דף נלווה נדרים ו

אביי סבר שידיים שאינן מוכיחות נשחבים לידיים. הגמרא מביאה קושיות משתי ברייתות על שיטתו. רב פפא שואל: האם יש דין יד בקידושין או בפאה? הגמרא מסבירה מה המקרה שבו יכול להיות יד בקידושין או בפאה? אין תשובה לשאלתו. האם ניתן להסיק מהדוגמה שאפשר לעשות את כל שדהו פאה? מניין נובע ההתלבטות לגבי יד לפאה?

דף נלווה נדרים ה

שמואל הסביר את המקרים במשנה של "מודרני ממך" ו"שאוכל משלך" שצריכים לשלב כדי שהנדר יחול. אולם לאחר שהועלה קושי בהסבר זה, מציעה הגמרא שלוש אפשרויות נוספות כיצד להבין את הבנת שמואל במשנה. רק האחרון נשאר ללא קושי. המסקנה היא ששמואל סובר כרבי יהודה שקבלת נדר באופן שניתן להבין דבריו ביותר מדרך אחת אינה אמירה תקפה (ידיים שאינן מוכיחות לא הווין ידיים). לכן הנדר לא יחול אלא אם כן אמר "מודרני ממך שאני אוכל לך". דעתו של רבי יהודה נמצא בגיטין לאדם שנותן גט לאשתו בו כתוב "הרי את מותרת לכל אדם". מכיוון שלא היה ברור אם הוא התכוון שגירש אותה בדיבור והגט רק תיעד את מה שהוא עשה או שהתכוון לגט שיכרות ביניהם, זה לא עובד. לדברי רבי יהודה, הוא צריך לכתוב שהמסמך בעמצו עושה את הכריתות/הגירושין. חכמים חולקים על רבי יהודה ומתירים את הלשון "הרי את מותרת לכל אדם." מה הניע את שמואל להבין את משנתנו כרבי יהודה ולא כחכמים? רבא ואביי חלוקים גם לגבי ידיים שאינן מוכיחות. הגמרא מנסה להתאים את דעתם לדעות רבי יהודה וחכמים, אולם הדבר נדחה שכן יש סיבות טובות להבחין בתחום זה בין גט לנדרים.

דף נלווה נדרים ד

מהו מקרה בו עוברים על בל תאחר בנזירות? שתי תשובות הוצעו בנדרים ג ע"ב ומובאות כעת שלוש הצעות נוספות. מהתשובה האחרונה עולה כי איסור העיכוב מתייחס לעיכוב קורבנות הנזיר. אם כך, מדוע צריך לדרוש זאת מהיקש מנדרים לנזירות, כאשר זה פשוט יוצא מדיני בל תאחר בקרבנות בכלל, הכוללים קרבנות חטאת (שזה אחד מהקרבנות המובאים על ידי נזיר)? אולי נזיר הוא חידוש, יש לו הלכות ייחודיות, שבגללן לא נוכל ללמוד הלכות קרבנות נזיר מדיני קרבנות אחרים. למה שנזיר יהיה נחשב כחידוש? הגמרא מביאה ארבע אפשרויות, שתיים מהן נדחות. שאלה אחרונה נשאלת על הברייתא מנדרים ג ע"א לגבי המקור לדין הפרת נזירות מבעל לאשה/אב לבת. לשמואל יש דרך ייחודית לקרוא את דברי המשנה המתייחסים לפרטי ידות. אולם הגמרא מעלה קושי על קריאתו.

