול עצום, ואם כן מאי מביא ראיה יותר, יש לומר דמייתי ראיה במאוד מאוד דלא כתיב בקרא אלא גדול ועצום, ואלו שתי תוארים פירושן, גדול שהיו כלם גדולים בקומה ועצום שהיו עצומים בגבורה, וכאשר יש עם שהם מתוארים בקומה גדולה וגבורה נאמר עליהם עם זה גדול ועצום

וָרָב, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְֹעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה

ורב כמשמעו ודרש מלת ורב כמו רבבה כצמח השדה נתתיך. פי' כמו שהצמח אינו יוצא צמח אחר צמח אלא נוצצים כאחד, כך היו מתרבים כאחד, כי ורב מגזירת הכפולים כמו רבבה שהוא גם כן מגזרת הכפולים.

ונראה כי אלו שלשה דברים זכו ישראל עם גדול עצום ורב בזכות שלשת אבות, כי גדול הוא בשביל אברהם ועליו נאמר (בראשית י"ב) ואעשה אותך לגוי גדול לפיכך זכו להיות בנים גדולים, ועצום הוא בזכות יצחק שנאמר לו (שם כ"ו) לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד וזהו ועצום, ורב בזכות יעקב שתראה כי הוליד י"ב שבטים תכופים שלא היה בכל האבות שנתברך ברבוי בנים כמו יעקב וכתיב (שם כ"ח) ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך. ומן האבות אשר הם כמו שורש נמשך אל הענפים שלשה דברים אלו, וזה מובן לחכמים איך אלו ג' דברים באו מן האבות אל ישראל והבין זה היטב מאוד

ותירבי ותגדלי ותבואי בעדי עדים וגו'. פירוש הכתוב ישראל באותו הדור אף על גב שהיו בשעבוד גדול מאוד ועושים לבנים, היו בעלי גוף נקי וטהור, וזה בעדי עדים כי העדי מקשט את הגוף לכך היו נקיים ומקושטים בגופם ויפים מאוד

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיד/א

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה שנאמר כל משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי

רש"י

חייב מיתה - שצריך להיות חשוב והגון לכבוד תורתו

משניאי - שממאסין עצמן בעיני הבריות, והבריות אומרים אוי להם ללומדי התורה שהם מאוסים ומגונים, נמצא זה משניא את התורה

ושערך צמח וגו'. פי' כי ישראל באותו הדור היו דור שלם, כי כאשר הגיעו ישראל לששים רבוא היו אומה שלימה וכבר הארכנו בזה. וזהו שדים נכונו ושערך צמח, כי כאשר שדים נכונו והשער צמח כבר יצאה מקטנותה להיות עומדת על שלימות הגוף שלה, וכך עמדו ישראל על שלימותם אשר ראוים להיות נכנסים תחת כנפי השכינה

ואת ערום ועריה. פי' שעדיין לא היה להם לא מצות ולא תורה שהם קשוט נפש אדם, כמו שהמלבוש כבוד הגוף וראויה הכלה להיות נכנסת תחת החופה על ידי קשוט מלבושים, וכך עשה הקדוש ברוך הוא לישראל כאשר היו ערום ועריה מתורה ומצות נתן להם הקדוש ברוך הוא תורה ומצות, ואח"כ היתה השכינה מתחברת לישראל בשכון שכינתו ביניהם כדכתיב אחר מתן תורה (שמות כ"ה) ועשו לי מקדש וגו' כך הוא פירוש הכתוב

ספר דברי חיים על התורה - פרשת בראשית

אולם לפי פשוטו י"ל כך, דהנה באמת בגן עדן הלבוש הוא מעשיית המצות, דזה עיקר תכלית הגן עדן להנות מרוחניות, וצריך לזה לבוש דק, וזה נעשה ממצות, וכאשר גם המחקרים כתבו דלאחר פטירה מתלבש הנפש בלבוש דק כעין גוף, דעיין בספר (נשמת אדם) [נשמת חיים] (מאמר ראשון פי"ג) דאפילו חכמי אומות הודו לזה, ואנחנו עם בני ישראל בקבלתנו האמתית אשר זה נעשה חלוקא דרבנן ממצות מעשיות, דכח הקדוש שבעשיית המצוה נעשה מיניה לבוש דק, והרבה האריכו בזה בזוה"ק ובתיקונים (בסופו תי' ג' קלט ע"ב) בעניני הלבושים שנעשה מעשיית המצוה וממחשבה ומהרצון הטוב יעו"ש

שיעור א' תשפ"ה לפ"ק - בספר גבורות השם פרק נ"ד - ביאורי הגדה של פסח

הגדה של פסח

מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבוֹדָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקי יִשְֹרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים

וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָֹו, וָאֶתֵּן לְעֵשָֹו אֶת הַר שֵֹעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם

ספר גבורות השם - פרק נד

מתחלה עובדי עבודה זרה. יש לדקדק באלו הכתובים למה הוצרך להאריך בכל זה מה שאמר וארבה את זרעו, שנראה פירוש וארבה את זרעו על שאר בני אברהם למה הוצרך להזכיר אותם, וכן מה שאמר ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו, למה הוצרך להזכיר, ועוד שאמר בעבר הנהר ישבו אבותיכם תרח אבי אברהם ואבי נחור, למה הוצרך להזכיר נחור בענין זה ואין לו ענין כלל אל אברהם שאינו מזרעו.

