לימוד 14 משנה יג

הוא היה אומר: נגד שמא, אבד שמיה. ודלא מוסיף, יסיף. ודלא יליף, קטלא חייב. ודישתמש בתגא, חלף: 

הלימוד לע"נ נאוה בת צבי וסנדרה 🕯️

הדבר הראשון שבולט במשנה הזו, היא השפה שלה. המשנה, החיבור השלם, מנוסח בעברית, וכאן- ארמית. זה ממצא לא שכיח במשנה. מה קרה?

במסכת עדויות יש משנה שלימה בארמית (פרק ד משנה ח, עדותו של יוסי בן יועזר איש צרידה) ובמסכת אבות יש עוד שתי משניות בארמית. 

חשוב לציין ששפת הדיבור של חכמי המשנה היתה בעיקר ארמית, עברית שימשה בעיקר ללימוד תורה ותפילה. לכן נראה להציע שזה בארמית משום שכך הלל אמר את זה. את הלימוד עצמו, הלל אמר בעברית, כאן אנחנו נחשפים לדברים שהלל אמר אולי בכמה משפטים שלפני הלימוד ממש. אולי אפשר להציע שזה מתאים לביטוי "הוא היה אומר". זו לא הלכה שהוא אמר פעם אחת, אלא מאמר שנון שהוא היה רגיל לחזור עליו, ולתרגם אותו זה יהרוס אותו. רש"י הציע כיוון דומה, המשפטים בארמית הם "משל הדיוט", כמו ביטויים שגורים ביידיש, ואי אפשר לתרגם אותם. 

אחד הסיפורים הארוכים והחזרתיים בתורה הוא סיפור העבד שהולך להביא אשה ליצחק בן אדונו. חכמים ראו חשיבות בתיאורים הכפולים והארוכים: "יפה שיחתם של עבדי אבות יותר מתורתם של בנים". שיחת החולין שבין בעלי המעלה, אברהם אבינו, ואפילו עבדו, הופכת לפסוקים ארוכים בתורה שבכתב. מסכת אבות היא שיחתם של חכמים, היא התורה שנובעת מהאישיות שלהם בלי מאמץ ומחשבה, אלו המאמרים שהם היו רגילים לומר בשפתם, שנינות בלשון ארמית. דווקא החולין שבכך, זו הקדושה היתרה שבתורה שחקוקה על הלב, תורה שבעל פה.

נסביר בקצרה את המאמר: נגד שמא אבד שמיה. מי ששמו נמשך וגדל, מי שמתפרסם, שמו עלול ליפול. ודלא מוסיף יסיף. מי שלא חוזר על תלמודו- יעבור מן העולם. ודלא יליף קטלא חייב. מי שלא לומד תורה חייב מיתה. ודישתמש בתגא חלף. מי שמשתמש בכתר, מסתמא הכוונה לכתר תורה, לפאר ולהאדיר את שמו- יעבור מן העולם. 

יש פה ארבעה מאמרים. שלושת האחרונים מתאימים למסכת אבות ולהקדמות חשובות ללימוד תורה שבעל פה. לימוד תורה הוא לא שעשוע, הוא עניין רציני, והוא מחויב המציאות ומקיים אותה, ולכן צריך להזהר ולחזור על הלימוד, ולהמשיך וללמוד כל הזמן, וחלילה לא להשתמש בדבר הגדול והחשוב הזה לצרכים אישיים. 

המאמר הראשון נראה מאוד יהודי, להזהר לא להתפרסם מידי, במיוחד לא מול השלטונות. אבל מה הקשר למסכת אבות ולתורה שבעל פה? אולי זה משפט שלם שהלל היה רגיל לומר ולא רצו לחלק אותו. 

הגר"א מבאר באמצעות מאמר חכמים אחר באבות דרבי נתן: "נאמר מברך רעהו וכו'". הפסוק המלא הוא זה (משלי כז, יד): "מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ". איך הופכת ברכה בקול רם לקללה? באבות דרבי נתן מביאים משל לאורח שאומר בקול רם ברחוב: ה' יברך את שמעון שארח אותי, איך הוא השקיע! איזו מיטה נוחה, איך הוא סידר נעים את המצעים, והריח שלהם כל כך נקי. איזה פינוקים קיבלנו, מיץ תפוזים סחוט, קפה מהמכונה שלו. תענוג להתארח שם, איזה מארח מדהים". 

במילים אחרות, הלל ממשיך את דברי האזהרה של אבטליון. לעסוק בתורה זה לעסוק בשם השם. צריך להזהר מאוד ביחס לתורה. אבטליון דיבר על מים זכים שמתערבבים במים הרעים, הלל מדבר אפילו במקרים שאין חשש שדברי התורה יתפרשו לא נכון, עדיין עצם ההימצאות של שם השם במקום לא מתאים יכולה להיות לא טובה. ברכות שהופכות לקללות. חובת הזהירות הזו מחייבת גם קשר מאוד חזק עם התורה, שמקיימת את כל המציאות. קשר של חזרות והתקדמות בלימוד. והזהירות הזו מסוכנת מאוד בשימוש האישי-אינטרסנטי, שימוש בכתר התורה. על תורה שבכתב שמים כתר ומכבדים אותה, גם את התורה שבעל פה, חכמי התורה שכל דבריהם דברי תורה, אפילו חידודי לשון בארמית, צריך לעטר בכתר תורה, לקום לכבודם וכדו'. דווקא משום כך נדרשת זהירות יתירה שעיטור כתר התורה לא יהפוך לאישי, ולכלי למילוי תאוות הכבוד.