לימוד 9 משנה ח

יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח קבלו מהם. 

יהודה בן טבאי אומר: אל תעש עצמך כעורכי הדיינין, וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים. וכשנפטרים מלפניך, יהיו בעיניך כזכאין, כשקבלו עליהם את הדין: 

הלימוד לע"נ נאוה בת צבי וסנדרה 🕯️

"עורכי הדיינים" הם אנשים שמנסחים את טענות בעלי הדין לפני הדיין. מכאן מקור הביטוי העברי- "עורך דין". 

יש מפרשים שהסבירו שיש בעיה בעצם התיווך של עורך הדין. כלומר, כאשר אדם לא משמיע את טענותיו, אלא שוכר עורך דין מקצועי שיתווך את העמדה שלו לפני הדיין, הדין הוא פחות דין אמת. אבל נראה שצריך לדייק בפניה של המשנה: למי המשנה אומרת- "אל תעש"? מי המושא במשפט? מהמשך המשנה נראה שזה לא כל אדם, אלא מי שאפשר לומר עליו: "וכשיהיו בעלי דינים עומדים מלפניך וכו'". כלומר- הדיין.

לפי זה אין כאן ביקורת על עצם הפרקטיקה של עריכת דין, אלא אזהרה לדיין- אתה אל תלמד את בעל הדין לטעון את הטענה שלו. התפקיד שלך הוא בעיקר להקשיב, קצת לשאול שאלות, ובסוף להכריע את הדין. תזהר לא להתערב בטענות וללמד את אחד מבעלי הדין להתנסח בצורה טובה יותר. 

יהודה בן טבאי מוסיף ואומר שני עניינים נוספים לדיין: (2) נקודת המוצא שלך לגבי שני בעלי דין צריכה להיות ששניהם "רשעים". זה חשוב קודם כל בשביל לייצר יחס שיוויוני. אמנם היה יכול להיות יחס שיוויוני אחר, להתייחס לשני בעלי הדין כזכאים, אבל אז אין טעם להקשות בחקירה ובירורים, ולכן צריך יחס שיוויוני, והיחס השיוויוני צריך לצאת מנקודת הנחה ששני בעלי הדין לא בסדר. והעניין האחרון: (3) כשנפסק הדין, והחייב שילם או עשה מה שצריך לעשות- שני בעלי הדין צריכים להיות לפניך כזכאים.

המשנה הזו היא המשך חשוב מאוד למה שלמדנו במשנה הקודמת- "הוי דן את כל האדם לכף זכות". המשנה שלנו מלמדת שזה נכון בערבון מוגבל מצד אחד. דיין לא צריך לדון לכף זכות, אלא לכף חובה- יהיו בעיניך כרשעים. ומצד שני התחום שבו אתה יכול לדון אדם לכף חובה מצומצם מאוד. הדיינים נקראים בתורה "אלהים", העמדה האנושית של שיפוט שמה אותך במקום גבוה מעל בני אדם אחרים, ולכן בזמן הדין אתה מתייחס לבעלי הדין כרשעים, אבל מיד כאשר מסתיים הדין אתה חוזר למידותיך, ואז אסור לך להתייחס לבעלי הדין כרשעים, ואתה צריך להתייחס גם לחייב, אחרי ששילם את חובו, כזכאי. אסור לך להתשמש במידע פנים שיש לך מהישיבה שלך על כס המשפט יחד עם הא-לקים. 

דברי יהודה בן טבאי נראים כמכוונים אך ורק לדיינים. יש בזה מן ההגיון מצד אחד, כמו שהזכרנו כבר, שהמסכת הזו היא הבסיס להשתלשלות תורה שבעל פה, וכסא הדין, הוא מקום הכרעת ההלכה, לא רק מקום לפסוק את הדין המקומי המסוים בין שני אנשים. השאלה היא האם יש כאן לימוד גם לאנשים שאינם דיינים? 

כאשר מדובר על לימוד תורה, גם כאשר אנחנו לומדים הלכות שלא רלוונטיות אלינו, זהו לימוד של רצון ה' כפי שגזר במצוותיו. כאן נראה שלא מדובר על מצווה או הלכה, אלא על עצה פרקטית, כמעט הייתי אומר "טיפ" לדיינים, מה זה מוסיף למי שאינו דיין? 

המהר"ל מפראג מבאר שההדרכה של יהודה בן טבאי, להתייחס לבעלי הדין כרשעים או כזכאים, מעבר להיותה הדרכה מעשית, יש בה אמירה עקרונית מהותית. המצב של דין בין שני אנשים קושר אותם ומערב אותם יחד. הכרעת הדין נקראת "פסק", שמשמעותו בעברית- חיתוך. הדיין צריך לחתוך את הקשר הזה. אמנם ברמה הפשוטה יש צד אחד צדיק וצד אחד רשע, אבל הם מעורבים ביניהם, וגם הצד הצדיק הוא חלק מהבעיה. הערבוב הזה נכון בדרך כלל גם ברמה המעשית הפשוטה, כששני אנשים רבים ביניהם, בדרך כלל אין צד אחד שהוא רשע גמור, וצד שני שהוא טלית שכולה תכלת. נראה שזוהי מלוא המשמעות של הביטוי "יהיו בעיניך כרשעים". 

התפקיד של הדיין הוא לפסוק את הדין, להפריד בין הערבוב הלא טוב הזה, ובכך להביא את שניהם למצב של צדיקים. כאשר כל אחד מקבל את דינו המגיע לו, והחייב משלם את חובו, ושני הצדדים נפרדים ומאוזנים- זהו מצב של צדק ותיקון, ואז יהיו בעיניך כזכאים.