אבל עיקר הכתוב בא להגיד איך קרב הקדוש ברוך הוא את ישראל ובחר בהם, ואלו לא היו שאר אומות גם כן, מה שייך בזה בחירה בדבר שאין שם אחר, אבל בודאי היו שם אחרים והקדוש ברוך הוא בחר בהם, וזה כי היה אברהם ותרח ובחר הקדוש ברוך הוא באברהם, והיה יצחק וישמעאל ושאר זרע אברהם ובחר הקדוש ברוך הוא את יצחק, ונתן ליצחק את יעקב ועשו ובחר הקדוש ברוך הוא ביעקב ובניו, הרי שלשה פעמים הוחזק לברר ולבחור דבר מדבר עד שנעשה שלשה פעמים טפה קדושה ברורה שאין בה פסולת, ולפיכך ויעקב ובניו כלומר שכל בניו היו נבחרים אין בהם פסולת ושלשה פעמים זה אחר זה נתבררו.

ואחר שזכר גנות גופני כמו שאמר עבדים היינו לפרעה במצרים הזכיר גם כן גנות נפשי שבשניהם היה גנאי להם בין בנפש ובין בגוף, והקדוש ב"ה העלם מן הגנות אל השבח והעלוי.

[ספר גבורות השם - פרק נב

וכאשר תבין עוד תדע עוד, כי השבח שקודם לו גנות יותר שבח, כמו שתראה כי היום קודם לו הלילה, וזה מפני כי השלימות אינו נמצא בהתחלתו בעולם הזה, וכאשר יגיע לנמצא שלימות מה אי אפשר שיהיה לו אותה המעלה בתחילתו, כאשר היא מדריגה עליונה אלקית, שאין המקבל ראוי אל מעלה הגדולה האלקית שיהיה כך מהתחלתו. לפיכך המעלה אלקית יוקדם לה גנות ולבסוף יעלה אל מעלה האלקית, כי כך ראוי אל מעלה האלקית שלחסרון המקבל אינה נמצאת בו תחלה, וזה נמשך אל הויית העולם הזה שאין בתחלתו נמצא מעלתו, אבל התחלתו הוא בשפלות ומתעלה באחרונה, ולא היה כדאי העולם הזה לקבל המעלה הזאת שיהיה האור בתחלתו, כי האור הוא מעלת המציאות לכך יוקדם לו לילה. ולפיכך תמצא גם כן כי העולם הזה היה נוהג בשפלתו מתחלת בריאתו דומה ללילה, עד שבא אברהם אבינו שהוא היום שאברהם היה כמו אור היום וזהו שאמרו רז"ל (ע"ז ט' ע"א) ב' אלפים תוהו, כלומר שהמציאות חייב להיות תוהו בראשונה להיות נמשך אחר ענין העולם הזה אשר התחלתו תוהו ואין בהתחלתו המעלה העליונה. ולכך דבר זה מורה על המעלה האלקית אשר היה להם תחלה גנות, ואח"כ היה הקדוש ברוך הוא מעלה אותם אל מדריגה האלקית, וזהו כפי סדר העולם כמו שאמרנו]

המשך ספר גבורות השם - פרק נד

מה שאמר ויעקב ובניו ירדו מצרים אף על גב דלקמן פי' שהיה יעקב אנוס על פי הדבור והוי למכתב יעקב ובניו הוריד למצרים, אין זה קשיא, דודאי היה גזירת הקדוש ברוך הוא שיבא יעקב ובניו למצרים אבל נתן הקדוש ברוך הוא סבה טובה לבניו כדי שירד למצרים בשביל יוסף מרצון נעשו, וכבר נתבאר ענין זה בפרקים ועיין שם

בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְֹרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ לַעֲשֹוֹת. כְּמָה שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל

המשך ספר גבורות השם - פרק נד

ואחר שהזכיר הגנות הזה, גם כן התחיל ברוך שומר הבטחתו, להודיע כי אותה הבטחה שהבטיח הקדוש ברוך הוא את אברהם לעשות הקץ גרם שלא יוכלו שונאינו לנו כמו לבן ומצרים אשר עמדו עלינו תמיד לכלותנו, וברית הבטחה הזאת היא שעמדה לא לבד לאבותינו אלא אף לנו, שבאותה הבטחה הקדוש ברוך הוא הבטיח גם כן על שאר מלכיות וכמו שדרשו (ב"ר פ' מ"ד) וגם הגוי אשר יעבודו דן אנכי וגם שאר מלכיות. וכמו שברית בין הבתרים הבטחה לגלות מצרים, היה גם כן הבטחה לכל המלכיות וכמו שהתבאר באריכות בפ' ברית בין הבתרים ואין צריך לכפול הדברים רק עיין שם למעלה, ולפיכך אותה הבטחה שעמדה לאבותינו ולנו גם כן.