הנודר לאסור חפץ, חל הנדר גם אם השפה היא לא השפה הרגילה לנדר אלא זו מילה שמשתמשים בה באופן דומה (כינוי). הדבר נכון גם לגבי חרם (סוג של נדר המבוצע על ידי שימוש במונח חרם), שבועות ונזירות (אדם המקבל על העצמו להיות נזיר). אם משתמשים בשפה אחרת המעידה על התרחקות או נפרדות מחבר - 'מודרני ממך' 'מופרשני ממך' 'מרוחקני ממך' 'שאני אוכל לך' 'שאני טועם לך' זה גם תקף. הגמרא קוארת לזה ידות. אם משתמשים בלשון נידוי: 'מנודה אני ממך', רבי עקיבא לא היה בטוח כיצד להתייחס לכך ולכן פסק לחומרה. מסכת נזיר מתחילה באותו אופ - כינויי נזירות כנזירות, אך אינו מזכיר נדר, שבועות וחרם. הגמרא מציינת את ההבדל בין שתי המשניות ומנסה להבין מדוע. התשובה מובילה לשאלה נוספת בנוגע לסדר משנתנו - נדרים, חרמים, שבועות ונזיר. נושא נוסף מועלה לגבי מבנה המשנה. כדי לפתור בעיה זו הם מסבירים שבמשנה חסרות מילים. זה מוביל לשאלה נוספת שכן הסדר מטריד - הוא מתחיל בכינוי ואז עובר לידות, אחר כך מסביר את הידות ורק אז חוזר להסביר את הכינויים. למה? ניתן להסביר זאת כמבנה כיאסטי כפי שניתן למצוא במספר משניות אחרות המצוטטות בסוגיתינו. מדוע כתובות כמה משניות במבנה זה ואחרות במבנה אחר - מבנה מקביל?

מספרים מספר סיפורים הנוגעים לגודל הפירות בישראל, לכמות הגדולה ולאיכות המעולה. ארץ ישראל נדמתה לצבי - באיזה אופן היא דומה לצבי ובאיזה אופן אינו דומה לצבי? רבי אלעזר מתייחס לשלוש קללות מיחזקאל יג:ט ומסביר כיצד הוא זכה לא להיקלל בקללות אלו על ידי פעולות מסוימות שעשה בחייו. מסופר על על רבנים שהתייחסו לארץ ישראל בהערכה רבה ונקטו בפעולות נאותות, כגון, לעשות מה שנצרך בכדי להגיע לשם בצורה המהירה ביותר, נשיקת סלעי הארץ, תיקון הדרכים, ואפילו הקפדה על מעבר מהשמש לצל או הצל לשמש כדי שלעולם לא יצטרך להגיד שלא נוח להם בישראל. אמירה קצרה של רבי זירא מזכירה את החורבן הגדול שיהיה לפני ביאת המשיח. המסכת מסתיימת באמירה של רב חייא בר אשי בשם רב כי בעתיד כל האילנות שאינם נושאי פרי (אילני סרק) בישראל יניבו פירות.

לטקסט ההדרן לחצו כאן.

הדקמה למסכת נדרים

כשרבי זירא תיכנן לעלות ארצה, הוא נמנע מלראות את רב יהודה כיוון שידע שרב יהודה מתנגד לעבור לארץ ישראל, עד שה' ייביא את הגאולה. רב יהודה דרש זאת מפסוק מירמיה כז:כב, שאומר שנישלח לבבל ולא נשוב עד שה' יגאל אותנו, אך רבי זירא ציין שהפסוק מתייחס לכלי השרת של המקדש. לאחר מכן דרש רב יהודה מהפסוק בשיר השירים ב:ז על שבועה לא לעורר את אהבת הדוד עד שהדוד יחפוץ. רבי זירא הבין את הפסוק ההוא, כמו גם שני פסוקים זהים אחרים שמתייחסים לשלוש שבועות. האחת, שהיהודים לא יעלו בחומה. שניים, שהיהודים לא ימרדו באויביהם. שלוש, אומות העולם לא ישעבדו את היהודים יותר מדאי. לכן סבר רבי זירא שיחידים יכולים לעלות ארצה. רב יהודה הבין מהכפל לשון "אם תעירו ואם תעוררו" שזה כולל גם רבים וגם יחידים. משם למד רבי זירא שיש עוד שלוש שבועות. מהם שבועות אלו? מובאות אמירות נוספות המשבחות את היושבים בארץ ישראל ואפילו את הנקברים בה, למרות שהם לא מקבלים זוכויות כאלה שחיים שם. יש רבנים שקבעו שכשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל, כך אסור לצאת מבבל לשאר מקומות כי אינם מקומות של לומדי תורה. ורב יהודה בעצמו אומר שמי שגר בבבל נחשב כמי שגר בארץ ישראל. תחיית המתים מוגבלת לאלו החיים בישראל, מלבד צדיקים שיגיעו לשם דרך מחילות שייווצרו לשם כך. רבי אלעזר קבע כי עמי הארץ לא יקומו בתחיית המתים, רק מי שלומד תורה. אולם רבי יוחנן התעצבן מהאמירה הזו ורבי אלעזר תיקן את דבריו והסביר שעמי הארץ יהיו זכאים לתחיית המתים אם ישאו את בנותיהם לתלמידי חכמים, יעשו עסקאות לתלמידי חכמים או יעזרו לתלמידי חכמים כלכלית. מובאות מספר אמירות המספרות על דברים מופלאים שיתרחשו בישראל בעתיד (בתחיית המתים/בעולם הבא). יש גם מספר אמירות/סיפורים על טבעם המופלא של הפירות בישראל. אפשר לראות את אלה כמוגזמים או אפשר להסביר אותם באופן סמלי.

