מסכת אבות פרק א משנה א

משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. 

הם אמרו שלשה דברים: הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה: 

הלימוד לע"נ נאווה שיינדל בת צבי וסנדרה.

התחושה הראשונה שמתעוררת אצלי כשאני שומע את דברי אנשי כנסת הגדולה היא שהם לא מדברים אלי, אלא לגדולי ישראל. 

אנשי כנסת הגדולה מלמדים אותנו שלושה דברים: הראשון, הוו מתונים בדין- לא לפסוק את הדין מהר מידי. להתנהל לאט ובזהירות. השני, העמידו תלמידים הרבה- לא לעשות מבחני קבלה קשים מידי לבתי המדרש, אלא לקבל הרבה תלמידים.  והשלישי- עשו סייג לתורה- לתקן תקנות ולגזור גזרות, כללים שיגרמו לעם ישראל להתרחק מן העבירה.  

אם אני מחפש את היסוד המשותף לשלושת ההדרכות, אני מוצא אותו בכך שאנחנו עוסקים בדברים גדולים מאוד שדורשים זהירות. אנחנו מדברים על תורת ה' תמימה משיבת נפש, וצריך להזהר, הן בפסיקת הלכה, הן בתקנות, והן בכך שהתורה הזו תגיע למעגלים רחבים של תלמידים ולא תשאר במרחב המצומצם של אליטה למדנית. 

האמירה הזו היא פרדוקסלית. אנשי כנסת הגדולה מבקשים שתלמידי החכמים ירחיבו את המעגלים ויעמידו תלמידים הרבה, אבל שלושת ההוראות שלהן לא רלוונטיות לאדם הפשוט, ואפילו לא לתלמיד חכם, אלא לגדולי ישראל. הוו מתונים בדין מדבר לדיינים. העמידו תלמידים הרבה זו פניה לראשי ישיבות. ועשו סייג לתורה זו פניה לבית דין גדול שמתקן תקנות. 

זה מסתדר יפה מאוד עם הסיפור של הפתיחה, שבו משה מסר את התורה ליהושע, ולא לעם ישראל כולו, ויהושע גם הוא מסר לזקנים וככה התורה כביכול עוברת דרך שכבה מצומצמת של גדולי תורה, הזקנים. אבל זה מעורר אי נוחות. הסיפור הבסיסי של התורה שבעל פה לא רלוונטי עבורי?  

נראה שאת ההקשר של המשנה צריך להעמיד על ההוראה השני של אנשי כנסת הגדולה: והעמידו תלמידים הרבה. למה? משום שזו תורה שבעל פה. עשהאל אבלמן בספר שלו "תולדות היהודים" מדבר על כך שהתופעה הזו של שינון כמות גדולה כזו של הלכות היא תופעה חסרת תקדים בתולדות העמים. כבר היו כתבי יד. התורה, דברי הנביאים והכתובים נכתבו והועתקו, למה המשניות עברו בעל פה? 

נראה לי שזה פשוט עניין של השאלה- מהי התורה שבעל פה? התורה שבכתב היא סך המילים שמבראשית עד לעיני כל ישראל. מילים שכתובות בדיו על קלף. התורה שבעל פה היא לא סך המשניות, אלא היא סך היהודים שמחוברים לתורה. האותיות של התורה שבעל פה הם ישראל, שהמילים הללו כתובות על פיותיהם, או אולי: על ליבותיהם. בתורה שבכתב יש ששים ריבוא אותיות של דיו, ובתורה שבעל פה יש גם ששים ריבוא אותיות, ששים ריבוא נשמות ישראל כיוצאי מצרים. והעמידו תלמידים הרבה, הצורך להרחיב ככל האפשר את מעגלי השותפות בתורה שבעל פה לא משרת את הלומדים, אלא את התורה שתהיה שלמה יותר. ספר תורה שחסרה בו אות אחת הוא ספר לא שלם, והתורה שבעל פה שחסרה חלקים מעם ישראל שלא מחוברים אליה היא תורה לא שלמה. 

זה נכון שבסוף, בעולם הממשי, יש אליטה מצומצמת שהיא זו שאליה רלוונטית הפניה: "הוו מתונים בדין", אבל בניגוד לעולמות אחרים של קדושה אין מעמד או ייחוס שמגביל. "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ", כולם יכולים להיות שותפים.  אני חושב שבאופן הפוך הכללים שמדברים כביכול לדיינים מרחיבים את המעגל, ואומרים: כל תלמיד שנכנס לבית המדרש, והוא מתייחס בחרדת קודש לתורה, "מתון בדין", כל אחד כזה יכול להיות דיין ואנחנו פונים אליו בא ותצטרף. נראה לי שזוהי המשמעות העמוקה של המאמר: "והעמידו תלמידים הרבה".