וכל זה הוא מקושר שמתחיל בגנות, וקאמר אחריו ואם תאמר למה לא נאבדו חס ושלום ישראל כאשר היו עבדים לפרעה אחר שכל כך היו בשעבוד הקשה ומי הוא השומר אותם, וקאמר ברוך שומר הבטחתו לישראל שהקדוש ברוך הוא מחשב הקץ לעשות ובזה היו נשמרים שהקדוש ברוך הוא חישב הקץ לגאול אותנו, ואם היו נאבדים ח"ו לא היתה הגאולה שהקדוש ברוך הוא היה מחשב תמיד לעשות, וכן לנו גם כן עומדת זאת ההבטחה כמו שאמרנו למעלה, כי בברית בין הבתרים הראה לו הקדוש ברוך הוא כל המלכיות עד הגאולה האחרונה:

ואח"כ אמר צא ולמד כלומר ראה ולמד כמה גדולה ההבטחה והברית בין הבתרים, שתמיד היו עומדין לכלותנו והקב"ה הוא לא נתן להם לכלותנו, ומה שכפל הדברים לומר ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא להיות ברכה לפני הזכרתו יתברך ולאחריו

וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל

ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. פירוש הכתוב שהקדוש ברוך הוא גזר על זרע אברהם גירות ועבדות ועינוי, הגירות במה שהם ברשות אחר, וזה בודאי אינו טוב שיהיו זרעו ברשות אחר, והעבודה שיהיו עובדים לאחרים, וזה בודאי תוספת יותר אחר שהיו ברשות אחרים והיו משועבדים לאחרים גם כן בכל השעבוד כדרך העבד שהוא משועבד לאדון שלו, ואח"כ נתוסף עליהם הענוי שהוא יוצא מן גדר המשועבדים, כי סתם אדם אינו משעבד עבדו בענוי.

נמצא כי נגזר על זרע אברהם שלש גזירות זו אחר זו גירות עבודה ענוי, ובשלשה הוחזק גלותם, ומן לידת יצחק עד שמתו השבטים היה גירות, ומן מיתת השבטים היה שעבוד עד שנולדה מרים והתחיל הענוי וזה היה פ"ו שנים קודם צאתם, לכך נקראת מרים על שם המרירות. והנה היה מתחזק גלותם בשלשה דברים.

וכבר הארכנו למעלה בנתינת הסבה בגלות ישראל בשביל מה נגזר על זרעו של אברהם והרי מבואר שם, וכאן אין צריך להביא, גם למה היה הגלות זמן הזה משוער ארבע מאות שנה, ויהיו עיניך פקוחות על דברי הפרקים כי מבוארים לך אמתת דעת חכמים והוא אמתת דעת תורתנו הקדושה

צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשֹוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל. שֶׁנֶּאֱמַר

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב

המשך ספר גבורות השם - פרק נד

צא ולמד, יש לך להתבונן איך הניח מה שרצה עשו לעשות ליעקב, והתחיל בלבן הארמי, ומה שרצה עשו לעשות ליעקב הוא מבואר בכתוב ואצל לבן לא נתבאר בכתוב, שאין הדעת נותן שיהיה שונא לבן אל יעקב מבלי סבה כלל והיו הבנים בניו והבנות בנותיו, ויאמר כי לבן בקש לעקור את הכל, ויותר אמרו עליו ממה שאמרו על פרעה, שפרעה לא היה כוונתו רק על הזכרים וזה אף על הבנות, ומה ראו רבותינו ז"ל על ככה להגדיל מחשבת לבן ולהניח את עשו שלא דברו ממנו, ועוד שאמר פרעה לא רצה לעקור רק הזכרים בלבד, והכתוב אומר אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל ורצה לאבד את הכל לא את הזכרים בלבד.

