תמונות

המשנה משווה בין הפרטים הנוגעים להלכות סמיכה ותנופה. בסמיכה יש חומרה שכל בעלי הקרבן חייבים בסמיכה, בעוד שאין הדבר כך בתנופה. עם זאת, התנופה חלה הן על קרבנות יחיד והן על קרבנות ציבור, על בעלי חיים הן כשהם חיים והן לאחר שנשחטו, וכן על בעלי חיים ועל דברים שאינם חיים, כגון לחמים. אלו אינם חלים על סמיכה, המבוצעת רק על בעלי חיים חיים, ובעיקר בקרבנות יחיד.

הגמרא מביאה מקור מהכתוב לדין שסמיכה חובה על כל בעלי הקרבן, בעוד שרק אדם אחד מבצע תנופה בשם האחרים. קושי מועלה כנגד העובדה שסמיכה מוגבלת רק לבעלי חיים חיים מתוך משנה בתמיד ל"ג ע"ב, המתארת תהליך של סמיכה המבוצע על ידי כהן גדול על בהמה שחוטה. אולם, אביי מסביר שסמיכה ספציפית זו בוצעה רק משום כבודו של הכהן הגדול, ואינה חלק מחובת עבודת הקרבן.

לחמי הלחם הפנים והלחמים של השתי הלחם נילושו בנפרד. השתי הלחם נאפו בנפרד, בעוד שלחם הפנים, שנים-עשר בסך הכל, נאפו בזוגות (שניים בכל פעם). הגמרא מביאה את המקור בתורה לפרטים אלו.

מה היה צורתו של הלחם הפנים? רבי חנינא ורבי יוחנן מתארים כל אחד צורה אחרת - כמין "תיבה פרוצה" או כמין "ספינה רוקדת". הגמרא מנתחת את הדעות השונות בהתבסס על פרטים אחרים הידועים על חלקי השולחן השונים שעליהם הונח הלחם.

Study Guide

There is a Tannaitic debate regarding whether an heir performs semicha (the laying of hands) on an inherited sacrifice and whether they are subject to the laws of temura (substitution) for such an animal. The Gemara provide scriptural sources for each of these positions.

The Mishna specifies who is exempt from the requirement of semicha and the Gemara brings the reason/derivation for each exemption.

Although semicha is a significant element of the sacrificial service, it is not indispensable; atonement is achieved even if the ritual is omitted.

The Mishna details the location and manner in which semicha must be performed, and the Gemara cites the biblical sources for those details.

דף נלווה

קיימת מחלוקת תנאים בשאלה האם יורש סומך על קרבן שירש, והאם חלים עליו דיני תמורה בקרבן מעין זה. המקור המקראי לכל אחת מהדעות מובא בסוגיה.

בנוסף, נידונת השאלה מי פטור ממצוות סמיכה ומהו המקור לכל פטור ופטור. על אף שהסמיכה מהווה חלק חשוב מסדר העבודה, אין היא מעכבת; כלומר, הכפרה מושגת גם אם לא בוצעה הסמיכה.

מפורט כיצד והיכן בדיוק מתבצעת הסמיכה.

ישנה מסורת ששני קרבנות ציבור בלבד טעונים סמיכה. רבי יהודה ורבי שמעון נחלקו באשר לזהותם של אותם שניים. שניהם מסכימים שפר העלם דבר של ציבור טעון סמיכה על ידי הזקנים, אך הם חולקים לגבי זהותו של הקרבן השני. רבי יהודה סובר שזהו השעיר המשתלח של יום הכיפורים, ומציין כי על פי הפסוק בתורה, הכהן הגדול סומך עליו. רבי שמעון חולק על כך משום שהוא סובר שסמיכה חייבת להתבצע על ידי הבעלים, ולטענתו הכהן הגדול אינו נחשב לבעלים של אותו קרבן; השעיר המשתלח מכפר רק על חטאי בני ישראל, בעוד שהכהנים מקבלים את כפרתם באמצעות הווידוי של הכהן הגדול על פרו שלו. רבי יהודה חולק על עמדת רבי שמעון וסובר שהשעיר המשתלח מכפר גם על חטאי הכהנים, דבר ההופך את הכהן הגדול לאחד מבעלי הקרבן.

רבי שמעון כולל את שעיר עבודה זרה כקרבן הציבור השני הטעון סמיכה, כשהוא לומד זאת מהמילה "השעיר" הכתובה בהקשר של סמיכת חטאת הנשיא (ויקרא ד:כד); המילה המיותרת מרבה שעיר נוסף – שעיר עבודה זרה – שיהיה כלול בחובת הסמיכה. לעומת זאת, רבי יהודה משתמש בפסוק בפר העלם דבר של ציבור (ויקרא ד:טו), המדגיש את המילים "הפר", כדי למעט את השעיר ולהגביל את חובת הסמיכה לפר לבדו. הגמרא שואלת מדוע כל תנא זקוק לפסוק מיוחד להוכחת דעתו, כשיכלו פשוט להסתמך על המסורת המקובלת שרק שני קרבנות ציבור טעונים סמיכה.

כל קרבנות היחיד טעונים סמיכה, למעט בכור, מעשר בהמה וקרבן פסח. המיעוט של שלושת אלו נלמד מהפסוקים העוסקים בקרבן שלמים, במילה החוזרת כמה פעמים "קרבנו", המרמז על קרבן המוגדר כ"שלו" מכוח רצון שלו ולא כי בא בחובה.

דף נלווה