מקלעת איוד - קולות ספרדפרק מיוחד: השיבה לספרד - קלעת איוד ברשת הרובעים היהודיים של ספרד

י

מספר: הרב יהודה בן שלמה אלבילבילי

שלום.

אני הרב יהודה בן שלמה אלבילבילי, והיום קולי אינו עולה מהד העבר, אלא מהדופק הרוטט של ההווה. היום, יום שני, 15 בדצמבר 2025, כשהשמחה עוד טרייה, אנו חוגגים חדשות ששינו את ההיסטוריה שלנו. היום אנו מדברים על שיבה. היום, קלעת איוד, עירנו האהובה, חזרה הביתה. היא חזרה לספרד.

א

ביום שישי האחרון, 12 בדצמבר, האספה הכללית של רשת הרובעים היהודיים של ספרד - דרכי ספרד, קיבלה את קלעת איוד כחברה מלאה. זה, מאזיניי היקרים, אינו מעשה מנהלי פשוט. זוהי שיאו של מסע, תיקון של פצע, והכרה באמת שאבני האלג'מה שלנו לחשו במשך יותר מחמש מאות שנה: שקלעת איוד היא, ותמיד הייתה, אחת הבירות הגדולות של ספרד

הבודה.

כדי להבין את גודל היום הזה, עלינו לזכור. זכור. עלינו לזכור את הדרך שעברנו. זו לא הייתה דרך קלה. בשנת 2019, ניסיון ראשון לא צלח. דלת הרשת נסגרה. אבל תבוסה, לעיתים, אינה אלא הקדמה לניצחון מתוכנן טוב יותר. אותו "לא" היה הזרז למהפך חסר תקדים.

בהנהגת העירייה וראש העיר שלה, מר חוסה מנואל אראנדה, קלעת איוד לא ויתרה. נהפוך הוא, היא יזמה תוכנית אסטרטגית שאפתנית. בין 2020 ל-2025, הושקעו יותר ממיליון יורו בנשמת הרובע היהודי. שוקמו חללים, שוחזרו חזיתות, שולטו רחובות. בית הכנסת הגדול הישן, כיום הרמיטאז' של הבתולה מנחמה, ראה את חזית אבן הגזית שלו ואת קשתותיו המחודדות חוזרות לאור, כעדות בלתי מחיקה לעברו.

א

תהליך הקבלה הוא קפדני, וכך צריך להיות. רשת הרובעים היהודיים אינה מועדון של ערים עם עבר יהודי; זוהי אגודה של ערים עם מחויבות הווה ועתיד. בדצמבר 2024, מליאת העירייה אישרה פה אחד את הבקשה, אות חד משמעי לכך שפרויקט זה הוא פרויקט של עיר, מעבר לצבעים פוליטיים. הוצג דוח טכני ממצה, תיק שהיה, כשלעצמו, יצירה של היסטוריה ואהבה למורשתנו.

באביב 2025, ועדה טכנית ביקרה ברחובותינו. הם סיירו ברובע היהודי, בדקו את העבודות והעריכו את איכות קבלת הפנים למבקר. והם ראו את מה שתמיד ידענו: שלב האלג'מה הבילביליטנית פועם שוב.

הרגע המכריע הגיע ב-1 בדצמבר, במטה טור-אספניה, במדריד. שם, קלעת איוד הגנה על מועמדותה. והיא עשתה

זת באסטרטגיה מבריקה, סימפוניה בשלושה קולות.

הקול הראשון היה של ראש העיר, חוסה מנואל אראנדה. קול הפוליטיקה באותיות גדולות. הוא לא דיבר רק על יופי, אלא על רצינות, על מחויבות, על קיימות. הוא הציג את הכניסה לרשת לא כפרס, אלא ככלי לעתיד, מנוף למאבק נגד обезлюдяване ובניית עתיד המבוסס על עושר עברנו. קול שהעביר ביטחון וחזון של מדינה.

הקול השני היה של ד"ר הרברט גונזלס, קול המדע. ההיסטוריון היוקרתי טען בבהירות שרשת הרובעים היהודיים אינה יכולה להיות שלמה בלי קלעת איוד. הוא כינה אותנו "החוליה החסרה" להבנת הקשר של קהילות עמק האברו עם המסטה. הוא דיבר על חשיבות השושלות שלנו, כמו הסנטנג'לים, שעזרו לממן את מסעו של קולומבוס. התערבותו הייתה שיעור מופת שהעלה את המועמדות למצוינות אקדמית.

ח

ואז, הגיע הקול השלישי. קול הלב. קול הזיכרון החי. לוקה אסקולי, צאצא ישיר של משפחת אלקונסטנטיני, משפחתו של יוסף הכהן שלנו. בפורום טכני, עדותו הייתה מכת רגש. הוא דיבר על "זיכרון שעבר בירושה", על האופן שבו שם קלעת איוד עבר מדור לדור בפזורה הספרדית. הוא מילא את האבנים והרחובות בנשמה. הוא הראה שקלעת איוד אינה רק ארכיאולוגיה, היא רגש. היא יעד ל"תיירות שורשים", לאלה המחפשים את מקור שם משפחתם, את הד ההיסטוריה המשפחתית שלהם.

עם שלושת העמודים האלה - מחויבות פוליטית, קפדנות מדעית ורגש הזיכרון החי - התוצאה יכלה להיות רק אחת. וב-12 בדצמבר, נעשה צדק. קלעת איוד מצטרפת לאחיותיה האראגוניות, טרזונה ואונקסטיו, כדי לחזק את נוכחותה של אראגון במפת ספרד.

הישג זה אינו שייך לאדם אחד. זוהי הצ

לה קולקטיבית. וביום של שמחה, זהו גם יום של תודה. לכן, מהמיקרופון הצנוע הזה, אני רוצה להביע את תודתנו העמוקה ביותר.

תודה לעיריית קלעת איוד ולראש העיר שלה, חוסה מנואל אראנדה, על חזונם, על התמדתם ועל מחויבותם הבלתי מעורערת. הם הראו שהאמונה בהיסטוריה היא הדרך הטובה ביותר לבנות את העתיד.

תודה לכל אחת ואחת מהעיריות החברות ברשת הרובעים היהודיים של ספרד. על שמירת הלהבה הזו בחיים, על נדיבותן בפתיחת דלתותיהן בפנינו, ועל ההכרה בערך שעירנו מביאה לפסיפס ייחודי זה שהוא המורשת הספרדית.