דע כי במאמר הזה גלו דברים הרבה מאוד, כי יש לישראל מתנגדים לא כמו שאר מתנגדים שבאו בשביל סבה, אבל יש להם לישראל שונאים ואויבים מבלי סבה, וזה דוקא בישראל שאיזה אומות שונאיהם מבלי שעשו להם דבר ויבא התנגדות להם. ובבראשית רבה בפרשת תולדות (פרשה ס"ג) שני גוים שונאיהם דגוים בבטנך הכל שונאיהם של ישראל, והכל שונאיהם של עשו, ומי שהיה מתנגד לישראל ביותר מבלי סבה היה לבן ופרעה, כי לא עשו מאומה לפרעה וגזר על הזכרים, וזהו התנגדות מבלי סבה שעשו להם דבר, אבל מה שאמר פרעה אריק חרבי וכו', זה לא היה מבלי סבה כי חשב ישראל בורחים ורצה להחזירם ואם לא יחזרו הרי יעשה עמהם מלחמה ואין זה מבלי סבה.

וכן השנאה ללבן היה גם כן מבלי סבה כי לא עשה לו יעקב רק טובות גדולות ורדף אחריו, ומה שאמר לבן הבנים בני והבנות בנותי, כאשר הפך הקדוש ברוך הוא מחשבתו בחלום הלילה ואמר השמר לך וגו', ואם לא הזהיר אותו לא היו הבנים בניו ולא הבנות בנותיו ומזה תלמוד שרצה לעקור את הכל זכרים ונקיבות, ודבר זה היה בלי סבה כלל, ומה שאין כן בעשו שחשב להרוג את יעקב היה זה בשביל סבה שלקח ברכתו, אבל אלו שנים מבלי סבה היה זה, ולפיכך זכר אלו שנים בלבד ולא אחרים

ואם תאמר מה היה הסבה שלבן היה רוצה לעקור הכל, והסברא נותן הפך זה שיהיה אוהבו שהיה חתנו, וכאשר תעמיק בדבר הזה תמצא ענין עמוק מאוד, ויש לך לדעת השתלשלות קדושת יעקב במדריגתו והשתלשלות לבן שבשביל זה רצה לבן לעקור את הכל, ומבלי סבה היה רוצה לבן לעקור הכל תמיד, וכל זמן שהיה יעקב בביתו היה הטבע גובר שסוף סוף היו בניו ובנותיו והיה מכסה את השנאה שהיתה בלבו, עד שברח יעקב והפך לבן לשנוא ונגלה השנאה שהיתה בעצם לבן אל יעקב, וכל הדברים האלו הם דברים גדולים מאוד, ולולא שראוי לקצר היינו מביאים ראיות עצומות על זה. כלל הדבר רז"ל בחכמתם ידעו ענין לבן הארמי, ובמה שהיה דבק ושהיה הפך אל יעקב, ומצד שהיו הפכים ביחד לגמרי היה רוצה לאבד את הכל וזהו שדרשו ז"ל ארמי אובד וגו'.

מראי מקומות - במשנתו של מהר"ל – פורים - תשפ"ה לפ"ק

שיעור ג' – ביאור בפתחתא דרב נחמן בר יצחק, ורבא

ספר אור חדש בפתיחה

רב נחמן בר יצחק (שם) פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא, (תהלים קכד ב) שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם, ולא מלך, פירש זה שבא לומר כי ענין המן היה הפורעניות שלא היה בכל הצרות שעברו על ישראל כי נמכרו להשמיד ולהרוג ולאבד את כלם וזה מפני כי המן אדם ולא מלך כי המלך מצד מלכותו הוא מבקש עבדים וממשלה עליהם שאין מלך בלא עם והמדינה שמורדת במלך מבקש המלך לייסרם ולא לכלותם לגמרי אבל המן שלא היה מלך ולא היה מחשבתו למלוך רק להשמיד ולהרוג וזה שאמר הכתוב (שם) לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם כי כאשר היה אדם מתקומם עלינו אז ראינו כי הש"י הוא שעומד לנו אשר אינו מניח לאבד ישראל כי כן הבטיחנו אשר הוא בטחונינו ומשענתינו אבל מלך שהוא עומד על ישראל אינו מבקש לעקור את הכל

וגם כי כל מלך הוא מלך מאת ה' הממליך מלכים כמו שאמר (דניאל ב, כא) ומהעדא מלכין, ומאתו המלוכה והוא יתברך אינו מכלה ומאבד ישראל לכך לא היתה צרה להם שהיה א' רוצה לאבד את הכל אבל בקום עלינו אדם שאין זה מלך מן הש"י וע"ז אמר (שם) לולי ה' וגו' שהוא יתברך עוזר ישראל שישראל דביקים בה' ונשבע להם בשמו הגדול שלא יכלה אותם ובשמו הוא מקיים ישראל ולולי כן אבדנו בקום עלינו אדם ולא מלך.

