פתיחה

לימוד יומי לימי בין המצרים

"כל רודפיה השיגוה בין המצרים". הימים שבין יז בתמוז לתשעה באב הם ימים שנזרעו בהם זרעי פורענויות רבות. אנחנו מתענים ומתאבלים על הצרות הללו, ומבקשים להתעורר לתיקון. 

הבסיס לתיקון הוא באהבת חינם, וכדברי הרב קוק: "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להבנות, והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חינם". מתוך היסודות של אהבת חינם, אנחנו מבקשים להגיע לתכלית, ולממש את הכיסופים למקדש. 

חמישה דברים ארעו את אבותינו בתשעה באב. הראשון שבהם- נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ. זרע הפורענות לכל מה שיבוא אחריו.

הגזרה הזו הגיעה אחרי ארבעים יום של סיור בארץ. יוצא שימי בין המצרים הם הימים שבהם תרו המרגלים את הארץ. "והימים ימי ביכורי ענבים", ארץ ישראל מתחילה לתת את פרותיה. אחרי שכבר כלה קציר השעורים וקציר החיטים, מתחילים הענבים להתבשל, אחריהם התאנה והרימון, ואחריהם התמר והזית (כמעט כמו הסדר של הפסוק). ובזמן שבית המקדש קיים כל אחד עולה עם פירות הביכורים למקדש ואומר את פרשת מקרא ביכורים, ובתוכה הפסוק: "ויביאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש". המקום והארץ. אומרים חכמים- המקום זה לא ארץ ישראל, ארץ ישראל כבר נאמרה בביטוי "הארץ הזאת". מהו המקום? זה בית המקדש. בשכר ביאתנו אל המקום הזה, אל המקדש, נתן לנו את הארץ הזו. 

יש שמבקשים לוותר על העינוי והאבל של הימים הללו. הרי שבנו לארצנו, חזרנו לעצמאות, בנינו את ירושלים, ואיך אפשר להמשיך ולהתאבל כאילו לא קרה דבר? 

באמת אנחנו בתהליך גדול מאוד של גאולה. אבל לסופו לא הגענו. וסופו מעיד על תחילתו, "ויביאנו אל המקום הזה" לבית המקדש, שהוא תכלית הביאה לארץ ישראל, והוא זה שנותן לה משמעות, ולשם עדיין לא הגענו. 

בימים הקרובים, ימי בין המצרים, נקיים לימוד יומי בפרק שלישי של מסכת ביכורים, הפרק שעוסק בסדר הבאת הביכורים. בתפילה שבכך נזכה לתקן משהו מחטא המרגלים שמאסו בארץ חמדה, ובכך יזכה אותנו ה' לבוא לא רק אל הארץ הזו, אלא גם אל המקום הזה, לבית המקדש, ונוכל להביא לשם מפירות ארצנו הקדושה ולקרוא עליהם את פרשת מקרא ביכורים. 

הלימוד לעילוי נשמת אלעד בן נפתלי ופנינה 🕯️

לימוד 1 משנה א

כיצד מפרישין הבכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רמון שביכר, קושרו בגמי ואומר: הרי אלו בכורים. ורבי שמעון אומר: אף על פי כן חוזר וקורא אותם בכורים מאחר שיתלשו מן הקרקע:

מסוף המשנה אנחנו לומדים שיש בעיה בקריאת שם ביכורים על פירות מחוברים, ולכן ר' שמעון אומר שצריך לקרוא "שם" ביכורים, ולומר: "הרי אלו ביכורים" אחרי שהפירות נקטפים מהעץ. השאלה עולה על תחילת המשנה, מה היא מבקשת ללמד? האם המשנה מבקשת ללמד אותנו שלמרות הבעיה אפשר לקרוא שם ביכורים לפני שהם הבשילו, או שהמצווה לכתחילה היא לקרוא להם שם ביכורים בתחילת ההבשלה. 

במילים אחרות: האם המשנה באה ללמד שאפשר, ואולי אפילו יותר נכון לחכות לפירות שיסיימו להבשיל, ורק אז לומר: "הרי אלו ביכורים". בשלב הראשון עדיף רק לסמן בחוט אדום את הפירות הראשונים שהתחילו להבשיל. המשנה באה ללמד שאפשר לקרוא "הרי אלו ביכורים" אפילו לפני שהפירות סיימו להבשיל. או- שהמשנה באה ללמד את סדר ההפרשה לכתחילה, ולמרות שלפי ר' שמעון זו בעיה, לפי חכמים לא רק שאין בכך בעיה, אלא כך היא המצווה- לקרוא שם ביכורים על הפירות הראשונים כאשר הם עדיין על העץ בתחילת הבשלתם, ולומר אז: הרי אלו ביכורים. 