תודה, באופן מיוחד מאוד, לאיניאקי אצ'בסטה, מנהל הרשת. עבודתו יוצאת הדופן, מקצועיותו, קפדנותו וחיבתו היו יסודיות לאורך כל התהליך הזה. הוא היה מדריך, יועץ וחבר למועמדותה של קלעת איוד. עבודתו היא דוגמה לאופן שבו ניהול מורשת יכול וצריך להיעשות: במצוינות ובנשמה.

ועכשיו, מה? עכשיו מתחילה העבודה האמיתית. הכניסה לרשת אינה סוף הדרך, היא ההתחלה. זוהי אחריות. האחריות לעמוד בציפיות, להמשיך לחקור, להמשיך לשקם, לקבל את פני המטייל המחפש את שורשיו, ולספר את סיפורנו לעולם. זוהי ההזדמנות שמורשתם של האלקונסטנטינים, האלבילבילים, הקסטלים, של כל המשפחות שהפכו את האלג'מה הזו לגדולה, תעורר השראה בדורות חדשים.

היום, יותר מתמיד, מהדהד בלבי משפט המאחד עבר, הווה ועתיד. משפט שהוא גם הכרה וגם נבואה: קלעת איוד, עיר ואם בישראל.

מקלעת איוד, היום גאה מתמיד בעברה ונרגשת מתמיד לקראת עתידה, דיבר אליכם הרב יהודה בן שלמה אלבילבילי.

בימוי והפקה: איגנסיו חבייר בונה לופס

שלום

.

DESDE CALATAYUD - VOCES DE SEFARAD

Monográfico Especial: Josef ha-Cohen Alconstantini, la Memoria del Exilio

Narrador: Rabí Yehudá ben Shlomó Albilbilí

Shalom.

Soy el Rabí Yehudá ben Shlomó Albilbilí, el de Bilbilis, y mi voz, como el río Jalón que baña nuestra tierra, viaja hoy a través del tiempo. No para contarles historias de llaves y murallas, sino para seguir la estela de una pluma que, desde el exilio, reconstruyó el mundo que perdimos. Hoy, desde Calatayud, les traigo la voz de un hombre que, sin haber pisado nunca sus calles, fue el más bilbilitano de todos: Josef ben Yehoshua ha-Cohen, el gran historiador de la diáspora, el cronista del llanto y la esperanza.

Para entender a Josef, el hombre que se convertiría en el máximo historiador judío del siglo XVI, no debemos buscar su cuna en los valles de Italia donde vivió, sino aquí, en el corazón de Aragón, en la aljama de Calatayud. Su historia es la historia de su sangre, la de los Alconstantini, una estirpe cuya grandeza y caída marcarían su destino y su obra para siempre.

Imaginen por un momento la Calatayud de finales del siglo XV. Nuestra aljama no era un rincón oscuro, sino una ciudad dentro de otra ciudad, un motor de la economía del Reino. Las leyendas, que tanto nos gusta contar, dicen que fuimos fundados por exiliados de Jerusalén tras la destrucción del Primer Templo. Éramos tejedores, zapateros, artesanos... pero nuestra élite, la aristocracia a la que pertenecían los Alconstantini, tocaba las cuerdas del poder. Eran médicos, arrendadores de impuestos reales y, sobre todo, bayles: los administradores del Rey, el puente entre la corona y el pueblo.

Los Alconstantini eran la encarnación de esa nobleza. Su apellido mismo, resonando con ecos de la antigua Constantina, hablaba de un linaje profundo. Figuras como Moshé Alconstantini ejercieron como bayle general, una posición de inmenso prestigio y peligro. Los archivos nos cuentan sus tribulaciones: cómo las intrigas de la corte lo llevaron a prisión, cómo tuvo que subastar propiedades en nuestra Calatayud para pagar fianzas desorbitadas. Pero incluso tras la tormenta, Moshé regresó, no como administrador, sino como rabino, como líder espiritual, demostrando que el poder de su familia no residía solo en el oro, sino en la Torá.

El abuelo de nuestro protagonista, Tradoz Alconstantini, fue un médico de renombre, un hombre de ciencia. La sinagoga mayor, imponente y orgullosa, era el símbolo de una comunidad que se sentía segura, arraigada, eterna. Pero la eternidad, amigos míos, es un lujo que a nuestro pueblo rara vez se le ha concedido.

El aire del siglo XV se había vuelto irrespirable. La Disputa de Tortosa, las venenosas predicaciones de Vicente Ferrer... todo había dejado una herida purulenta. La presión para abandonar la fe de nuestros padres era un martillo constante. Y entonces, en marzo de 1492, desde Granada, llegó el golpe de gracia. El Edicto. La elección imposible: el agua del bautismo o el polvo del camino. La conversión o el exilio.

Para los Alconstantini, como para tantos otros que llevaban a Sefarad en el alma, la conversión era una muerte en vida. Rechazaron el bautismo. Eligieron el exilio. Y en ese momento, la familia, como un espejo arrojado contra el suelo, se hizo añicos, y cada fragmento reflejó un destino distinto.

Mosse Alconstantini, el hijo del primer matrimonio de Tradoz, partió con el gran rabino Isaac Arama y el grueso de la comunidad hacia Nápoles, buscando refugio en Italia. Pero Preciosa Santel, la segunda esposa de Tradoz, y sus hijos, Bonafos y la joven Dolsa Alconstantini, la futura madre de nuestro Josef, tomaron un camino diferente. Un camino que parecía más corto, pero que los llevaría a lo que Josef, años más tarde, llamaría el "Horno de Hierro". Se dirigieron al norte, al Reino de Navarra.

El 15 de julio de 1492, en Cascante, Navarra, encontramos un documento que revela la angustia del exiliado. Bonafos Alconstantini firma un contrato de alquiler. Paga por adelantado, con una cláusula que estipula que si se marcha antes de un año, perderá todo el dinero. No pensaban quedarse. Navarra era solo una pausa, un respiro antes de seguir huyendo. Pero el destino, en su infinita ironía, había tejido otro plan.

En ese refugio temporal, dos linajes de exiliados se encontraron. Dolsa Alconstantini, la joven de Calatayud, portadora de la memoria de Aragón, conoció a Yehoshua ha-Cohen. Él era de Cuenca, de una familia sacerdotal castellana que también había conocido la persecución y el exilio, habiéndose refugiado en el castillo de Huete. En 1495, ya en Aviñón, se casaron. De esa unión, de la suma de dos nostalgias, la de Aragón y la de Castilla, nacería el 20 de diciembre de 1496, en Aviñón, el niño que les daría voz: Josef ha-Cohen.

