דבר מלכות פרשת חוקת, תשנ"א.בשיחות הרבי מתוך דבר מלכות חוקת תשנ"א (אותיות י"א-י"ד), מבואר שמעלת התורה היא בכך שהיא מחברת אותנו עם עצמותו של הקב"ה, אף למעלה מהרצון העליון המתבטא במצוות. התורה נקראת "חוקת התורה" - חוק שלמעלה מטעם ודעת- ולכן כל יהודי, גם אם אינו מבין הכל, קשור אליה בעצם. לימוד התורה הוא עניין תמידי, וכל חזרה מגלה עומק חדש. בפרשה גם רמזים לגאולה הקרובה: פרה אדומה שמטהרת מטומאה, ומלחמות סיחון ועוג כהכנה לכניסה לארץ - מרמזות על ביטול המוות וביאת משיח. ההוראה היא להרבות בלימוד תורה מתוך חיבור עמוק למעשה, ולעשותה "אומנותו" - עיסוק חי ומלא, כהכנה לתורה החדשה שתתגלה בגאולה.

דבר מלכות חוקת תשנ"א - אותיות ג'-ד'
בשיחת הדבר מלכות לפרשת חוקת תשנ"א, הרבי מבהיר שהכינוי "זאת חוקת התורה" - ולא רק "חוקת הפרה" - מלמד עיקרון יסודי בכל התורה כולה: גם כאשר אנו מבינים את טעמן של מצוות, אין אנו מקיימים אותן מצד השכל וההיגיון שלנו, אלא מפני שהן רצונו של הקב"ה. מצוות פרה אדומה מדגימה זאת בעוצמה - מצד אחד היא מטהרת את הטמאים, ומצד שני היא מטמאת את העוסקים בטהרה - דבר שנראה כסותר את ההיגיון. דווקא סתירה זו מגלה שהקשר של יהודי לתורה הוא למעלה מטעם ודעת. הרבי מדגיש שבדורנו -דור הגאולה - נדרשת גישה כזו בעבודת ה': קבלת התורה והמצוות מתוך התמסרות וביטול, גם כשאין הבנה שכלית, ומתוך הכרה שזהו רצון ה' שלמעלה מהשגה.

דבר מלכות, חוקת, תשנ"א – אותיות א'-ב'השיחה עוסקת במשמעות הרוחנית של יום השבת העשירי לחודש תמוז - יום שבו נפגשים שני לוחות זמן שונים: ימות השבוע (הנקבעים ע"י השמש) וימות החודש (ע"י הלבנה ובית דין). השיחה מדגישה ששני הסדרים הללו מבטאים שני סוגי הנהגה אלוקית -טבעית ומובנית לעומת חידוש הנפעל ע"י עבודת האדם. כאשר שני הסדרים חלים ביום אחד, זו השגחה פרטית שמורה על חיבור עמוק ביניהם, ומזמינה כל יהודי ללמוד מזה בעבודת ה'. הרבי קושר את המסר לפרשת חוקת, לימים הקרובים - י"ב-י"ג בתמוז וי"ז בתמוז - ובעיקר מדגיש את הדרישה לזמן הגאולה האמיתית והשלימה, שהיא עיקר הכוונה של הזמן הזה.

דבר מלכות עוסק בפרשת קרח, מתוך שיחת הרבי מליובאוויטש לשבת פרשת קרח תשנ״א, אותיות ז׳ עד הסוף.

בקטע זה הרבי מבאר את טעותו העמוקה של קרח: הוא ראה את קדושת כלל ישראל, אך כפר בכך שיש מדרגות שונות בקדושה, וסדר אלוקי של הנהגה - כמו הכהונה של אהרן והמעמד של משה רבנו. טעות זו נובעת מתפיסה שכלית שמנסה לשפוט את עבודת השם בשכל אנושי בלבד, מבלי להכיר בכך שיש מצבים שהם "למעלה מטעם ודעת".

