סֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ הוא הספר הראשון בסדר נביאים ראשונים בתנ"ך. הספר מתאר את ראשית תולדות עם ישראל בארץ כנען, החל מרגע הכניסה לארץ כנען ועד מות יהושע בן נון. הספר קרוי על שמו של יהושע, מנהיג עם ישראל לאחר מות משה רבנו, אשר הוביל את תהליך מעבר הירדן וכיבוש הארץ.

סֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ הוא הספר הראשון בסדר נביאים ראשונים בתנ"ך. הספר מתאר את ראשית תולדות עם ישראל בארץ כנען, החל מרגע הכניסה לארץ כנען ועד מות יהושע בן נון. הספר קרוי על שמו של יהושע, מנהיג עם ישראל לאחר מות משה רבנו, אשר הוביל את תהליך מעבר הירדן וכיבוש הארץ.

ספר מִשְלֵי הוא מ"ספרי החוכמה בתנ"ך" שתכליתם חינוכית, ובהם מנסה החכם להוביל את הקורא לנהוג בדרך הנכונה.

עיקר הטקסט בספר זה הוא פתגמים ואמרי מוסר הנאמרים בדרך שירית, ובצורות תחביריות הנקראות במקרא "משל". השם ניתן לו בשל התיבה הראשונה בפתח הספר: "משלי שלמה בן-דוד מלך ישראל".

ספר משלי הוא הספר השני בספרי הכתובים ומופיע לאחר ספר תהילים.

הספר נחלק בין דברי מוסר וחכמה הנאמרים באופן כללי, לבין משלים המצווים על השומע להישמע להם, ודוחקים בו לנהוג בדרך מסוימת. המשלים הכלליים נוטים להיות קצרים יותר ובעלי חרוז אחד, בעוד משלי הציווי נוטים להיות ארוכים יותר ואפילו דומים לנאום שלם.

המשלים בספר אינם מסודרים לפי נושאים: ניתן למצוא פסוקים סמוכים העוסקים בנושאים שונים, וכן פסוקים מרוחקים העוסקים בנושאים דומים. עם זאת, ניתן להבחין בכמה נושאים מרכזיים שהספר עוסק בהם.

בשל אופיו המורכב של הספר, אין הוא מכיל משנה סדורה, אלא אוסף נרחב של רעיונות, לעיתים אף סותרים.[1] ביטוי לדבר זה ניתן למצוא בדיון של חז"ל בתלמוד הבבלי במסכת שבת, האם לקבלו, בדומה למגילת קהלת, כספר הראוי לתנ"ך. מסקנתם הייתה להכניסו אך להתמודד עם הפערים, על מנת ליצור תפיסה אחידה.

בגלל דברי המוסר והתוכחה שבו, נוהגים יהודי מרוקו לחלקו לשישה חלקים ולאומרו לפני מנחה בשבתות שבין חג הפסח לחג השבועות, תקופה שהקיץ בפתח והצניעות נשמרת פחות. יהודי עיראק נוהגים לקראו בשלוש שבתות, לפני תחילת מנחה בחודש אדר ובחודש ניסן.[2] חלק מיהודי לוב ויהודי האי ג'רבה נוהגים לקרוא את הספר לפני מנחה בחג השבועות.[3]

תורת חובות הלבבות, המוכר גם בשם חובת הלבבות (במקור, בערבית יהודית: כתאב אל הדאיה אלי פראיץ' אלקלוב [בחלק מהנוסחאות נוסף: ואלתנביה עלי לואזם אלצ'מאיר]; كتاب الهدايه الي فرائض القلوب [والتنبيه علي لوازم الضماير]), הוא ספר פילוסופיה פרי עטו של רבי בחיי בן יוסף אבן פקודה. החיבור, המהווה ניסוח של "תורת המוסר" היהודית, נכתב בשנת 1080 ותורגם לעברית בידי רבי יהודה אבן תיבון בשנת 1161. לספר הייתה השפעה על המוסר היהודי והלא-יהודי. הוא תורגם מחדש לשפות רבות.

אבן פקודה מדגיש ב"חובות הלבבות" את האתיקה המוסרית שבדת, שאותה ראה כעיקר, בשונה מהרמב"ם, שראה את הבחינה השכלית כעיקר. ספרו נחשב לאחד מספרי האמונה העיקריים ביהדות לצד הכוזרי, מורה נבוכים, אמונות ודעות ואחרים.

עמוד ממסכת שבת בתלמוד הבבלי מהדורת וילנא

מַסֶּכֶת שַׁבָּת היא המסכת הראשונה בסדר מועד, שהוא הסדר השני בשישה סדרי משנה.

נושא המסכת הוא בעיקר דיני השבת, שבה חובה לשבות ממלאכה, על פי הכתוב בתורה "שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ"[1], "לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה"[2].

במסכת שבת 24 פרקים ו-139 משניות, המפרטים את ל"ט אבות המלאכה האסורות בשבת מן התורה, ואת תולדותיהן. כמו כן מובא שם דיני מצוות היום (הדלקת הנר, תפילה ושלוש סעודות), וכן גזירות ותקנות של חז"ל שהרחיבו את איסורי השביתה ממלאכה.

בגמרא של מסכת שבת ישנם 156 דפים בתלמוד הבבלי ו-92 דפים בתלמוד הירושלמי. המסכת היא הגדולה מבין המסכתות שבכל התלמוד מבחינת מילים (116,533) ואותיות (463,595)[3].