Josef nació en suelo provenzal, pero él mismo se firmaría siempre como "el español". Su infancia fue un eco de la de su pueblo: un peregrinaje constante. En 1501, con apenas cinco años, la familia cruza los Alpes hacia Italia. Génova, Novi, Voltaggio... una vida errante, marcada por la intolerancia. En 1516, son expulsados de Génova. En 1550, de nuevo. Una y otra vez, el mismo decreto, la misma maleta, el mismo dolor. Es en este crisol de sufrimiento donde se forja el historiador.

Siguiendo los pasos de su abuelo Tradoz, Josef estudió medicina. Pero su verdadera vocación no era sanar cuerpos, sino sanar la memoria. Quería entender el porqué de la catástrofe. Y para ello, se sumergió en la historia. Su primera gran obra, "Divrei ha-Yamim le-malkhei Tsarfat u-malkhei beit Otoman ha-Tugrâ" (Crónicas de los reyes de Francia y de los sultanes Otomanos), es una proeza intelectual. Una historia universal que pone en paralelo a la Cristiandad y al Islam, a Francia y al Imperio Otomano, buscando en los grandes movimientos geopolíticos una señal, una explicación al destino de Israel. Es la obra de un erudito del Renacimiento, escrita en el hebreo más puro.

Pero es su segunda obra la que se convertirá en su testamento, en el latido de su corazón herido: "Emeq ha-Bakha", el "Valle del Llanto".

Aquí, Josef abandona la objetividad del cronista y se viste con el manto del profeta. El libro es un martirologio, un lamento que atraviesa los siglos. Recopila cada persecución, cada matanza, cada expulsión, cada humillación sufrida por el pueblo judío. Desde las Cruzadas hasta los fuegos de la Inquisición que ardían en su propio tiempo. Escribe con un estilo bíblico, poético, desgarrador. El "Valle del Llanto" no es un libro de historia; es la memoria de un pueblo hecha oración fúnebre. Un texto tan poderoso que se leerá en el ayuno de Tisha be-Av, el día que conmemoramos la destrucción de nuestro Templo.

Pero no piensen que Josef era solo un hombre de libros y lamentos. Fue un hombre de acción. Un humanista completo. Tradujo al hebreo la "Historia general de las Indias" de López de Gómara, fascinado por ese Nuevo Mundo que se abría al otro lado del océano. Adaptó tratados de geografía y medicina. Y, sobre todo, se implicó en la vida de su comunidad. En las décadas de 1530 y 1540, lo encontramos colaborando activamente en el rescate de cautivos judíos capturados por los piratas en el Mediterráneo, una plaga de aquellos tiempos.

Sus cartas personales nos lo muestran como un hombre apasionado, vehemente, incluso combativo en disputas familiares por herencias. Sentía cada injusticia en carne propia. Vivió para ver nuevas expulsiones, nuevos dolores, pero nunca perdió la fe.

Murió hacia 1578, a los ochenta años, en Génova, la ciudad que tantas veces lo acogió y lo expulsó. Murió sin haber visto nunca la tierra de sus padres, sin haber paseado por las juderías de Calatayud o Cuenca. Pero gracias a él, la historia de los Alconstantini, la historia de los judíos de Sefarad, no se convirtió en ceniza y olvido.

Josef ha-Cohen, el hijo de Dolsa de Calatayud, cumplió con el mandato más sagrado de nuestra tradición: Zakhor, recordar. Y al hacerlo, nos legó mucho más que una crónica de sufrimientos. Nos legó un monumento a la resistencia. La prueba de que, incluso en el exilio más oscuro, la memoria puede ser una patria. Y la escritura, el acto de fe más profundo.

Desde Calatayud, desde el corazón de Sefarad, les ha hablado el Rabí Yehudá ben Shlomó Albilbilí. Que la memoria de nuestros antepasados, como la pluma de Josef ha-Cohen, nos ilumine siempre en nuestro camino.

Dirección y producción: Ignacio Javier Bona López

Shalom.

FROM CALATAYUD - VOICES OF SEPHARAD

Special Monograph: Josef ha-Cohen Alconstantini, the Memory of Exile

Narrator: Rabbi Yehudá ben Shlomó Albilbilí

Shalom.

I am Rabbi Yehudá ben Shlomó Albilbilí, he of Bilbilis, and my voice, like the Jalón River that bathes our land, travels today through time. Not to tell you stories of keys and walls, but to follow the trail of a pen that, from exile, reconstructed the world we lost. Today, from Calatayud, I bring you the voice of a man who, without ever having walked its streets, was the most Bilbilitan of all: Josef ben Yehoshua ha-Cohen, the great historian of the diaspora, the chronicler of weeping and hope.

To understand Josef, the man who would become the greatest Jewish historian of the sixteenth century, we must not seek his cradle in the valleys of Italy where he lived, but here, in the heart of Aragon, in the aljama of Calatayud. His story is the story of his blood, that of the Alconstantini, a lineage whose greatness and fall would mark his destiny and his work forever.

Imagine for a moment the Calatayud of the late fifteenth century. Our aljama was not a dark corner, but a city within a city, an engine of the Kingdom's economy. The legends, which we so love to tell, say that we were founded by exiles from Jerusalem after the destruction of the First Temple. We were weavers, shoemakers, artisans... but our elite, the aristocracy to which the Alconstantini belonged, touched the strings of power. They were physicians, royal tax farmers, and above all, bayles: the King's administrators, the bridge between the crown and the people.

The Alconstantini were the embodiment of that nobility. Their very surname, resonating with echoes of ancient Constantina, spoke of a deep lineage. Figures such as Moshé Alconstantini served as bayle general, a position of immense prestige and danger. The archives tell us of his tribulations: how court intrigues led him to prison, how he had to auction properties in our Calatayud to pay exorbitant bail imposed by the crown. But even after the storm, Moshé returned, not as an administrator, but as a rabbi, as a spiritual leader, demonstrating that his family's power resided not only in gold, but in the Torah.

The grandfather of our protagonist, Tradoz Alconstantini, was a renowned physician, a man of science. The great synagogue, imposing and proud, was the symbol of a community that felt secure, rooted, eternal. But eternity, my friends, is a luxury that our people have rarely been granted.

The air of the fifteenth century had become unbreathable. The Disputation of Tortosa, the poisonous preaching of Vicente Ferrer... everything had left a festering wound. The pressure to abandon the faith of our fathers was a constant hammer. And then, in March 1492, from Granada, came the final blow. The Edict. The impossible choice: the water of baptism or the dust of the road. Conversion or exile.