הרבי מסביר שתשובתו של משה -"זאת עשו... והיה האיש אשר יבחר ה׳ הוא הקדוש" - מלמדת שהבחירה האמיתית היא רק מה׳, לא לפי שכל. מכאן, הכוח של משה ושל כל נשיא הדור נובע מבחירה אלוקית בלבד, ולכן מחלוקת על מנהיגותו היא למעשה מחלוקת על הקב״ה עצמו.

לקראת הסיום, הרבי מדגיש שבדורנו - הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה - יש תפקיד מיוחד: לבטל את מחלוקת קרח ע״י חיזוק ההתקשרות למשה שבדור (הרבי), ועשייה מתוך קבלת עול והפצת המעיינות.

השיחה מסתיימת בקריאה עוצמתית: זה הזמן לפעול להבאת הגאולה בפועל ממש - "וירא כבוד ה׳ אל כל העם", בגילוי משיח צדקנו תכף ומיד ממש.

דבר מלכות, פרשת קרח, תנש"א (1991), אות ו'-ז'.

בקטע זה עוסק הרבי בהסבר מעמיק על השוני שבין שיטת משה רבנו לשיטת קרח.

קרח טען שכל העדה קדושה, ולכן אין מקום למעמד מיוחד למשה ולאהרן. הוא ביקש שוויון רוחני מוחלט. לעומתו, משה מדגיש שיש צורך בסדר והיררכיה אלוקית - ה’ בחר במשה כנביא ובאהרן לכהונה, וזהו רצונו העליון.

הרבי מסביר שקרח רצה את הקדושה בלי עבודה והתמסרות - הוא רצה שהקדושה תהיה נחלת הכלל בלי קשר למסירות והכנעה לרצון ה'.
משה רבנו מייצג את הביטול הגמור לרצון ה’, ולכן דווקא הוא זוכה להעביר את דבר ה' באופן מוחלט.

הרבי מדגיש: אמנם כל יהודי קדוש, אבל כדי שהקדושה תאיר בפועל - נדרש ביטול וקבלת עול. זו הדרך להפוך את העולם לדירה לה'.

דבר מלכות - פרשת קרח כ"ח סיוון תשנ"א

(היום שבו הרבי שליט"א וברבנית הגיעו לארצות הברית- תחילת מלחמת עולם שניה)

אות ד'-ה'

הרבי מסביר שבמרד של קרח, הבעיה לא הייתה רק עצם ההתנגדות למשה ואהרן, אלא סוג ההתנגדות: קרח לא חלק על התורה עצמה, אלא טען שכל העדה קדושה - ואם כן, אין צורך בהיררכיה רוחנית כמו כהונה.

הרבי מדגיש שהטעות הזו - לטעון שכל היהודים שווים בקדושתם ואין מקום ל"מנהיגות עליונה" - היא כפירה בעיקר.
משה רבנו לא מינה את אהרן לכהן גדול מצד עצמו, אלא על פי ציווי ה'.

באות ה' מבאר הרבי שמכאן לומדים יסוד גדול: האמונה בצדיקים אינה רק ביטוי של הערכה, אלא חלק מהאמונה בה'.
הקב"ה בחר בשליחיו, ומשה הוא לא "אדם גדול" בלבד – אלא איש הא-לקים שדרכו מתקיים הקשר של העם עם ה'.

דבר מלכות - כ"ח סיון תשנ"א (10.6.1991)
יום השנה להגעת הרבי והרבנית לארצות הברית (כ"ח סיון תש"א - 1941)

הרבי מציין את היום הקדוש כ"ח סיון כיום שיש בו עניין של השגחה פרטית ונקודת מפנה - לא רק בחייו הפרטיים, אלא בכללות עבודת השליחות להפצת התורה, החסידות והיהדות בעולם כולו.

יום זה קשור במיוחד לפעולה של הפצת המעיינות חוצה. מכיוון שבכ"ח סיוון החלה תקופה חדשה - "שליחות כללית" בגלוי, שיש לה השלכה על כל יהודי בדור הזה.

הרבי מדגיש שעל כל אחד ואחת לקחת אחריות אישית - להיות "שליח של הקב"ה" להביא את הגאולה, דווקא מתוך העולם הזה ובתוך המציאות הגשמית.