דף נלווה כתובות קי

הדף היום מוקדש ע"י מיכאל רדוין לכבוד יום הולדתה של אשתו, אריאלה. "את מקור השראה בשבילי ובגללך אני מתחיל ללמוד דף יומי."

אדמון וחכמים חלוקים לגבי שני מקרים שבהם לאחד יש שטר חוב ורוצה לגבות את הכסף. בראשון, ללווה (לפי השטר חוב הראשון) יש שטר מכר עם תאריך מאוחר יותר שהנושה מכר ללווה חלקת קרקע. האם הלווה יכול לטעון שמסמך ההלוואה מזויף, כי אם היה אמיתי, מדוע היה הנושה לוקח את הכסף עבור המכירה תמורת קרקע ולא עבור החזרת ההלוואה? הגמרא מגבילה את המחלוקת למקום שבו בדרך כלל כותבים את השטר לפני העברת הכספים. אם שני אנשים שולפים כל אחד שטר חוב בטענה שהשני חייב להם כסף, האם זה שלשטר החוב שלו יש תאריך מאוחר יותר יכול לטעון שהקודם הוא מסמך מזויף? גם רב נחמן ורב ששת חלוקים בשאלה האם במקרה כזה כל אחד יכול לגבות מהשני או מאחר שכל אחד חייב זה לזה, אין צורך שכספים יחליפו ידיים. הגמרא מגבילה את המחלוקת ביניהם למקרה שבו לאחד הייתה קרקע באיכות ממוצעת (בינונית) ולשני רק קרקע לא איכותית (זיבורית). עקב קושי בהסבר זה מובאת הצעה אחרת. נשאלת שאלה נגד רב ששת ממשנתנו ומובאים שני הסברים שונים. עם זאת, עולה קושי עם ההסבר השני. באילו מצבים בני זוג יכולים להתעקש/לא להתעקש שהמשפחה תעבור למקום חדש? כשמדובר במעבר לאזור אחר, אי אפשר להתעקש שבן הזוג יעבור, אבל אם מדובר במעבר לישראל, אז הם יכולים להתעקש, ואם בן הזוג לא מסכים, הם יכולים להתגרש. אם האישה לא מסכימה לעבור, היא מפסידה את כתובתה, אם זה הגבר, עליו לגרשה ולשלם לה את כספי הכתובה. אם אחד רוצה לעזוב את ישראל, השני לא צריך להסכים וגם זה עילה לגירושין. באיזה מטבע משתמשים לתשלום הכתובה? במה זה תלוי? בעניין זה מזכירים מחלוקת חשובה בשאלה האם הכתובה היא על פי דין תורה או דרבנן, מה שמסביר את ההבדל בין רשב"ג לחכמים במשנה. עדיף לגור בישראל בעיר שרובם עובדי כוכבים מאשר בעיר בחוץ לישראל שהיא רובה יהודים כי החי בחוץ לישראל, כאילו אין להם אלוהים, כמו שנדרש מפסוק בתורה.