For the Alconstantini, as for so many others who carried Sepharad in their souls, conversion was a living death. They rejected baptism. They chose exile. And at that moment, the family, like a mirror thrown against the floor, shattered, and each fragment reflected a different destiny.

Mosse Alconstantini, the son of Tradoz's first marriage, departed with the great rabbi Isaac Arama and the bulk of the community toward Naples, seeking refuge in Italy. But Preciosa Santel, Tradoz's second wife, and her children, Bonafos and the young Dolsa Alconstantini, the future mother of our Josef, took a different path. A path that seemed shorter, but that would lead them to what Josef, years later, would call the "Iron Furnace." They headed north, to the Kingdom of Navarre.

On July 15, 1492, in Cascante, Navarre, we find a document that reveals the anguish of the exile. Bonafos Alconstantini signs a rental contract. He pays in advance, with a clause stipulating that if he leaves before a year, he will lose all the money. They did not plan to stay. Navarre was only a pause, a breath before continuing to flee. But destiny, in its infinite irony, had woven another plan.

In that temporary refuge, two lineages of exiles met. Dolsa Alconstantini, the young woman from Calatayud, bearer of the memory of Aragon, met Yehoshua ha-Cohen. He was from Cuenca, from a Castilian priestly family that had also known persecution and exile, having taken refuge in the castle of Huete. In 1495, already in Avignon, they married. From that union, from the sum of two nostalgias, that of Aragon and that of Castile, would be born on December 20, 1496, in Avignon, the child who would give them voice: Josef ha-Cohen.

Josef was born on Provençal soil, but he himself would always sign as "the Spaniard." His childhood was an echo of that of his people: a constant pilgrimage. In 1501, barely five years old, the family crosses the Alps toward Italy. Genoa, Novi, Voltaggio... a wandering life, marked by intolerance. In 1516, they are expelled from Genoa. In 1550, again. Again and again, the same decree, the same suitcase, the same pain. It is in this crucible of suffering that the historian is forged.

Following in the footsteps of his grandfather Tradoz, Josef studied medicine. But his true vocation was not to heal bodies, but to heal memory. He wanted to understand the why of the catastrophe. And for that, he immersed himself in history. His first great work, "Divrei ha-Yamim le-malkhei Tsarfat u-malkhei beit Otoman ha-Tugrâ" (Chronicles of the Kings of France and the Ottoman Sultans), is an intellectual feat. A universal history that parallels Christendom and Islam, France and the Ottoman Empire, seeking in the great geopolitical movements a sign, an explanation for the destiny of Israel. It is the work of a Renaissance scholar, written in the purest Hebrew.

But it is his second work that would become his testament, the beating of his wounded heart: "Emeq ha-Bakha", the "Valley of Weeping."

Here, Josef abandons the objectivity of the chronicler and dons the mantle of the prophet. The book is a martyrology, a lament that crosses the centuries. It compiles every persecution, every massacre, every expulsion, every humiliation suffered by the Jewish people. From the Crusades to the fires of the Inquisition that burned in his own time. He writes in a biblical, poetic, heartbreaking style. The "Valley of Weeping" is not a history book; it is the memory of a people made into a funeral prayer. A text so powerful that it will be read on the fast of Tisha be-Av, the day we commemorate the destruction of our Temple.

But do not think that Josef was only a man of books and laments. He was a man of action. A complete humanist. He translated into Hebrew the "General History of the Indies" by López de Gómara, fascinated by that New World opening on the other side of the ocean. He adapted treatises on geography and medicine. And above all, he became involved in the life of his community. In the decades of 1530 and 1540, we find him actively collaborating in the rescue of Jewish captives captured by pirates in the Mediterranean, a plague of those times.

His personal letters show us a passionate, vehement man, even combative in family disputes over inheritances. He felt every injustice in his own flesh. He lived to see new expulsions, new pains, but never lost faith.

He died around 1578, at eighty years of age, in Genoa, the city that so many times welcomed him and expelled him. He died without ever having seen the land of his parents, without having walked through the Jewish quarters of Calatayud or Cuenca. But thanks to him, the history of the Alconstantini, the history of the Jews of Sepharad, did not turn into ash and oblivion.

Josef ha-Cohen, the son of Dolsa of Calatayud, fulfilled the most sacred mandate of our tradition: Zakhor, to remember. And in doing so, he bequeathed us much more than a chronicle of sufferings. He bequeathed us a monument to resistance. The proof that, even in the darkest exile, memory can be a homeland. And writing, the most profound act of faith.

From Calatayud, from the heart of Sepharad, Rabbi Yehudá ben Shlomó Albilbilí has spoken to you. May the memory of our ancestors, like the pen of Josef ha-Cohen, always illuminate our path.

Direction and production: Ignacio Javier Bona López

Shalom.

מקלעת איוד - קולות ספרד

מספר:

שלום.

אני הרב יהודה בן שלמה אלבילבילי, זה מבילביליס, וקולי, כמו נהר חאלון המרחץ את ארצנו, נוסע היום דרך הזמן. לא כדי לספר לכם סיפורים על מפתחות וחומות, אלא כדי לעקוב אחר עקבות עט שמהגלות שיחזר את העולם שאיבדנו. היום, מקלעת איוד, אני מביא לכם את קולו של אדם שמעולם לא הלך ברחובותיה, אך היה הבילביליטי ביותר מכולם: יוסף בן יהושע הכהן, ההיסטוריון הגדול של הגלות, כותב הכרוניקה של הבכי והתקווה.

,

כדי להבין את יוסף, האיש שיהפוך להיסטוריון היהודי הגדול ביותר של המאה השש עשרה, אסור לנו לחפש את עריסתו בעמקי איטליה שבהם חי, אלא כאן, בלב אראגון, באלג'מה של קלעת איוד. סיפורו הוא סיפור דמו, זה של האלקונסטנטיני, שושלת שגדולתה ונפילתה יסמנו את גורלו ויצירתו לנצח.

דמיינו לרגע את קלעת איוד של סוף המאה החמש עשרה. האלג'מה שלנו לא הייתה פינה אפלה, אלא עיר בתוך עיר, מנוע של כלכלת הממלכה. האגדות, שאנו כל כך אוהבים לספ

ר אומרות שנוסדנו על ידי גולים מירושלים לאחר חורבן בית ראשון. היינו אורגים, סנדלרים, בעלי מלאכה... אבל האליטה שלנו, האצולה שאליה השתייכו האלקונסטנטיני, נגעה במיתרי הכוח. הם היו רופאים, גובי מסים מלכותיים, ומעל הכל, באילים: מנהלי המלך, הגשר בין הכתר לעם.