ההוראה המרכזית: לנצל את היום הזה להוספה בשליחות, בהפצת תורה ומצוות ובקירוב הגאולה. זהו זמן מסוגל במיוחד לעבודה מתוך שמחה, ביטחון ואמונה - כיוון שכבר נמצאים "בסיום הגלות" וצריך רק "לפתוח את העיניים ולראות שהגאולה כבר כאן".

דבר מלכות שלח תשנ"א, מהאות י"ב עד הסוף

מהאות י"ב, הרבי ממשיך להעמיק בתפקידו של שליח, ומבהיר שהשליחות של יהודי בעולם -בין אם מדובר בשליח רשמי ובין אם כל יהודי בתפקידו הרוחני -צריכה להיעשות מתוך בטחון, ביטול למשלח, וידיעה ברורה ש"השליח נעשה כמותו של המשלח".

כך מתבטל הפחד מ"ענקי הארץ", מבלבולים וקשיים, כמו אלו שמהם נבהלו המרגלים. לעומת זאת, המרגלים ששלח יהושע, כלב ופנחס, פעלו מתוך מסירות של שליח אמיתי, ולכן הצליחו במשימתם.

לכן, הרבי קורא שכל יהודי ייגש לשליחותו מתוך ביטחון, שמחה, ומודעות לכך שה' שולחו - ובעקבות כך, ודאי יצליח.

בסיום השיחה, הרבי מדגיש את מצוות ציצית שבסוף הפרשה: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" - זו תשובת הנגד לחטא המרגלים. הציצית מזכירה ליהודי לא להיגרר אחרי מה שנראה לעין, אלא לזכור תמיד שהוא שליח של הקב"ה, והמציאות החיצונית איננה קובעת.

כך, באמצעות חיזוק הקשר עם הקב"ה וקיום המצוות מתוך ביטול ואמונה - זוכים לתקן את חטא המרגלים, ולהביא את העולם לשלמותו: הגאולה האמיתית והשלמה תכף ומיד ממש.

דבר מלכות, שלח, תשנ"א.שילוח המרגלים של משה לא היה מצווה אלוהית במקור, אלא נעשה לפי בקשת עם ישראל לראות את טובת הארץ ולעודד את העם לעלות אליה בשמחה. נשלחו 12 נשיאים, כל אחד מטעם שבטו, כדי לראות את הארץ בשלמותה בגלוי ולפרסם את טובתה לכל ישראל. לעומת זאת, שילוח המרגלים של יהושע היה שליחות צבאית חשאית, שבה נשלחו שני מרגלים בלבד לפעול בסתר ולהכין את הדרך לכיבוש מעשי של הארץ. משלוח משה מייצג פתיחה רוחנית ובירור תחתון על פי אמונה, בעוד משלוח יהושע הוא שליחות מעשית וצבאית המבוססת על מציאות בשטח. משלוח המרגלים של משה נעשה בסוף חודש סיון, כסמל להתחלת בירור העולם באמצעות התורה והעבודה הרוחנית. כך, משלוח המרגלים משקף שלב רוחני נרחב לעומת השליחות הצבאית הספציפית של יהושע.

דבר מלכות פרשת שלח, תשנ"א

השיחה עוסקת בהבנה מחודשת של חטא המרגלים. הרבי מדגיש כי כוונתם הפנימית הייתה רצויה - הם ביקשו להישאר בעולם רוחני ולא להיגרר לעיסוק בגשמיות של ארץ ישראל. אף שהפעולה שלהם הייתה מוטעית, הרעיון מאחוריה נבע מרצון להתקדשות.

הרבי מלמד שגם בדברים שנראים כחטא או ככישלון, יש לעיתים ניצוץ של אמת ותועלת. המרגלים עצמם העידו על טוב הארץ, ודבריהם הכינו את הקרקע לכניסה העתידית לארץ מתוך רצון שלם.

מסר השיחה הוא שהמהפכה הפנימית של הגאולה מתחילה מתוך המציאות - גם מהמקומות שנראים נמוכים, מסתתרת מגמה של עלייה. תפקידנו לראות את נקודת האור גם ב"ירידה", ולהתבונן בכל מאורע כשלב בהתקדמות לגאולה השלמה.