ועוד יש לך להבין דבר זה כי כאשר המתנגד הוא האדם ולא מלך אז הוא מבקש לאבד את הכל כמו שעשה המן כי אז"ל (אבות פרק ג' משנה ב) שאם אין מורא מלכות איש את רעהו חיים בלעו ודבר זה בארנו במקומו בחבור דרך חיים (שם) כי האדם מצד שהוא אדם אשר נברא שהוא מושל בתחתונים נברא יחידי כי כך ראוי מצד עצם הבריאה ולכך כל אדם רוצה לבלעות את חבירו שלא יהיה נמצא אחר זולתו לכך המן אלו היה מלך לא היה מבקש לאבד את הכל אבל זה היה אדם לכך היה רוצה לבלעות את ישראל ודבר זה נרמז בכתוב (שם) לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם אזי חיים בלעונו כמו שאמר גם כן איש את רעהו חיים בלעו כמו שאמרנו כי האדם נברא יחידי שתראה מזה כי כן בטבע בריאתו של אדם שיהיה יחידי וזה מפני כי האדם הוא מלך בתחתונים כי תחתיו כל הנבראים התחתונים ואין שני מלכים משתמשים בכתר אחד

ואם מתרבה האדם והם הרבה בעולם דבר זה מצד הש"י שהוא מלך מלכים ורוצה ברבוי כי מצד הש"י שהוא מלך מלכים אין ראוי שיהיה האדם מלך וסוף סוף בטבע ראוי שיהיה האדם יחיד מצד שהוא מלך בתחתונים וזהו מצד עצמו ואין שני מלכים משתמשים בכתר אחד וכאשר האדם מקבל מלכותו יתברך אז ראוי שיהיה הרבוי מצד שהש"י חפץ ברבוי אבל המן לא היה מקבל מלכותו יתברך והיה רוצה לבלעות הכל וזה שאמר (שם) לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם כמו שבארנו

ספר חובות הלבבות - השער השמיני - שער חשבון הנפש - פרק ג

וכל העבירות שיהיו בלשון לא ייגמרו אלא בחברה ובהתערב עם בני אדם. אבל הבדידות והפרידה מבני אדם סיבת ההצלה מכל מה שזכרנו מן העבירות, והוא מהחזק שבדברים המביאים אל המידות הטובות, וכבר נאמר, כי עמוד בר הלבב - אהבת הבדידות ובחירת היחידות. על כן הישמר, אחי, פן ישיאך היצר, וייפה בעניך החברה והתערבות עם בני אדם, ויסיתך לכסוף בעת היחידות והבדידות להם.

רמב"ם ספר המצות - מצות עשה - מצוה ג

מצוה ג - היא שצונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג וזאת היא האהבה המחוייבת ולשון ספרי לפי שנאמר ואהבת את ה' אלהיך איני יודע כיצד אוהב את המקום תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם כבר בארו לך כי בהשתכלות תתאמת לך ההשגה ויגיע התענוג ותבא האהבה בהכרח וכבר אמרו שמצוה זו כוללת גם כן שנדרש ונקרא האנשים כלם לעבודתו ית' ולהאמין בו וזה כשתאהב אדם תשים לבך עליו ותשבחהו ותבקש האנשים לאהב אותו וזה על צד המשל כן כשתאהב האל באמת כמה שהגיעה לך מהשגת אמיתתו הנה אתה בלי ספק תדרש ותקרא הכופרים והסכלים לידיעת האמת אשר ידעת אותה ולשון ספרי ואהבת את ה' אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן ר"ל כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם כמו שהעיד הכתוב אברהם אוהבי שהיה גם כן לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתדרש האנשים אליו

המשך מהר"ל באור חדש

רבא (שם) פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (משלי כט, ב) ברבות הצדיקים ישמח העם ובמשול רשע יאנח עם ברבות צדיקים זה מרדכי ואסתר ישמח העם כדכתיב (אסתר ח, טו, טז) ומרדכי יצא מלפני המלך וכתוב ליהודים והיתה אורה ושמחה וששון ויקר ובמשול רשע יאנח עם זה המן וכן הוא אומר (אסתר ג, טו) והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה, וביאור זה כאשר המושל בעם הוא צדיק אז גם כן בעולם הצדק והטוב כמו שהוא אשר הוא מושל בעם שהוא צדיק וכאשר הרשע מושל בעם והוא רע מורה גם כן כי מושל בעם הרע הגמור ולפיכך יאנח עם כי המן היה גורם כי אחשורוש היה נוטה אל הרע לגמרי וכאשר אחר כך היה מרדכי ואסתר מושלים היה בעולם הטוב עד שהיה אחשורוש עצמו נוטה אל הטוב ג"כ אף שלא היה אחשורוש מוכן אל הטוב רק כי דבר זה היה גורם כאשר היה בעולם הצדק על ידי מרדכי ואסתר כאשר היו הם מושלים ובא ליישב מה שנראה כי אחשורוש היה מוכן לאבד את ישראל ואחר כך היה מוכן להיות על ידו הטוב ליהודים ואין זה רק כאשר מושל המן הרשע היה נמשך אחשורוש אחר הרע וכאשר היה מושל מרדכי ואסתר היה נמשך אחשורוש אחר הטוב ודבר זה יסוד ועיקר למגילה הזאת:

ספר חובות הלבבות - השער הרביעי - שער הבטחון - הקדמה

והבוטח בה', כאשר יוודע בטחונו, יגדל בעיני הבריות, ויככדוהו בני אדם, ויתברכו בקרבתו ובראייתו, ויהיה גורם לתקנת עירו ולדחות הפגעים מעל אנשי מקומו, כמו שכתוב (משלי י כה): וצדיק יסוד עולם, וכענין לוט בצוער

ספר קדושת לוי - דרוש לפורים

והעיר שושן צהלה ושמחה ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר (אסתר ח, טו).