הדף היום מוקדש באהבה על ידי קבוצת הדרן חשמונאים לחברה-חברותא שלנו, פיליס הכט, לרגל שמחת בר המצוה של בנה כלב, שנחגג בשבת בראשית. פיליס היקרה (גיטל פאשע בת מאשה רחל), אנו תקוה ותפילה שאור שמחתכם ילווה אותך ברפואתך בע"ה!! באהבה רבה מאתנו.

המחלוקת השלישית בין אדמון לחכמים היא במקרה שאב התחייב לתת כסף לחתנו לנדוניה ואז פושט את הרגל, האם הארוס יכול לעכב את הנשואין ללא הגבלת זמן או האם האישה יכולה להתעקש שתתחתן איתה או תגרש אותה? גרסה אחרת מופיעה בתוספתא שבה המחלוקת היא רק במקרה שבו האישה עצמה התחייבה לנדוניה, אבל אם זה היה האב, כולם מסכימים שהאישה יכולה לעמוד על כך שהוא יתחתן איתה או יגרש אותה שכן לא היא זו שהתחייבה. ברייתא אחרת מגבילה את הדין לאישה בוגרת, כי אם היא קטנה והתחייבה כסף, אין כלום לדבריה מכיוון שהיא קטנה. רבן גמליאל תמך באדמון ורבי יצחק בן אלעזר פסק כרבן גמליאל במקרים שהוא תמך בשיטת אדמון. רבי זירא פסק במחלוקות של אדמון וחנן נגד החכמים. נראה מדבריו שהוא סותר את מה שאמר רבי יצחק, ולכן הם מציעים קריאה/הבנה אחרת של פסיקתו של רבי זירא. אם אחד חתם על מסמך מכירה בין שני אנשים ואז טוען אחר כך שהשדה נגנב ממנו, אדמון והחכמים חולקים אם מאמינים לאותו אדם. אולם שניהם מסכימים במקרה בו אחד חתם על שטר בדבר מכירת שדה אחד שבו כתוב כי הוא גובל בשדה הבעלים, כי החותם אינו יכול לבוא ולטעון שהרכוש הגובל נגנב ממנו. אילו היה זה דיין שחתם על קיום חתימות העדים, הדיון הזה לא היה רלוונטי שכן אנו מניחים שדיינים מתייחסים רק לחתימות ולא לתוכן המסמך. במקרה השני, לגבי גבול השדה המכור, אם המכירה היתה למי שטוען אחר כך שהקרקע הצמודה נגנבה ממנו, אזי ניתן לקבל את התביעה שנגנבה שכן ניתן לומר שהיתה עילה להסכים לדברי המוכר כדי להבטיח שהמכירה תצא לפועל. מובא מקרה שבו אחד טען שהקרקע נגנבה ממנו ולאחר מכן מת, לאחר שמינה אפיטרופוס במקומו שיטפל בתיק עבור יתומיו. האפיטרופוס העלה שני טיעונים, אחד אחר השני, והצליח להשיג את כל הקרקע עבור היתומים. אם מישהו נסע ועם החזרה כבר לא נזכר היכן היה לו שביל שהוביל מרכושו דרך רכוש השכן מסביב, אדמון וחכמים חלוקים בשאלה האם הוא מקבל את הדרך הקצרה ביותר או שהוא צריך לשלם לבעל השטח שמסביב. רבא מזכיר מספר תרחישים שבהם אין מחלוקת, תלוי כמה אנשים הבעלים של השטחים שמסביב. המחלוקת היא רק במקרה בו הוא היה במקור בבעלותם של ארבעה בעלים שונים, אך כעת כאשר התביעה מוגשת, יש רק אחד. מובא מקרה שבו אב הבטיח לבתו עם מותו עץ דקל אחד. רב יוסף חשב להשוות את זה למשנתנו שכן כל יורש יכול לטעון שזה לא בשטחו, אבל ההשוואה שלו נדחית. נושא נוסף של מקרה דומה מועלה - אם יש שני חצאי דקלים נפרדים, האם הם יכולים לתת לה את אלה במקום אחד שלם, למרות שיהיה לה קשה יותר לטפל בו?