האלקונסטנטיני היו התגלמות האצולה הזאת. שם המשפחה עצמו, המהדהד עם הדים של קונסטנטינה העתיקה, דיבר על שושלת עמוקה. דמויות כמו משה אלקונסטנטיני שימשו כבאיל כללי, תפקיד של יוקרה עצומה וסכנה. הארכיונים מספרים לנו על תלאותיו: כיצד תככי החצר הובילו אותו לכלא, כיצד נאלץ למכור בפומבי נכסים בקלעת איוד שלנו כדי לשלם ערבות מופרזת שהוטלה על ידי הכתר. אבל גם לאחר הסערה, משה חזר, לא כמנהל, אלא כרב, כמנהיג רוחני, והוכיח שכוחה של משפחתו לא היה רק בזהב, אלא בתורה.

ם

סבו של גיבורנו, טרדוז אלקונסטנטיני, היה רופא נודע, איש מדע. בית הכנסת הגדול, מרשים וגאה, היה הסמל של קהילה שהרגישה בטוחה, מושרשת, נצחית. אבל נצחיות, ידידיי, היא מותרות שלעמנו הוענקה לעתים רחוקות.

האוויר של המאה החמש עשרה הפך לבלתי נשימה. הוויכוח של טורטוסה, הדרשות הרעילות של ויסנטה פרר... הכל השאיר פצע מוגלתי. הלחץ לנטוש את אמונת אבותינו היה פטיש מתמיד. ואז, במרץ 1492, מגרנדה, הגיעה המכה הסופית. הגזירה. הבחירה הבלתי אפשרית: מי הטבילה או אבק הדרך. המרה או גלות.

עבור האלקונסטנטיני, כמו עבור רבים אחרים שנשאו את ספרד בנשמתם, ההמרה הייתה מוות חי. הם דחו את הטבילה. הם בחרו בגלות. ובאותו רגע, המשפחה, כמו מראה שנזרקה על הרצפה, התנפצה, וכל שבר שיקף גורל שונה.

מוסה אלקונסטנטיני, בנו מנישואיו הראשונ

י של טרדוז, יצא עם הרב הגדול יצחק ארמה ועיקר הקהילה לכיוון נאפולי, מחפש מקלט באיטליה. אבל פרסיוסה סנטל, אשתו השנייה של טרדוז, וילדיה, בונפוס ודולסה אלקונסטנטיני הצעירה, אמו העתידית של יוסף שלנו, בחרו בדרך אחרת. דרך שנראתה קצרה יותר, אבל שתוביל אותם למה שיוסף, שנים מאוחר יותר, יקרא "כור הברזל". הם פנו צפונה, לממלכת נווארה.

ב-15 ביולי 1492, בקסקנטה, נווארה, אנו מוצאים מסמך שמגלה את ייסורי הגולה. בונפוס אלקונסטנטיני חותם על חוזה שכירות. הוא משלם מראש, עם סעיף הקובע שאם יעזוב לפני שנה, יאבד את כל הכסף. הם לא תכננו להישאר. נווארה הייתה רק הפסקה, נשימה לפני המשך הבריחה. אבל הגורל, באירוניה האינסופית שלו, ארג תוכנית אחרת.

במקלט הזמני הזה, שתי שושלות של גולים נפגשו. דולסה אלקונסטנטיני, הצעירה מקלעת איוד, נושאת זיכרון אראגון, פגשה את יהושע הכהן. הוא היה מקוונקה, ממשפחה כוהנית קסטיליאנית שגם ידעה רדיפה וגלות, ומצאה מקלט בטירת הואטה. ב-1495, כבר באביניון, הם נישאו. מאיחוד זה, מסכום שתי נוסטלגיות, זו של אראגון וזו של קסטיליה, ייוולד ב-20 בדצמבר 1496, באביניון, הילד שייתן להם קול: יוסף הכהן.

נ

יוסף נולד על אדמת פרובנס, אבל הוא עצמו תמיד יחתום כ"הספרדי". ילדותו הייתה הד של זו של עמו: עלייה לרגל מתמדת. ב-1501, בן חמש בלבד, המשפחה חוצה את האלפים לכיוון איטליה. גנואה, נובי, וולטאג'ו... חיים נודדים, מסומנים באי-סובלנות. ב-1516, הם מגורשים מגנואה. ב-1550, שוב. שוב ושוב, אותה גזירה, אותה מזוודה, אותו כאב. בכור הסבל הזה נוצר ההיסטוריון.

בעקבות סבו טרדוז, יוסף למד רפואה. אבל ייעודו האמיתי לא היה לרפא גופים, אלא לרפא זיכרון. הוא רצה להבין את הסיבה לאסון. ובשביל זה, הוא שקע בהיסטוריה. יצירתו הגדולה הראשונה, "דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית עות'מאן הטוגרא" (כרוניקות מלכי צרפת והסולטנים העות'מאניים), היא הישג אינטלקטואלי. היסטוריה אוניברסלית שמקבילה את הנצרות והאיסלאם, צרפת והאימפריה העות'מאנית, מחפשת בתנועות הגיאופוליטיות הגדולות סימן, הסבר לגורל ישראל. זוהי יצירה של חוקר רנסנס, כתובה בעברית הטהורה ביותר.

אבל יצירתו השנייה היא זו שתהפוך לצוואתו, לדפיקת לבו הפצוע: "עמק הבכא", "עמק הבכי".

כאן, יוסף נוטש את האובייקטיביות של הכרוניקאי ולובש את גלימת הנביא. הספר הוא מרטירולוגיה, ק

יה שחוצה את המאות. הוא אוסף כל רדיפה, כל טבח, כל גירוש, כל השפלה שסבל העם היהודי. מהמסעות הצלב ועד אש האינקוויזיציה ששרפה בזמנו שלו. הוא כותב בסגנון מקראי, פואטי, קורע לב. "עמק הבכא" אינו ספר היסטוריה; זהו זיכרון של עם שנעשה תפילת הלוויה. טקסט כה חזק שיקרא בצום תשעה באב, היום בו אנו מנציחים את חורבן בית המקדש שלנו.

אבל אל תחשבו שיוסף היה רק איש של ספרים וקינות. הוא היה איש מעשה. הומניסט שלם. הוא תרגם לעברית את "ההיסטוריה הכללית של האינדיאס" של לופס דה גומרה, מוקסם מהעולם החדש הזה שנפתח בצד השני של האוקיינוס. הוא עיבד מסכתות על גיאוגרפיה ורפואה. ומעל הכל, הוא התערב בחיי הקהילה שלו. בעשורים של 1530 ו-1540, אנו מוצאים אותו משתף פעולה באופן פעיל בהצלת שבויים יהודים שנתפסו על ידי פיראטים בים התיכון, מגיפה של אותם זמנים.