הנה כתיב (משלי כט, ב) ברבות צדיקים ישמח העם, כי הכלל כשהצדיקים מחשבים ועובדים את ה' אז אפילו העם הפשוט יש להם שמחה, כי הם בעשיות המצות מביאים שמחה על כל העולמות.

וזהו הרמז כי במשול מרדכי אז אפילו העיר שושן אפילו שרוב אנשי העיר לא היו יהודים כלל אף על פי כן היה להם שמחה, אף על פי שלא היו יודעים הטעם למה הם שמחים אף על פי כן היו שמחים מחמת שמרדכי בממשלתו הביא שמחה על כל האנשים. וזהו הרמז והעיר שושן, אף על פי שלא היו יודעים למה הם שמחים אף על פי כן היתה צהלה ושמחה

אבל היהודים היה להם טעם על שמחתם שניצולו מיד המן הרשע. והכלל, כשאדם יודע טעם הדבר אזי נקרא הבחינה הזאת בחינת אור שמאיר בו הטעם על מה עושה זאת. וזהו ליהודים היתה אורה ושמחה, להם היה טעם על שמחתם הנרמז בבחינת אור. וזהו הרמז ברבות צדיקים ישמח עם, אפילו עם הפשוט שאינם יודעים הטעם למה הם שמחים אף על פי כן הם שמחים כי הצדיק מביא שמחה לעולם.

מראי מקומות - במשנתו של מהר"ל – פורים - תשפ"ה לפ"ק

שיעור א' – ביאור בפתחתא דרבי אבא בר כהנא

ספר אור חדש עמוד סד

(מגילה י, ב) רבי אבא בר כהנא פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (קהלת ב, כו) כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת וג' כי לאדם שטוב לפניו זה מרדכי, (שם) ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן, (שם) לתת לטוב לפני האלוקים זה מרדכי דכתיב ביה (אסתר ח, ב) ותשם אסתר את מרדכי על בית המן..

פירש דבר זה כי יש ללמוד מן המגילה הזאת דרכי ה' אשר נוהג עם הצדיקים ועם הרשעים כי השם יתברך נותן הצלחה ועושר לרשע כדי שיבא הצדיק ויטול מן הרשע ומה שאינו נותן לצדיק רק על ידי רשע בשביל שהרשע עינו חסר תמיד ומבקש עושר ומאסף אותו אשר דבר זה מדה מגונה להיות עינו חסר לאסוף עושר ואלו הצדיקים די להם בשלהם ואינו רודף ומבקש להתעשר כמו שמבקש הרשע ומפני כך אין הצדיק מוכן לעושר כל כך כאשר אינו מבקש ורודף אחר העושר רק הרשע מוכן לזה.

ולכך אמר כי טוב לפניו נתן חכמה ודעת מפני שהטוב שהיא אצל הצדיק שהוא מבקש החכמה והדעת והוא מוכן לזה ביותר ואלו שני דברים החכמה והעושר שניהם הם נקראים קנין והאדם קונה אותם כמו שאמרו (קידושין לב, א) אין זקן אלא שקנה חכמה ובכל מקום אמר על החכמה שהוא קניין האדם כמו העושר ולכך אמר שאותו שהוא טוב לפניו נותן לו חכמה ודעת מפני שהדבר הזה חפץ לקנות וזהו קנינו.

ולחוטא נותן לו העושר וזהו קנינו כי העושר צריך שיקנה על ידי שהוא רודף אחר העושר ועינו לא תשבע וזה אינו טוב ולחוטא נתן לו לאסוף ולכנוס. פירוש כי החוטא שהוא מלשון חסרון בכל מקום כמו (מלכים א, א, כא) והיה אני ובני שלמה חטאים ומפני שהוא בעל חסרון רוצה תמיד למלאות עינו החסר לכך הוא מוכן ביותר לאסוף הממון ולכנוס אותו ולא להוציא אותו לעשות טובה לאחרים בממנו והצדיק מוכן לקבל מן הרשע כל אשר קנה ואסף וזה מפני כי הצדיק בולע הרשע מפני רשעתו ובזה בולע ג"כ עושרו.

