לימוד 19 משנה יז

שמעון בנו אומר: כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא: 

הלימוד לע"נ נאוה בת צבי וסנדרה 🕯️

זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, השקיע הרבה מאוד בחקר התת מודע. אחד המקומות שבהם אפשר להבחין בתת מודע, הוא פליטות פה. שגיאה בדיבור עשויה להיות טעות סתמית, אבל לפעמים אנחנו אומרים דברים בעלי משמעות שחושפים, אולי, את התת-מודע שלנו. אנחנו לא בוחרים בכך, המח שלנו מושך אותנו לכיוון הזה. 

מסכת אבות, ובמיוחד הפרק הראשון, עוסק ביסודות של התורה שבעל פה. אחד הדברים החשובים בתושב"ע אלו הם חכמיה. למעשה הם בעצמם התורה, הם האותיות שלה, והם שותפים פעילים במסירה וביצירה שלה. הדרך שבה הם עושים זאת היא בעיקר בדיבור, על פה. 

התפקיד הגדול הזה עלול לגרום לגאווה, עד כדי נרקיסיזם שגורם לנו לשכוח את המגבלות שלנו. שמעון בנו של רבן גמליאל היה שם, כל ימיו ראה את חכמי ישראל. שמע אותם לומדים, מתווכחים, מדברים ומקבלים החלטות. אבל לא רק כשהם ייצוגיים, לו היתה גם הזווית של שיחות המסדרון, והרגעים הפחות זוהרים. ולמרות שהפה של החכמים מוקדש לתורה, הוא שם לב שהמעלה הגדולה ביותר שלהם היתה דווקא בסגירתו: "כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה".

המפרשים עומדים על כך שהוא מדגיש את הגוף. המהר"ל אומר: "רוצה לומר, במה שהאדם הוא בעל גוף יפה לו שתיקה". השליטה שלנו בדיבור היא לא מלאה, ולפעמים יוצאים החוצה גם החלקים הפחות יפים שלנו, אלו שמבטאים את היותנו בעלי גוף. זו סיבה מספיק טובה לזכור ולשנן את דברי שמעון בן גמליאל ולדעת לסגור לפחות לפעמים את הפה.