מכתביו האישיים מראים לנו אדם נלהב, נמרץ, אפילו לוחם במחלוקות משפחתיות על ירושות. הוא הרגיש כל עוול בבשרו. הוא חי כדי לראות גירושים חדשים, כאבים חדשים, אבל מעולם לא איבד אמונה.

הוא מת בסביבות 1578, בגיל שמונים, בגנואה, העיר שפעמים רבות קיבלה אותו וגירשה אותו. הוא מת מבלי שראה אי פעם את ארץ הוריו, מבלי שהלך ברובעים היהודיים של קלעת איוד או קוונקה. אבל הודות לו, ההיסטוריה של האלקונסטנטיני, ההיסטוריה של יהודי ספרד, לא הפכה לאפר ושכחה.

יוסף הכהן, בנה של דולסה מקלעת איוד, מילא את המצווה הקדושה ביותר של המסורת שלנו: זכור, לזכור. ובכך, הוא הוריש לנו הרבה יותר מכרוניקה של סבל. הוא הוריש לנו אנדרטה להתנגדות. ההוכחה שאפילו בגלות האפלה ביותר, הזיכרון יכול להיות מולדת. והכתיבה, מעשה האמונה העמוק ביותר.

מקלעת איוד, מלב ספרד, דיבר אליכם הרב יהודה בן שלמה אלבילבילי. שזיכרון אבותינו, כמו עטו של יוסף הכהן, תמיד יאיר את דרכנו.

בימוי והפקה: איגנסיו חבייר בונה לופס

שלום

Zakhor (זכור): El Imperativo de la Memoria

Este capítulo especial de Desde Calatayud - Voces de Sefarad se sumerge en el profundo significado de una sola palabra hebrea: Zakhor (Recordar). El Rabí Yehudá ben Shlomó Albilbilí nos guía en una reflexión sobre cómo este concepto es mucho más que un simple acto mental; es un mandato sagrado, un pilar de la identidad judía y una forma de resistencia a lo largo de la historia.

El episodio explora cómo el imperativo de "recordar" está entretejido en la Torá y en la vida judía, desde el mandamiento de recordar el Shabat hasta la obligación de recordar el Éxodo de Egipto y las persecuciones sufridas.

Para los hijos de Sefarad, Zakhor se convirtió en una "patria portátil". Tras la expulsión de 1492, la memoria de la vida en España —sus aromas, su sabiduría, su poesía— fue el tesoro que se llevaron al exilio. Recordar se transformó en un acto de desafío contra el olvido que imponía la Inquisición.

El Rabí Albilbilí argumenta que recordar no es solo evocar el dolor, sino también la alegría, la sabiduría y la belleza que florecieron en Sefarad. Es un deber para con las generaciones pasadas y una brújula para las futuras.

Este episodio es una invitación a valorar la memoria como un privilegio y una responsabilidad, un tesoro que mantiene viva la llama de la identidad y conecta a cada individuo con la larga cadena de la historia de su pueblo.

Narrador: Rabí Yehudá ben Shlomó Albilbilí Dirección y producción: Ignacio Javier Bona López Serie: Desde Calatayud - Voces de Sefarad

Zakhor (זכור): The Imperative of Memory

Episode Summary

This special chapter of From Calatayud - Voices of Sepharad delves into the profound meaning of a single Hebrew word: Zakhor (Remember). Rabbi Yehudá ben Shlomó Albilbilí guides us in a reflection on how this concept is much more than a simple mental act; it is a sacred commandment, a pillar of Jewish identity, and a form of resistance throughout history.

The episode explores how the imperative to "remember" is woven into the Torah and Jewish life, from the commandment to remember the Sabbath to the obligation to remember the Exodus from Egypt and the persecutions suffered.

For the children of Sepharad, Zakhor became a "portable homeland." After the expulsion of 1492, the memory of life in Spain—its scents, its wisdom, its poetry—was the treasure they took into exile. Remembering became an act of defiance against the oblivion imposed by the Inquisition.

Rabbi Albilbilí argues that remembering is not only about evoking pain, but also the joy, wisdom, and beauty that flourished in Sepharad. It is a duty to past generations and a compass for future ones.

This episode is an invitation to value memory as a privilege and a responsibility, a treasure that keeps the flame of identity alive and connects each individual to the long chain of their people's history.

Narrator: Rabbi Yehudá ben Shlomó Albilbilí Direction and production: Ignacio Javier Bona López Series: From Calatayud - Voices of Sepharad

זכור: צו הזיכרוןסיכום הפרקפרק מיוחד זה של מקלעת איוד - קולות ספרד צולל למשמעות העמוקה של מילה עברית אחת: זכור. הרב יהודה בן שלמה אלבילבילי מוביל אותנו להרהור על האופן שבו מושג זה הוא הרבה יותר מפעולה מנטלית פשוטה; זהו ציווי קדוש, עמוד תווך של הזהות היהודית, וצורה של התנגדות לאורך ההיסטוריה.

הפרק בוחן כיצד הצו "לזכור" שזור בתורה ובחיים היהודיים, מהציווי לזכור את השבת ועד לחובה לזכור את יציאת מצרים והרדיפות שסבלנו.

עבור בני ספרד, זכור הפך ל"מולדת ניידת". לאחר גירוש 1492, זיכרון החיים בספרד - ריחותיה, חוכמתה, שירתה - היה האוצר שלקחו איתם לגלות. הזיכרון הפך למעשה של התרסה נגד השכחה שכפתה האינקוויזיציה.

הרב אלבילבילי טוען שזיכרון אינו רק העלאת כאב, אלא גם השמחה, החוכמה והיופי שפרחו בספרד. זוהי חובה לדורות העבר ומצפן לדורות הבאים.

פרק זה הוא הזמנה להעריך את הזיכרון כזכות וכאחריות, אוצר השומר על להבת הזהות בחיים ומחבר כל פרט לשרשרת הארוכה של תולדות עמו.

מספר: הרב יהודה בן שלמה אלבילבילי בימוי והפקה: איגנסיו חבייר בונה לופס סדרה: מקלעת איוד - קולות ספרד

DESDE CALATAYUD - VOCES DE SEFARAD

Capítulo Especial: La Leona de la Judería (1371)

Narrador: Rabí Yehudá ben Shlomó Albilbilí

Dirección y Producción: Ignacio Javier Bona López

Shalom.