In Jewish religious law (halakha), the laws of yichud (Hebrew: איסור ייחוד‎ issur yichud, prohibition of seclusion) prohibit seclusion in a private area of a man and a woman who are not married to each other. Such seclusion is prohibited in order to prevent the two from being tempted or having the opportunity to commit adulterous or promiscuous acts. A person who is present in order to prevent yichud is called a shomer.

The laws of yichud are typically followed in Orthodox Judaism. Adherents of Conservative and Reform Judaism do not generally abide by the laws of yichud.

The term "yichud" also refers to a ritual during an Ashkenazi Jewish wedding in which the newly married couple spends a period secluded in a room by themselves. In earlier historical periods, as early as the talmudic era,[1] the marriage would be consummated at this time, but that practice is no longer current.

סֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ הוא הספר הראשון בסדר נביאים ראשונים בתנ"ך. הספר מתאר את ראשית תולדות עם ישראל בארץ כנען, החל מרגע הכניסה לארץ כנען ועד מות יהושע בן נון. הספר קרוי על שמו של יהושע, מנהיג עם ישראל לאחר מות משה רבנו, אשר הוביל את תהליך מעבר הירדן וכיבוש הארץ.

ספר מִשְלֵי הוא מ"ספרי החוכמה בתנ"ך" שתכליתם חינוכית, ובהם מנסה החכם להוביל את הקורא לנהוג בדרך הנכונה.

עיקר הטקסט בספר זה הוא פתגמים ואמרי מוסר הנאמרים בדרך שירית, ובצורות תחביריות הנקראות במקרא "משל". השם ניתן לו בשל התיבה הראשונה בפתח הספר: "משלי שלמה בן-דוד מלך ישראל".

ספר משלי הוא הספר השני בספרי הכתובים ומופיע לאחר ספר תהילים.

הספר נחלק בין דברי מוסר וחכמה הנאמרים באופן כללי, לבין משלים המצווים על השומע להישמע להם, ודוחקים בו לנהוג בדרך מסוימת. המשלים הכלליים נוטים להיות קצרים יותר ובעלי חרוז אחד, בעוד משלי הציווי נוטים להיות ארוכים יותר ואפילו דומים לנאום שלם.

המשלים בספר אינם מסודרים לפי נושאים: ניתן למצוא פסוקים סמוכים העוסקים בנושאים שונים, וכן פסוקים מרוחקים העוסקים בנושאים דומים. עם זאת, ניתן להבחין בכמה נושאים מרכזיים שהספר עוסק בהם.

בשל אופיו המורכב של הספר, אין הוא מכיל משנה סדורה, אלא אוסף נרחב של רעיונות, לעיתים אף סותרים.[1] ביטוי לדבר זה ניתן למצוא בדיון של חז"ל בתלמוד הבבלי במסכת שבת, האם לקבלו, בדומה למגילת קהלת, כספר הראוי לתנ"ך. מסקנתם הייתה להכניסו אך להתמודד עם הפערים, על מנת ליצור תפיסה אחידה.

בגלל דברי המוסר והתוכחה שבו, נוהגים יהודי מרוקו לחלקו לשישה חלקים ולאומרו לפני מנחה בשבתות שבין חג הפסח לחג השבועות, תקופה שהקיץ בפתח והצניעות נשמרת פחות. יהודי עיראק נוהגים לקראו בשלוש שבתות, לפני תחילת מנחה בחודש אדר ובחודש ניסן.[2] חלק מיהודי לוב ויהודי האי ג'רבה נוהגים לקרוא את הספר לפני מנחה בחג השבועות.[3]

Halakha (/hɑːˈlɔːxə/;[1] Hebrew: הֲלָכָה‎, Sephardic: [halaˈχa]; also transliterated as halacha, halakhah, halachah, or halocho; Ashkenazic: [haˈloχo]) is the collective body of Jewish religious laws derived from the written and Oral Torah. Halakha is based on biblical commandments (mitzvot), subsequent Talmudic and rabbinic law, and the customs and traditions compiled in the many books such as the Shulchan Aruch. Halakha is often translated as "Jewish law", although a more literal translation might be "the way to behave" or "the way of walking". The word derives from the root that means "to behave" (also "to go" or "to walk"). Halakha guides not only religious practices and beliefs, but also numerous aspects of day-to-day life.[2]

תורת חובות הלבבות, המוכר גם בשם חובת הלבבות (במקור, בערבית יהודית: כתאב אל הדאיה אלי פראיץ' אלקלוב [בחלק מהנוסחאות נוסף: ואלתנביה עלי לואזם אלצ'מאיר]; كتاب الهدايه الي فرائض القلوب [والتنبيه علي لوازم الضماير]), הוא ספר פילוסופיה פרי עטו של רבי בחיי בן יוסף אבן פקודה. החיבור, המהווה ניסוח של "תורת המוסר" היהודית, נכתב בשנת 1080 ותורגם לעברית בידי רבי יהודה אבן תיבון בשנת 1161. לספר הייתה השפעה על המוסר היהודי והלא-יהודי. הוא תורגם מחדש לשפות רבות.

אבן פקודה מדגיש ב"חובות הלבבות" את האתיקה המוסרית שבדת, שאותה ראה כעיקר, בשונה מהרמב"ם, שראה את הבחינה השכלית כעיקר. ספרו נחשב לאחד מספרי האמונה העיקריים ביהדות לצד הכוזרי, מורה נבוכים, אמונות ודעות ואחרים.