שיגרה עמוסה מונעת מאיתנו הרבה מידי פעמים לדאוג לעצמנו. לעשות את מה שאנחנו מוצאות כמרגש,כממלא, כמעצים בחיים שלנו. אבל למה זה קורה? אולי כי מישהו גרם לנו לחשוב שמדובר במותרות? שהתפתחות אישית או הרצון שלנו לצמוח תלוי בזמן הפנוי שיש לנו ? 

אז לא. אם לא תעשי את הדברים שחשובים לך באופן אישי, זה ישפיע על הרבה אנשים מסביב. אבל בעיקר על הבן אדם שאת חולמת להיות.

גם אם את קובעת שהיום יהיה לך יום מוצלח, העולם יכול להתערב ולנסות לשנות לך את ההחלטה. הילדים עולים לך על העצבים, בעבודה כלום לא הולך, בעלך בלתי נסבל ואת מוצאאת את עצמך מאוד לא מרוצה על היום שהיה. אבל חשבת פעם על זה שאף אחד לא באמת יכול לשנות לך את ההחלטה? כי אלה לא הסיטואציות החיצוניות או האנשים מסביב שקובעים איזה מן יום יהיה לך, זה רק איך את בוחרת לפעול כתגובה. 

:לינק לקהילת וואטסאפ שלנו

https://chat.whatsapp.com/Glww0otQ2kTDkijMyDT0iF

תקופות קשות ומאתגרות מוציאות מאיתנו הרבה פחדים. הרבה חוסר ביטחון. אבל איך זה משפיע על החיים שלנו באמת חשבתן בפעם? האם הפחד הזה והלחץ והחרדה עוזר לנו לפתור בעיות או שהוא לוקח אותנו עמוק יותר לתוך התהום? וגם אם כבר הבנו שזה לא עוזר, מה עושים כדי להתגבר על זה? איך אפשר להיות בשמחה ובאמונה כשהכל מסביב קורס? ומה הדבר המטורף שיקרה כשנחליט לפעול  ככה? 

אנחנו כבר יודעות שהרגלי הצריכה שלנו מוגזמים ואפילו כפייתיים. אנחנו עסוקות באופן תמידי בדבר הבא שצריך לקנות כדי לפתור איזה חוסר. אאבל מאיפה זה מגיע? למה יש לנו את הצורך המוגזם הזה ואיך הוא משפיע על הסיפוק והאושר שלנו מהחיים העצמם? מנימליזם זאת גישה לחיים. היא עובדת להרבה מאוד אנשים והיא לא מוזרה כמו שקל לחשוב עליה. היאא דווקא מאוד הגיונית. 

כולנו טועות. כולנו נכשלות ביצירות שלנו לא פעם ולא פעמיים בדרך. בדרך כלל כשלונות יהיו רבים יותר במספרם מאשר נצחונות והצלחות. אז למה יש לנו איזה פוביה מלדבר עליהם? למה בכל זאת אנחנו מנסות להחריש אותם ולהציג את ההצלחה כמשהו קל ופשוט? במה זה תורם? ואולי בעצם זה עושה הכל חוץ מלתרום?

לינק לקבוצת הוואטסאפ החדשה שלנו: https://chat.whatsapp.com/Glww0otQ2kTDkijMyDT0iF 

 מה זאת הרדיפה האובססיבית הזאת אחרי חופש? למה כל כך קשה לי לחיות תחת חוקים , להיות מוגבלת באפשרויות או לא לטוס לחול 4 פעמים בשנה? מי הגדיר מה זה חופש והאם ההגדרה הזאת נכונה לכולם? תובנות רבות נפלו עלי מאז ההחלטה לעבור לאמא שלי, אבל התובנה בעניין החופש היא אולי החשובה מכולן.  

בכל מיני נקודות בדרך העולם דורש ממך תשובות והסברים. למה את עושה או לא עושה תואר? למה אתה מתחתנת או מתגרשת או לא מביאה ילדים? למה אני בכלל צריכה לענות על זה? לא יודעת. מה שאאני כן יודעת זה איך לענות על זה ולא להתכנס בתוך עצמי, איך לענות ולא לגמגם או להרגיש רע או אכולה מבושה.

הנקודות הכי נמוכות, הרגעים הכי קשים, ההחלטות הכי בלתי נסבלות שאת צריכה לקחת בחיים יכולות להפוך לסצנות הכי מעוררות השראה בסרט שנקרא החיים שלך. ועדיין זה נורא להיות שם, להרגיש כמו כישלון, להתמלא באכזבה או בפחד כתוצאה מצעדים שעשית ולאא הסתדרו כמו שרצית בעולם. אז איך בכל זאת מצליחים להסתכל על הייתרונות? איך הופכים לדמיות ראשיות בסרט שלנו ומה צריך להקריב בשביל זה?

כשעומדים עם הגב לקיר נורא קל לאבד את האמונה. להתמלא בפחד ובתרחישי אימה שכלום לא יעבוד. ואם אנחנו שניים בסיפור אז יש לנו את הפריווילגיה להיות הצד המאמין כשהשני מאבד את זה, אז איך עושיםם את זה? איך כמה מילים פשוטות יכולות להחזיר את הביטחון והאמונה בנו ובבני זוג שלנו ברגעים שאנחנו הכי צריכים? 

את עייפה, את מותשת, את צריכה מנוחה מהכל, לא בא לך לעשות כלום חשוב וכל מה שהיית רוצה זה לסגור את עצמך מול נטפלי׳ס למשל שבוע עם מיטה ואוכל ללא הגבלה. המצב הזה הוא תוצאה של דכדכוך, עייפות וחוסר חשק כללי, נוח להיות בו אבל מה המחיר שאת משלמת על הנוחות הזאת? 

למה חשוב שנתעלה על זה ומה הפתרון הפשוט אם כי הקסום מכולם לבעיה?