לימוד 16 משנה טו

שמאי אומר: עשה תורתך קבע. אמור מעט, ועשה הרבה. והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות: 

הלימוד לעילוי נשמת נאוה בת צבי וסנדרה.

קורה לפעמים שאני מסיים ארוחה, קם כבר לפנות את הכלים, ונזכר שצריך לברך ברכת המזון, וכמעט ומתחיל לברך תוך כדי שאני מסדר את השולחן, או שוטף כלים. ואז מתלבט: האם מותר לברך ברכת המזון תוך כדי עיסוק בדברים אחרים? ברכת המזון היא מצווה שבדיבור ובמחשבה. "וברכת את ה' א-לקיך" זו המצווה, ודאי שאין הכוונה רק להקריא טקסט של ברכה, אלא לברך ולהתכוון למה שאומרים, והשאלה יוצאת מנקודת הנחה שזה עיסוק בידיים שמאפשר ריכוז בדברים אחרים. האם זה מותר? 

הירושלמי לומד את ההלכה בשאלה הזו מהלכה אחרת. בברכת המזון יש ארבע ברכות, שלוש מן התורה: הזן את הכל, על הארץ ועל המזון, וירושלים. וברכה רביעית מדרבנן: הטוב והמיטיב. ההלכה אומרת שפועלים ששכורים ליום עבודה יברכו רק את שתי הברכות הראשונות, כדי שלא יגזלו את מלאכת בעל הבית (גם בימינו אסור להתבטל סתם בעבודה, אבל ברכת המזון ותפילה הם חלק מתנאי ההעסקה המקובלים ואין בהם גזל, וגם פועלים כיום מברכים ברכת המזון מלאכה). מדייק התלמוד הירושלמי- סימן שאסור לברך תוך כדי עשיית מלאכה. אם היה מותר לברך תוך כדי עבודה, אפשר היה לומר לפועלים לברך את כל ארבע הברכות, ולא היה בכך גזל בעל הבית. 

ממשיך הט"ז ושואל: למה? אם אני יכול להתכוון, למה לא לברך תוך כדי עבודה? ותשובתו: "כי זה הוא מורה על עשייתו המצוה בלי כוונה אלא דרך עראי ומקרה, וזה נכלל במאמר תורתינו ואם תלכו עמי בקרי, שפי' אף שתכלכו עמי, דהיינו עשיית המצוה, מכל מקום היא בדרך מקרה ועראי". נראה שהכוונה שהט"ז מתכוון אליה היא לא מחשבה מודעת, זה יכול להיות גם תוך כדי מלאכה, אבל זה לא מספיק. הדרישה של הט"ז היא כוונה במובן של ריכוז מלא. ולא רק בגלל האיכות של העשיה, אלא בגלל ההקשר. 

ישנה בדיחה שאומרת: מה יהודי צריך? שני דברים. לא להיות בשרי ולהיות אחרי מנחה. האמת היא שבמקור נראה לי שזה שלושה דברים, אבל אני שכחתי את השלישי. הבדיחה הזו מבטאת הלך רוח הגיוני מאוד ביחס לתפילת מנחה, אבל הוא אומר משהו לא כ"כ טוב על היחס שלנו לקיום מצוות ולתפילת מנחה: אנחנו לא רוצים להתפלל מנחה, אנחנו פשוט צריכים להיות אחרי מנחה. על זה בדיוק אומרת התורה, ואם תלכו עמי קרי. כלומר- אמנם תהיו איתי, תעמדו בסטנדרט של קיום מצוות, אבל קרי, במקרה, לא תהיו מרוכזים בזה. 

ולכן, מדגיש הט"ז, זה לא דין מיוחד בברכת המזון, אלא בכל הברכות ובתפילה- אסור לעשות משהו תוך כדי, צריך להיות מרוכזים בדבר שעושים. ואפילו מצוות אסור לעשות תוך כדי, ומכאן מגיע הכלל ההלכתי- העוסק במצווה פטור מן המצווה. כשאתה עוסק במצווה, אתה צריך להיות מרוכז בה, ולא בדברים אחרים. 

נראה שזה מה שאומר כאן שמאי- עשה תורתך קבע. תתיחס לעשיה הזו ברצינות, לא על הדרך, לא תוך כדי דברים אחרים. נראה שזו גם המשמעות של השאלה ששואלים את האדם בבית דין של מעלה- "קבעת עיתים לתורה"? זה לא עניין כמותי, לא כמה למדת. לא כמה דפי גמרא ולא כמה שעות, אלא האם זה היה ציר קבוע בחיים שלך. האם היית מרוכז בלהכניס את הדבר הזה לסדר יומך, ולעסוק בו בריכוז מלא ולא במקרה או על הדרך. 

שולחן ערוך אורח חיים מסודר לפי סדר היום של האדם. הוא מתחיל מהרגע הראשון שאדם פוקח עיניים בבוקר, עובר דרך ברכות השחר, קריאת שמע, תפילה, בית כנסת. הסימן האחרון בהלכות בית כנסת הוא סימן קנה, וכך אומר שם ר' יוסף קארו בתחילתו:

אחר שיצא מבית הכנסת, ילך לבית המדרש; ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה. 

קביעת עיתים לתורה היא לא עניין של כמות. זה יכול להיות זמן מועט מאוד, זו שאלה של חשיבות ויחס. הרבה פעמים המדד הוא איזו סיבה מספיק טובה לבטל את זה, ונראה שזהו עומק משמעות דברי שמאי: עשה תורתך קבע.