ולכך יותר צדיק מוכן לקבל עושר ע"י הרשע שהיה הרשע מאסף את העושר והצדיק מקבל עושרו מן הרשע ממה שהצדיק מוכן בעצמו לקבל עושר כי הצדיק אינו מוכן לזה רק הצדיק מוכן לחכמה ודעת.

ועוד מאחר שהצדיק מוכן לחכמה ודעת שהיא קנין שכלי בלתי גשמי אינו מוכן לקנינים גשמיים הוא העושר ולכך אין הצדיק מוכן לזה רק הרשע שהוא גשמי מוכן לעושר לכך הרשע מאסף העושר והצדיק שהוא בולע הרשע בולע ממונו של רשע גם כן ובא לידו ממונו ולא היה אל מרדכי הכנה אל העושר ולהיות גדל בבית המלך אחשורוש כי דבר זה גורם לו שהיה פורש מן החכמה והדעת הוא התורה רק כאשר היה מגיע העושר להמן אשר היה מוכן לקבל העושר ובשביל כי מרדכי זכה לבלעות המן הרשע מפני רשעתו ומפני כך הגיע לו שנטל את עושרו של המן ואת גדולתו ג"כ:

מראי מקומות - במשנתו של מהר"ל – פורים - תשפ"ה לפ"ק

שיעור ב' – ביאור בפתחתא דרבי אבא בר עפרון, ריש לקיש, רבי אלעזר

ספר אור חדש עמוד סה

רבי אבא בר עפרון (מגילה י, ב) פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (ירמיה מט, לח) ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים נאום ה', מלך זו ושתי, ושרים זו המן ועשרת בניו

פירש כי גם דבר זה היה סבה למעשה המגילה כי כאשר גלו ישראל והיו ישראל תחת מלכות מדי גם הש"י היה עמהם עד שנאמר (שם) כי כסא מלכותו היה בעילם כמו שקודם שגלו ישראל היה כסא מלכות בירושלים עכשיו נאמר כי כסא מלכותו בעילם אשר שם ישראל והכל הוא שלא יניח את ישראל שאם כך היו כלים בגלותם תחת האומות רק כי הש"י עמהם והשגחתו עליהם ולכך פסוק הזה הבטחה לישראל (שם) ושמתי כסאי בעילם והאבדתי ממנו מלך ושרים בשביל כי הש"י השגחתו על ישראל שלא יניח אותם עד שמאביד מלך ושרים מפניהם אשר הם מצירים אותם:

ספר נצח ישראל - פרק י

ובפרק בני העיר (מגילה כט.) תני רבי שמעון בן יוחאי אומר, בוא וראה כמה חביבין ישראל, שכל מקום שגלו - שכינה עמהם. גלו למצרים - שכינה עמהם, שנאמר (ש"א ב, כז) "הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים". גלו לעילם - שכינה עמהם, שנאמר (ירמיה מט, לח) "ושמתי כסאי בעילם". גלו לבבל - שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה מג, יד) "למענכם שולחתי בבלה". גלו לאדום - שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה כג, א) "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו'". ואף כשהם עתידים ליגאל - שכינה עמהם, שנאמר (דברים ל, ג) "ושב ה' אלקיך את שבותך וגו'", 'והשיב' לא נאמר, אלא "ושב", מלמד שהשכינה שב עמהם מבין הגלות, עד כאן. והרשב"א ז"ל בפירוש ההגדות שלו הוקשה לו מה שאמר 'ואף כשהם עתידים להגאל', פשיטא, אם הוא בגלות עמהם, מכל שכן שהוא בא עמהם כשנגאלו...

ואני אומר שהדברים הם כמשמען, שיותר יש טעם להיות עם ישראל בגלות ממה שיהיה עמהם כאשר יצאו מן הגלות. שכן אמרו רז"ל לענין החולה בפרק יציאות השבת (שבת יב ע"ב), הנכנס לבקר את החולה, לא ישב על גבי מטה ולא על גבי כסא, אלא מתעטף וישב לפניו, שנאמר (תהלים מא, ד) "ה' יסעדנו על ערש דוי וגו'". ובחבור גור אריה בפרשת ויחי (בראשית מז, לא, אות לד) פרשנו שני טעמים; האחד, שכל דבר שצריך שמירה - השגחתו עליו יותר, והחולה שיצא מטבעו, אשר נתן השם יתברך הטבע אל האדם להעמיד את האדם, ועתה נשתנה טבעו, צריך הוא אל השמירה שלא יהיה נפסד, והשמירה מן השם יתברך. והטעם השני הוא, שהכתוב אומר (ר' ישעיה נז, טו) "את דכא ושפל רוח אשכן", שזהו ממדת השם יתברך ששכינתו עם אשר הוא דכא, וכבר התבאר למעלה ענין זה באריכות. ולכך החולה שהוא דכא, השם יתברך עמו בפרט:

ולשני הטעמים ראוי שיהיה השכינה עם ישראל ביותר כאשר הם בגלות, שכאשר הם בגלות אז הם כמו חולה שיצא מטבעו, כי אין מן הטבע וממנהגו של עולם שתהיה אומה תחת אומה אחרת, וכמו שהתבאר למעלה. ולפיכך השם יתברך אתם בגלות, ואם לא כן, איך יהיה עמידה וקיום להם במלכות רביעית, אם לא כי יד ה' עשתה זאת. וכן לטעם השני אשר אמרנו, כי עיקר שכינתו בתחתונים, כי כן מדתו של השם יתברך להיות שכינתו את דכא, וישראל בגלות מדוכאים הם, ראוים שיהיה שכינתו עמהם. אבל כאשר יצאו מן הגלות, אז יעלה על הדעת שאין השם יתברך אתם. ולפיכך אמר (מגילה כט.) אף כאשר ישובו מן הגלות הוא נמצא אתם.

אור חדש עמוד סז

ריש לקיש (שם) פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (משלי כח טו) ארי נוהם ודוב שוקק מושל רשע על עם דל, ארי נוהם זה נבוכדנצר הרשע דכתיב ביה (ירמיה ד, ז) עלה אריה מסבכו, ודוב שוקק זה אחשורוש דכתיב ביה במלכות פרס ומדי (דניאל ז, ה) וארו חויה אחרי תנינה דמיה לדב, ותני רב יוסף אלו פרסיים שאוכלין ושותין כדוב ומסורבלין בשר כדוב ומגדלין שער כדוב ואין להם מנוחה כדוב, מושל רשע זה המן, על עם דל אלו ישראל שהם דלים מן המצות

ופי' הכתוב לפי פשוטו ארי נוהם הארי נוהם לטרוף טרף מחמת כעסו הוא נוהם לטרוף טרף ודוב שוקק למלאות תאותו באכילה וכן הוא מושל רשע על עם דל כי הרשע אשר הוא רע בעצמו הוא נוהם וכועס לעשות רע ועוד הוא משתוקק לרע כאשר יש לו בזה הנאה ולפיכך אמר ארי נוהם נבוכדנצר שהיה פועל הרע בשביל רשעתו וכעסו ודוב שוקק זה אחשורוש שבשביל חפצו לעשות רצונו של המן לדבר זה היה משתוקק והמן שהוא צורר ישראל יש בו שניהם שהיה פועל בגודל רשעתו שהיה לו וגם גודל תשוקתו אל הרע בשביל להנקם מן מרדכי לכך היה בו מעניין שניהם וכאשר ישראל הם דלים מן המצות אז מושל בהם זה שיש בו שניהם לרע ולכך היה רוצה לאבד את הכל והבן זה

רבי אלעזר (שם) פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (קהלת י, יח) בעצלתים ימך המקרה כו', בשביל עצלות שהיה בהם בישראל שלא עסקו בתורה בימי המן נעשה שונאו של מקום מך (שם) ואין מך אלא עני שנאמר (ויקרא כז, ח) ואם מך הוא מערכך ואין מקרה אלא הקב"ה שנאמר (תהלים ד, ג) המקרה במים עליותיו

ר"ל כי מזה יש לך ללמוד כמה גדול כח התורה ולא אמר שלא עסקו במצות אף כי לשון בעצלתים משמע יותר שהם עצלים ממעשה המצות אבל ר"ל כי כח התורה הוא גובר על עמלק לכך כל זמן שלא עסקו בתורה היה המן שהוא מזרע עמלק גובר ודבר זה ידוע מאד כי על ידי התורה ישראל מתעלים כי כל כך הוא מעלת התורה כמו שאמרו (אבות פרק ו' משנה ב') כל העוסק בתורה הוא מתעלה שנאמר (במדבר כא, יט) ומנחליאל במות ואם היו עוסקים בתורה היו מתעלים ע"י התורה והיו גוברים על המן שהיה רוצה להתגבר עליהם אבל כאשר לא היו עוסקים בתורה ולא היו מתעלים מעלה מעלה היה המן גובר עליהם עד שהגיעו אל שערי מות וזה שאמר (קהלת י, יח) בעצלתים ימך המקרה פירש כאשר ישראל אינם עוסקים בתורה שעל ידי התורה ישראל מתעלים והש"י שהוא מלך ישראל על ידי זה מתעלה ע"י ישראל ועל ידי זה שהש"י מתעלה ואז משפיל האויבים של ישראל אבל כאשר אין עוסקים בתורה והקורה נמוכה ושפילה והש"י שהוא אלקיהם מלך עליהם אין מתעלה עליהם ונעשה שונאו של מקום מך ואין מתעלה ויש לך להבין דבר זה מאוד וזהו בודאי פתיחה אל המגלה מה היתה סיבה שגבר המן והוא דבר מופלא