פודקאסט האינטרסנטים, 12 במאי 2020, בהגשת איתן אבריאל וסמי פרץ, והפעם על קבוצת דלק, על בעל השליטה בה יצחק תשובה, ועל מה יעשו היום האנשים שמנהלים את כספי הפנסיה והחסכונות של הציבור, בהצבעה גורלית על עתידם של דלק ושל מאגרי הגז הישראלים. על סדר היום של הצבעה: האם לתת לתשובה עוד הזדמנות להביא "מהבית" עוד כסף ונכסים כדי להבטיח את החזר ההלוואות או לגשת לבית המשפט ולקחת ממנו את השליטה - כפי שתנאי איגרות החוב מאפשרים. 

הנה שמות המנהלים שיקבלו הערב את ההחלטה:  אריק קלמן ויהודה בן אסייג מחברת מנורה, יאיר המבורגר ומישל סיבוני בחברת הראל, זהבית יוסף וראובן קפלן מפסגות, אלי ברקת ואילן רביב במיטב דש, דב ילין ויאיר לפידות בבית ההשקעות ילין לפידות וגם דייב לוביצקי מבית ההשקעות אי.בי.איי – וזו רק רשימה חלקית של המחזיקים הגדולים ביותר באגרות החוב של דלק, המצטברים לערך נקוב של כ-6 מיליארד שקלים. 

אבל האמת היא שלא רק השליטה של תשובה בחברה אחת עומדת למבחן בהצבעה הזו. יש כאן סיפור יותר גדול, כי ההצבעה של שורת המוסדיים הזו, שיחד מנהלים יותר מ- 1.5 טריליון שקלים של חסכונות הציבור, תשלח סימן לכל בעלי השליטה ולכל שוק ההון. אם המוסדיים יחליטו לתת לתשובה עוד הזדמנויות ועוד זמן כדי לארגן חבילת חילוץ, תספורת או ההסדר חוב, הרי שהמסר הוא שבעלי עניין שלקחו כסף ציבורי תמיד ייהנו מנוסחה מנצחת. אם הם מצליחים הרווח הוא כולו שלהם, אבל הם נכשלים – הציבור ישלם ואילו בעל השליטה יקבל עוד ועוד הזדמנויות לגייס, לגלגל ולשמור על השליטה. האפשרות השנייה היא שהמוסדיים ייקחו את השליטה מידי יצחק תשובה, ואז המסר לכל שוק ההון יהיה הפוך. הצלחת? כל הכבוד. נכשלת? תן את הבעלות על החברה, וסע לשלום. אנחנו ניקח אותה ונמכור אותה למשהו אחר. 

רבים חושבים שגופים המוסדיים לא בנויים לנהל חברות. הם הרי משקיעים בניירות ערך ולא מנהלים מקצועיים של חברות באינספור ענפים. אבל זה לא נכון: משקיעים פיננסיים, כמו בנקים וכמו משקיעים מוסדיים, לעיתים קרובות לוקחים בעלות על חברות שנכשלו. רק לפני יומיים דיברנו כאן עם משה ברקת, הממונה על הביטוח ושוק ההון, שהבהיר שמוסדיים בהחלט יכולים לקחת שליטה בחברה ולמנות לה מנהלים מקצועיים – כולל בקבוצת דלק וכולל במונופול הגז. ברקת אמר שממילא מי שמפעיל ומנהל את מאגרי הגז היא חברת נובל האמריקאית, ולא יצחק תשובה.  

ישנה עוד זווית. בעשור האחרון שוק ההון הישראלי התאפיין בטייקונים שעשו בו כמו בנכס פרטי שלהם, החל מנוחי דנקנר ועד אליעזר פישמן, שבמשך שנים הנפיקו ניירות ערך וגלגלו חובות כאשר הם נהנים תמיד מהשמנת, והציבור הוא זה שהפסיד מיליארדי שקלים כאשר הגיעו הימים הקשים. גם יצחק תשובה הוא אחד מהם. לפני כעשר שנים הוא עשה לציבור בעלי איגרות החוב תספורת של מיליארד שקלים, בחברה בשם דלק נדל"ן, וזה לא מנע ממנו לחזור לשוק, ולהנפיק עוד ועוד מניות ואיגרות חוב – ושוב להפסיד. בניירות הערך של תמר פטרוליום שאותם מכר תשובה לציבור, שהם למעשה חלק מתזרים המזומנים של מאגר הגז "תמר",  הציבור שרכש את ניירות הערך מתשובה שוב הפסיד את רוב כספו. בקבוצת דלק, הציבור נמחק כמעט לחלוטין במשבר הקורונה. נכון הוא שירידת מחירי הנפט קשורה בכך, אבל גם בלי הקורונה הקבוצה היתה ממונפת בשל עסקה, למעשה הימעל מאגרי נפט בים הצפוני.

שוק ההון, כמו כל מערכת כלכלית, חייב לעבוד על בסיס נוסחה של סיכון וסיכוי, של שכר ועונש, עבור מי שמשתתף בה. אם משהו לוקח כסף מהציבור ונכשל, הוא חייב לשלם מחיר. אם משהו לוקח סיכונים גבוהים עם מיליארדים של חוסכים לפנסיה ונופל - חייבים לקחת ממנו את החברה. אחרת נוצר סיכון מוסרי גדול מדי, ושוק ההון הופך למכונה שבה הכסף עובר תמיד מהציבור לבעלי השליטה – ואף פעם לא בכיוון השני.

See omnystudio.com/listener for privacy information.