Soy el Rabí Yehudá ben Shlomó Albilbilí, y mi voz os llega desde las entrañas del tiempo, desde esta ciudad que fue mi hogar, Bilbilis, y que vosotros conocéis como Calatayud. Hoy no os hablaré de legados ocultos ni de llaves místicas, sino de un rugido que resonó entre las murallas de nuestra judería. Un rugido que no era de hombre ni de guerra, sino de una criatura tan exótica como temida: una leona.

Corría el año 1371, un 26 de diciembre, en la fría ciudad de Caspe. El rey, Pedro el Ceremonioso, cuarto de su nombre, un monarca conocido por su amor por lo exótico y su mano firme, dictó una orden que cambiaría la rutina de nuestra aljama para siempre. Una orden que, como tantas otras, recaía sobre nuestras espaldas y nuestros bolsillos.

El rey tenía una leona. Un regalo, una adquisición, un capricho real. La fiera había estado en Huesca, pero nuestros hermanos oscenses, agobiados por las cargas y sin un lugar seguro para albergarla, se mostraron... reacios. Y el rey, en su infinita sabiduría, decidió que Calatayud era el lugar idóneo. Nuestra judería, con su imponente castillo, el Castillo de Constant, también llamado "Costa" por nosotros, era el lugar perfecto para custodiar a la bestia.

La orden real, conservada en el Archivo de la Corona de Aragón, es clara. Pedro IV, el Ceremonioso, ordena a los adelantados de nuestra aljama que se hagan cargo de la leona que los oficiales de Huesca remitirían. Debíamos "cuidar de albergarla en el castillo de la judería y proveerla de lo menester".

Imaginad la escena. Un carro, tirado por bueyes, subiendo por la empinada cuesta de la Puerta de San Andrés, atravesando la Puxada del Rey. Dentro, una jaula de madera robusta, y en su interior, los ojos ambarinos de la leona, observando un mundo que no era el suyo. El murmullo de la gente, la mezcla de miedo y fascinación. No todos los días se veía una criatura así en las tierras de Aragón.

El destino de la leona era nuestro castillo, el Castillo de Constant, el más antiguo de la ciudad, donado a nuestra aljama por Alfonso I el Batallador allá por 1120. Un refugio en tiempos de asonadas, un símbolo de nuestra presencia y nuestra fuerza. Y ahora, también, el zoológico privado del rey, a nuestro cargo, por supuesto.

La orden real no dejaba lugar a dudas: debíamos proveerla de "lo menester". Y "lo menester" para una leona no es poco. Cabras, ovejas, carne fresca... todo a costa de la aljama. Un impuesto más, un recordatorio de nuestra posición, de nuestra dependencia del favor real. Éramos los custodios de los tesoros del rey, y a veces, esos tesoros tenían garras y dientes.

La leona se convirtió en una leyenda en la judería. Los niños hablaban de ella en sus juegos, los mayores la veían como un símbolo. Para algunos, era un presagio, un león de Judá enjaulado en el corazón de Sefarad. Para otros, más pragmáticos, era simplemente una carga más, un gasto que mermaba nuestros ya ajustados presupuestos.

No sabemos cuánto tiempo vivió la leona en nuestro castillo. Los documentos son caprichosos, nos cuentan el principio de las historias, pero a menudo olvidan el final. ¿Murió de vieja? ¿Fue trasladada a otro capricho real en Valencia o Perpiñán, donde también hubo leones? Su historia se pierde en el silencio de los archivos.

Pero su recuerdo perdura. Un eco de un rugido en la memoria de Calatayud. La historia de la leona de la judería es una pequeña ventana a nuestra vida en el siglo XIV. Una vida de contrastes, donde podíamos ser los médicos del rey, sus traductores, sus financistas... y también, los cuidadores de sus fieras.

Una historia real, documentada, localizada por la investigadora Ana Escario, que nos recuerda que la vida en Sefarad era mucho más que sinagogas y libros. Era también el día a día, las órdenes del rey, los impuestos, los miedos... y a veces, el rugido de una leona en el castillo que nos protegía.

Desde Calatayud, desde el corazón de Sefarad, os ha hablado el Rabí Yehudá ben Shlomó Albilbilí. Que la memoria, como la leona, nunca sea completamente domesticada.

Dirección y producción: Javier Bona

Shalom.

FROM CALATAYUD - VOICES OF SEPHARAD

Special Chapter: The Lioness of the Jewry (1371)

Narrator: Rabbi Yehudá ben Shlomó Albilbilí

(NARRATION BEGINS)

Shalom.

I am Rabbi Yehudá ben Shlomó Albilbilí, and my voice reaches you from the depths of time, from this city that was my home, Bilbilis, and that you know as Calatayud. Today I will not speak of hidden legacies or mystical keys, but of a roar that echoed within the walls of our Jewry. A roar that was not of man or of war, but of a creature as exotic as it was feared: a lioness.

It was the year 1371, on a cold December 26th, in the city of Caspe. The king, Peter the Ceremonious, fourth of his name, a monarch known for his love of the exotic and his firm hand, issued an order that would change the routine of our aljama forever. An order that, like so many others, fell on our shoulders and our pockets.

The king had a lioness. A gift, an acquisition, a royal whim. The beast had been in Huesca, but our Huescan brothers, overwhelmed by the burdens and without a safe place to house it, were... reluctant. And the king, in his infinite wisdom, decided that Calatayud was the ideal place. Our Jewry, with its imposing castle, the Castle of Constant, also called "Costa" by us, was the perfect place to guard the beast.

The royal order, preserved in the Archive of the Crown of Aragon, is clear. Peter IV, the Ceremonious, orders the leaders of our aljama to take charge of the lioness that the officials of Huesca would send. We were to "take care of housing it in the castle of the Jewry and provide it with what is necessary".

Imagine the scene. A cart, pulled by oxen, climbing the steep slope of the Puerta de San Andrés, crossing the Puxada del Rey. Inside, a sturdy wooden cage, and within it, the amber eyes of the lioness, observing a world that was not hers. The murmur of the people, the mixture of fear and fascination. It was not every day that such a creature was seen in the lands of Aragon.

The lioness's destination was our castle, the Castle of Constant, the oldest in the city, donated to our aljama by Alfonso I the Battler back in 1120. A refuge in times of riots, a symbol of our presence and our strength. And now, also, the king's private zoo, in our charge, of course.

