יש בטח בעלי חיים, נגיד קואלות, שלא הייתי מדרג אצלן את הסקרנות כתכונה דומיננטית, אבל אין ספק שאנחנו בני האדם סקרנים בני סקרנים, והתכונה הזאת בלי ספק שחקה תפקיד לא קטן בהשתלטות שלנו על העולם. אומרים שהסקרנות הרגה את החתול, המקור של האימרה הזאת הוא אנגלי, והוא מתייחס לזה שיותר מידי סקרנות יכולה להכניס אותך לצרות, יעני אל תדחוף את האף שלך למקומות לא לך, אבל האלטרנטיבה של שעמום ואדישות יכול להרוג אותך לא פחות.

הפעם הרגשתי צורך להרגיש קל, לנסות לתת פייט קטן לכוחות המשיכה, נראה לי נכון לקרוא לזה ברבים פתאום, כוחות משיכה, כי חוץ מההוא המפורסם של ניוטון, זה שמחזיק את כולנו מחוברים לכדור, יש עוד אי אלה כוחות שפועלים עלינו שנותנים לנו הרגשה של כובד. נכון? אז הרגשתי צורך לקצת קלילות. אז קלילות איט איז.

אלון נוימן מאוורר מציף את הנושאים והמחשבות החשובות באמת לחיינו הבריאים והשפויים, וצולל ביחד עם חברים טובים לעומקם של הדברים.

איינשטיין אמר פעם ״אינטואיציה היא הדבר האמיתי היחיד ששווה משהו", צ'רצ'יל הגדיר אותה כאחת ממעלותיו הגדולות ביותר וכשוורן באפט בחר לאחרונה יורש אלמוני לאימפריה הפיננסית שלו, הוא עשה זאת אחרי ארוחת צהריים משותפת אחת והסביר: "היתה לי תחושת בטן לגביו".

אבל כמה באמת אפשר לסמוך על זה?

בפרק הזה של ״המניע״ יתארח פרופ׳ דן אריאלי, כדי לנסות לענות על השאלה, וכרגיל אסי עזריה שרון קנטור ואיתי מאוטנר.

יש לי תחושה טובה…

דחיינות - אנחנו דוחים דברים שהיינו אמורים להתרכז בהם עכשיו בדרך כלל לטובת פעילות אחרת, שהיא יותר מהנה ופחות מאמצת עבורנו. נמנעים. למה? יש הרבה סיבות אפשריות. נראה לי קודם כל כי אנחנו מרגישים שאנחנו יכולים, אז למה לא. מעניין שלא משנה כמה פעמים נחווה את הלחץ שנגרם לנו, או את המחיר שנשלם על הדחיינות, עדיין כשיש לנו אופציה לדחות יש סיכוי טוב שנלך עליה.הקטע עם דחיינות הוא שזה יכול להרגיש כאילו זה עובד לך. לתקופה מסוימת, אבל ברוב הפעמים זה יחזור לנשוך אותך בתחת.

להזדהות יש הרבה פנים, חלקם חיוביים וחלקם פחות, יש בה צד שמאפשר השתייכות וחיבור לעוד אנשים שחולקים ערכים בסיסיים משותפים, אין ספק שיש בה צד שמסתגל לדברים שעוזרים להישרדות עוד מימיו הראשונים של האדם,

יש בה גם את היכולת להבין את האחר דרך הזדהות עם הצרכים שלו. הבעיות מתחילות כשאין הפרדה, או יותר נכון תיחום ביני לבין האחר. איפה הוא מתחיל ואני נגמר?ובעקר ההזדהות יוצרת מצב שבו יש תמונת מציאות אחת, והיא בדרך כלל מאד דומיננטית ומשתלטת. הזדהות יוצרת את התחושה ש״כך הם פני הדברים״ ואז למעשה אין בחירה אלא התנהלות אוטומטית.

הדבר הקבוע היחיד בטבע, הוא שינוי מתמיד, ולמרות שהוא אחד הדברים הכי מוחשיים ונראים לעין שיש, עדיין לא קל לנו איתו.

קשה לנו לשנות הרגלי אכילה, סוגי בילוי, קשה לנו לשנות דיעות, אפילו סגנון לבוש. אנחנו מרגישים שאם נשנה זה כביכול יהיה בנאדם אחר.

במה אתן מרגישות שאתן מקובעות ? איפה קשה לכם

לעשות שינוי?

איזה דברים מועילים לנו לבצע את השינוי ואיזה מפריעים?

כל זאת ועוד…

מה זה בכלל קפיצת אמונה?

זאת לא חייבת להיות קפיצה, זה יכול להיות גם צעד, צעד אל הלא נודע, צעד שדורש התגברות על פחד, שדורש ויתור על המקום הבטוח או הידוע, ובעקר כמובן אמונה. כזאת שחורגת מיכולת התפיסה החושית והמודעת או מחוץ לגבולות ההיגיון.בגלל שאני מודה שאני מרגיש לפעמים קטן אמונה לצערי, קראתי לחברים שלי להתייצב כדי להושיט עזרה. אסי עזריה יהיה , ושרון קנטור ואיתי מאוטנר, אשמח אם תצטרפו גם.

זה יפה להיות בתנועה, או בעשייה או יצירה, אבל אומרים גם ש״טיימינג איז אבריט׳ינג״, ומכיוון שכמעט כל דבר בחיים נמצא בתנועה, אז המפגש של תנועות יכול להיות קריטי- יעני הסינכרון. איך ספירלה אחת פוגשת אחרת והאם הן יכולות להתמזג בדרך כלשהיא כדי שהן יוכלו לפעול ביחד, בקואורדינציה.

יש לא מעט פרמטרים במשוואה שמביאה לסינכרון. יש את התוכן, אם זה חומר פיזי, ביולוגי, או אנרגטי. יש צורה שיכולה להיות משלימה את האחרות, ויש את הזמן, התיזמון.

האם יש משהו שאני יכול לעשות בעניין ?

כל זאת ועוד, בפרק החדש של ״המניע״

המניע | פרק 94 | תיאבון