לימוד 12

הלימוד לעילוי נשמת אלעד בן נפתלי ופנינה 🕯️

משנה יא

אימתי אמרו תוספת הבכורים כבכורים בזמן שהיא באה מן הארץ ואם אינה באה מן הארץ אינה כבכורים: 

משנה יב

למה אמרו הבכורים כנכסי כהן? שהוא קונה מהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, ובעל חוב נוטלן בחובו והאשה בכתובתה, כספר תורה. ורבי יהודה אומר: אין נותנים אותם אלא לחבר בטובה, וחכמים אומרים: נותנין אותם לאנשי משמר והם מחלקין ביניהם כקדשי המקדש: 

אחרי כל התהליך שהביכורים עלו, ממקומם, ועד למקדש, ואחרי קריאת פרשת מקרא ביכורים, הביכורים בסופו של דבר מגיעים לכהן. איך בדיוק? יש בזה שלוש שיטות. הראשונה, הביכורים כנכסי כהן, הם ממונו וקניינו הפרטי והוא יכול לקנות בעזרתם, לשלם על חובות לקדש אשה וכל מה שהוא רוצה. השניה, ר' יהודה. לפי שיטתו הבעלים נותנים אותם לאיזה כהן שהם רוצים, אבל הם לא הופכים להיות ממונו. הוא יכול לחלק מהם למי שהוא רוצה, אבל לא למכור אותם. השלישית, שיטת חכמים: הביכורים מתחלקים שווה בשווה לאנשי המשמר כקדשי מקדש. 

המשנה מעוררת מספר קשיים. כל הפרק מדבר על התהליך של העלאת הפירות. ועכשיו, במשנה האחרונה, פתאום מדברים על השאלה למי הביכורים שייכים ומה הוא יכול לעשות איתם. איך זה נכנס בפרק המרומם הזה?

בנוסף, בשיטה הראשונה יש תוספת לא ברורה: "כספר תורה". מה עניינו של ספר תורה לכאן?

נתחיל בלהבין מה התפיסה שעומדת מאחורי כל שיטה.

דיברנו בכמה מהלימודים על כך שהתפקיד של הכהן הוא כשל "סבל". הביכורים צריכים להגיע עד למעלה, למזבח, אבל הם לא יכולים לעלות עליו ממש בגלל האיסור להעלות דבש (סוכר פירות) על המזבח. ולכן הכהנים אוכלים את הביכורים במקום המזבח. הכהנים הם שליחים של הקדוש ברוך הוא, ובשעה שהם אוכלים את בשר הקרבנות, הבעלים מתכפרים, וזה גם תפקידם כאן. אכילה משולחן גבוה. זה מתאים מאוד לשיטת חכמים, שמחלקים את הביכורים לאנשי משמר כקדשי מקדש. הביכורים הם לא ממונם של הכהנים, אלא הם רק אוכלים אותם, ומעמדם הממוני, וכן מעמד הקדושה שלהם, דומה לשל בשר הקרבנות. השיטה הזו נראית טריוויאלית, מתבקשת. גם לשיטת ר' יהודה הכהן הוא לא בעלים על הביכורים, אלא אוכל אותם משולחנו של הקדוש ברוך הוא, וההבדל בין שיטתו לשיטת חכמים הוא בצורת החלוקה. 

השיטה המפתיעה היא שיטת תנא קמא, לפיה הביכורים הם נכסי כהן וממונו. השיטה הזו מפתיעה בגלל שבביכורים נעשית פעולה שהופכת אותם לקרבן. "הגשה", ולכן מסתבר שגם לפי תנא קמא הכהנים זוכים בביכורים משולחן גבוה. בדרך כלל המשמעות של אכילה משולחן גבוה שאין כאן רכוש של הכהן, אלא רק רשות לאכול על שולחנו של הקב"ה. וכאן יש יצירה מורכבת ומיוחדת בעולם הקרבנות- מצד אחד פירות שקרבו למזבח בהגשה והפכו להיות קרבן, ומצד שני נכסי כהן. 

דיברנו הרבה על החשיבות של הדרך, מראשית ועד אחרית. וכן על החשיבות של הקשר בין כל מקום בארץ ישראל, בכורי אדמתך, לבין ירושלים ומקום המקדש. "ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת", הדרך מכל ישוב בארץ ישראל אל המקום הזה, היא זו שיוצרת את הקשר בין ארץ ישראל למקום המקדש, וממלאת את כל ארץ ישראל תוכן. בשביל שזה יקרה, לא מספיק שהבעלים יגיעו לבית המקדש, ולא מספיק שהם יגיעו עד לראש המזבח, גם הכיוון ההפוך צריך לקרות. הביכורים חוזרים מהפסגה הגבוהה חזרה אל העם והופכים להיות נכסי כהן. 

הביכורים הם כספר תורה. חלק מהמפרשים מסבירים- הם נשארים בקדושתם בכל מקום שהם, אחרים מסבירים- מותר למכור אותם למרות קדושתם כשיש צורך מיוחד של לימוד תורה או לישא אשה. אני רוצה להציע בדרך דרש מה עומד מאחורי ההשוואה לספר תורה. בקדש הקדשים שכן ארון הברית עם הלוחות השבורים והשלמים ועם ספר התורה. אין מוציאים אותם מהמקדש, ובכל זאת הם לא אמורים להשאר בתחום המקדש. התורה צריכה לצאת ולהשפיע החוצה, וכמוה גם הביכורים צריכים לצאת מהמקדש לעיר ירושלים, להפוך להיות נכסיו של הכהן משולחן גבוה. אמנם מחוץ לירושלים אסור לביכורים לצאת, אבל מותר למכור אותם ולהוציא את הכסף החוצה מירושלים. רוחם צריכה לצאת החוצה ולחזור עם השיירה חזרה למקומה. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". 

נסיים את הסדרה הזו בתפילה שנזכה להגשים את התנועה הזו. שהר ה' יהיה נכון בראש ההרים ונהרו אליו כל הגויים, וכמו שמסיים שם הנביא: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".