The royal order left no room for doubt: we had to provide it with "what is necessary". And "what is necessary" for a lioness is not a small thing. Goats, sheep, fresh meat... all at the expense of the aljama. One more tax, a reminder of our position, of our dependence on royal favor. We were the custodians of the king's treasures, and sometimes, those treasures had claws and teeth.

The lioness became a legend in the Jewry. The children spoke of her in their games, the elders saw her as a symbol. For some, she was an omen, a lion of Judah caged in the heart of Sepharad. For others, more pragmatic, she was simply another burden, an expense that depleted our already tight budgets.

We do not know how long the lioness lived in our castle. The documents are capricious, they tell us the beginning of the stories, but they often forget the end. Did she die of old age? Was she moved to another royal whim in Valencia or Perpignan, where there were also lions? Her story is lost in the silence of the archives.

But her memory endures. An echo of a roar in the memory of Calatayud. The story of the lioness of the Jewry is a small window into our life in the 14th century. A life of contrasts, where we could be the king's doctors, his translators, his financiers... and also, the keepers of his beasts.

A real, documented story, located by the researcher Ana Escario, which reminds us that life in Sepharad was much more than synagogues and books. It was also the day-to-day, the king's orders, the taxes, the fears... and sometimes, the roar of a lioness in the castle that protected us.

From Calatayud, from the heart of Sepharad, Rabbi Yehudá ben Shlomó Albilbilí has spoken to you. May memory, like the lioness, never be completely tamed.

Direction and Production: Ignacio Javier Bona López

Shalom.

מקאלאטאיוד - קולות ספרד

פרק מיוחד: הלביאה של הרובע היהודי (1371)

קריין: רבי יהודה בן שלמה אלבילבילי

(תחילת קריינות)

שלום.

אני רבי יהודה בן שלמה אלבילבילי, וקולי מגיע אליכם ממעמקי הזמן, מהעיר הזאת שהייתה ביתי, בילביליס, ושאתם מכירים כקאלאטאיוד. היום לא אדבר על מורשת נסתרת או מפתחות מיסטיים, אלא על שאגה שהדהדה בין חומות הרובע היהודי שלנו. שאגה שלא הייתה של אדם או של מלחמה, אלא של יצור אקזוטי ומפחיד כאחד: לביאה.

הייתה זו שנת 1371, ב-26 בדצמבר הקר, בעיר קאספה. המלך, פדרו הרביעי, "הטקסי", מלך הידוע באהבתו לאקזוטיקה ובידו הקשה, הוציא פקודה שתשנה את שגרת הקהילה שלנו לעד. פקודה שכמו רבות אחרות, נפלה על כתפינו ועל כיסינו.

למלך הייתה לביאה. מתנה, רכישה, גחמה מלכותית. החיה שהתה בווסקה, אך אחינו שם, שהיו עמוסים בנטל וללא מקום בטוח לאכסן אותה, היו... מסויגים. והמלך, בחוכמתו האינסופית, החליט שקאלאטאיוד היא המקום האידיאלי. הרובע היהודי שלנו, עם טירתו המרשימה, טירת קונסטנט, שנקראה גם "קוסטה" בפינו, היה המקום המושלם לשמור על החיה.

הפקודה המלכותית, השמורה בארכיון הכתר של אראגון, ברורה. פדרו הרביעי, "הטקסי", מצווה על מנהיגי הקהילה שלנו לקחת אחריות על הלביאה שפקידי ווסקה ישלחו. היה עלינו "לדאוג לאכסנתה בטירת הרובע היהודי ולספק לה את כל צרכיה".

דמיינו את המחזה. עגלה, רתומה לשוורים, מטפסת במעלה התלול של שער סן אנדרס, חוצה את "העלייה של המלך". בפנים, כלוב עץ חסון, ובתוכו, עיניה הענבריות של הלביאה, צופות בעולם שאינו שלה. המלמול של האנשים, תערובת של פחד וקסם. לא כל יום נראתה חיה כזאת באדמות אראגון.

יעדה של הלביאה היה הטירה שלנו, טירת קונסטנט, העתיקה ביותר בעיר, שנתרמה לקהילתנו על ידי אלפונסו הראשון "הלוחם" עוד בשנת 1120. מקלט בעתות פרעות, סמל לנוכחותנו ולכוחנו. ועכשיו, גם, גן החיות הפרטי של המלך, באחריותנו, כמובן.

הפקודה המלכותית לא הותירה מקום לספק: היה עלינו לספק לה "את כל צרכיה". ו"כל צרכיה" של לביאה אינם דבר של מה בכך. עזים, כבשים, בשר טרי... הכל על חשבון הקהילה. מס נוסף, תזכורת למעמדנו, לתלותנו בחסד המלכותי. היינו שומרי אוצרות המלך, ולפעמים, לאוצרות האלה היו טפרים ושיניים.

הלביאה הפכה לאגדה ברובע היהודי. הילדים דיברו עליה במשחקיהם, המבוגרים ראו בה סמל. עבור חלק, היא הייתה אות, אריה יהודה כלוא בלב ספרד. עבור אחרים, פרגמטיים יותר, היא הייתה פשוט נטל נוסף, הוצאה שפגעה בתקציבינו המצומצמים ממילא.

איננו יודעים כמה זמן חיה הלביאה בטירתנו. המסמכים גחמניים, הם מספרים לנו את תחילת הסיפורים, אך לעתים קרובות שוכחים את סופם. האם מתה מזקנה? האם הועברה לגחמה מלכותית אחרת בוולנסיה או בפרפיניאן, שם היו גם אריות? סיפורה אבד בדממת הארכיונים.

אך זכרה נותר. הד של שאגה בזיכרון של קאלאטאיוד. סיפורה של לביאת הרובע היהודי הוא חלון קטן לחיינו במאה ה-14. חיים של ניגודים, שבהם יכולנו להיות רופאי המלך, מתרגמיו, מממניו... וגם, שומרי חיות הפרא שלו.

סיפור אמיתי, מתועד, שאותר על ידי החוקרת אנה אסקריו, המזכיר לנו שהחיים בספרד היו הרבה יותר מבתי כנסת וספרים. הם היו גם היום-יום, פקודות המלך, המיסים, הפחדים... ולפעמים, שאגת לביאה בטירה שהגנה עלינו.

מקאלאטאיוד, מלב ספרד, דיבר אליכם רבי יהודה בן שלמה אלבילבילי. שהזיכרון, כמו הלביאה, לעולם לא יאולף לחלוטין.

בימוי והפקה: איגנסיו חאבייר בונה לופז

שלום.