בלי בושה עם סיגל אביטן

 תסמונת המתחזה, תופעה שכיחה בקרב אנשים שאפתנים ואינטיליגנטיים שבטוחים שאת כל ההישגים שלהם השיגו במקרה או בעזרת מזלם הטוב ולא בגלל היכולות והביצועים שלהם. התסמונת משפיעה על התפקוד שלהם כיון שהם בטוחים שבכל רגע מישהו עלול לעלות על התרמית איתה הם מסתובבים בעולם.
איך כל זה קשור לבושה? על כך בפרק הבא. 

הוא רצה להיות גנן, אמא שלו ואשתו רצו שיהיה מנכ"ל והיום כשהוא מתקרב לגיל שבעים הוא אומר "נכון, יש לילדים שלי דירות בלי משכנתא, אבל יש להם גם אבא שחי חצי."

?איך רווקות מאוחרת קשורה לפרויד ומה יש לרוזוולט להגיד על זה.

אמביציה והרצון לנצח הופכים אותנו ליצורים לא אנושיים אם בדרך דהרנו מעליה ודרסנו את הבושה.

אתם בדרך כלל שומעים אותי אומרת שהבושה והמה יגידו מעכבים את ההתפתחות שלנו, חוסמים אותנו מלהצליח, מלהיות חופשיים ומאושרים, זה נכון, אבל לוותר עליה לחלוטין זה אסון ומעבר לזה, אף אחד מאיתנו לא היה רוצה בקרבתו שאין לו בושה לגמרי.

גם את הלב שלנו אנחנו מבלבלים עם מה יגידו? 
מדברים על בושה בלי בושה

.הי, מה שלומכם? אז כבר יש לי מיני אולפן הקלטות בבית ויש פודקאסט שצובר תאוצה ומאזינים - תודה לכם - אז חשבתי לעצמי, למה בעצם שלא אקליט בקולי פרקים מתוך הספר שלי? 
ובכן, הנה הוא כאן לפניכם, הפרק הראשון של "חשומה"..        
"תנשמי." 
"רגע, אני רוצה קודם להגיד לך משהו." 
"יש לך מספיק חברות לספר להן על החוויות שלך. תחלקי איתן את הדרמות שלך. כאן אנחנו עובדות. תנשמי, תנשמי."
נושמת. 
זו הייתה הפעם השלישית שהגעתי אליה אחרי ששיננתי כל הדרך: "סנדרה, אני רוצה להפסיק את הטיפול. אני מרגישה שמיצינו." ואיכשהו, כשהתיישבתי מולה, לא היה לי אומץ. 
תהיתי אם זו אני שלא יודעת איך מסיימים מערכות יחסים או שמא מדובר באחת השיטות המבריקות שמלמדים אותם בחוג לפסיכולוגיה: "מטופל לא יפסיק טיפול בדרך אל השיא, הקפידו שיישאר בדרך." אחרת איך ייתכן שככל שאנחנו צוברים יותר ותק בטיפול כך אנחנו מתרחקים יותר מנקודת הסיום? ואם יש שיטה כזאת, היא נלמדת בשנים האחרונות גם בבתי הספר לכירורגיה פלסטית. 

 " מתוך חשומה (מודן) "בזמן שחיפשתי חניה חשבתי על כל האנשים החזקים והחכמים שמסתובבים בינינו עם תדמית מצוחצחת ונפש פצועה. מה לימד אותנו לא לכבד את מה שאנחנו מרגישים? מהו הדבר הזה שגורם לנו למסור את הלב שלנו רק כדי שנוכל להגיד שמישהו רוצה בו גם אם המישהו הזה לא ראוי? מי גרם לנו להאמין שאנחנו שווים רק אם מישהו אוהב אותנו או לפחות טוען את זה? ולמה אנחנו הופכים את האנשים סביבנו לשמאים של שווי הקיום שלנו? "

  בפרק הראשון של הפודקאסט "בלי בושה" אקריא מכתב של קורא שהתגרש מאשתו כי פוטר מעבודתו, נדבר על המכלאה הדיגיטלית שמשעבדת אותנו לטבלות הדירוג וגם נביא ציטוט נפלא של קפקא.
 [email protected]