המפרשים נחלקו בכך. לפי ברטנורא עיקר המצווה היא לקרוא שם ביכורים בשלב שהמשנה מדברת עליו. לפי הר"ש אפשר לעשות כן, אבל לאו דווקא שזו הדרך הטובה ביותר. 

איך שלא נבין את דעת תנא קמא, ר' שמעון חולק וסובר שאי אפשר לקרוא שם לביכורים, וצריך לעשות את זה רק אחרי שקוטפים את הפירות מהעץ. 

יש פה מחלוקת בהבנת דעת תנא קמא, ומחלוקת בין תנא קמא לר' שמעון על השלב המדויק של הפירות שבו קוראים להם בשם "ביכורים". והשאלה היא- מה זה משנה? 

אני לא מתכוון לשאלה ההלכתית. לפירות ביכורים יש קדושה, אסור לזר לאכול אותם, וצריך לקיים בהם את מצוות הבאת הביכורים שנלמד עליה בהמשך הפרק. המשמעות ההלכתית של המחלוקות במשנה היא מתי חלים האיסורים והמצוות שנובעים מקדושת הביכורים על הפירות. לפי ר' שמעון, גם אם אדם אמר: "הרי אלו ביכורים" על פירות לא בשלים, אין לכך שום משמעות עד השלב שבו הפירות יכולים להקרא ביכורים. 

השאלה שלי היא ברמה העקרונית: מה גורם לר' שמעון לומר שרק אחרי הקטיף אפשר להחיל על הפירות את קדושת הביכורים? מה גורם לתנא קמא לומר שכבר על העץ, בעוד הפירות אינם בשלים יכולה לחול עליהם קדושת הביכורים? מה גורם להם לחלוק, והאם יש כאן הבנה אחרת של מושג הביכורים? 

האמת היא שהשיטה הטריוויאלית יותר היא שיטתו של ר' שמעון. בשלב המדובר הפירות עדיין לא נקראים פירות גמורים, אלא רק התחלה של פירות. רוב המתנות שמפרישים מפירות חלות רק אחרי שיגמר בישולם ויתלשו מן הקרקע. גם פירות תרומה, שקדושתם דומה לפירות ביכורים, חל עליהם שם תרומה רק אחרי הקטיף. בנוסף, אי אפשר לקיים את מצוות הביכורים בשלב הזה. אמנם ברור שצריך לקשור עליהם גמי, כדי לסמן את הפירות שיצאו ראשונים, על מנת שיהיה אפשר לקרוא להם בשם ביכורים, אבל הקדושה והמצוות יחולו עליהם רק כשיגמר בישולם ויתלשו מן הקרקע. השאלה היא על שיטת חכמים- מה פתאום מתייחסים לפירות כפירות כאשר בקושי התחיל בישולם, מה שלא מצאנו בהקשרים הלכתיים אחרים?

בפרשת ביכורים בסוף ספר דברים אמנם לא מופיעה המילה "ביכורים" אלא המילה "ראשית". אבל בספר שמות נאמר: "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' א-לקיך". פירוש המילה "ביכורה", הוא פרי בהתחלת בישולו, לפני שהסתיים. התורה מדגישה שצריך להביא את ההתחלה של ההתחלה, ראשית הביכורים. 

יש הבדל בין ביכורים לבין מצוות אחרות התלויות בארץ. מצוות התלויות בארץ נוהגות במינים שונים של פירות וירקות, ביכורים- רק בשבעת המינים. מצוות התלויות בארץ נוהגות בכל מקום שהתקדש על ידי עם ישראל, ביכורים נוהגים רק בארץ כנען, זו שבין הירדן לים. בביכורים מודגשת לא רק הקדושה שבארץ, אלא השבח המיוחד שלה. מצוות התלויות בארץ חלות על פירות ועל עצים, לא חייבים להיות בעלים על הקרקע כדי לקיים אותן. בביכורים לא מספיק שיהיה לך עץ, צריך שאתה תהיה הבעלים על הקרקע. 

חכמים מקשיבים לדברי התורה: "ראשית ביכורי אדמתך" ואומרים- אם היה אפשר להביא את אדמת ארץ ישראל כמתנה, היינו עושים את זה. זה לא שייך, אז בואו נקרא שם לפירות ברגע הראשון כשהם בקושי יצאו מהעץ, והם עדיין קשורים בעץ ובאדמה, כך נקיים את הדרישה של התורה, כך ניגע בראשית שבראשית, כך אפשר להביא מהדבר המשובח ביותר שיוצא מהאדמה.