הלימוד לעילוי נשמת אלעד בן נפתלי ופנינה 🕯️

משנה ג

הקרובים מביאים התאנים והענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות וצמוקים. והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו. החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלם, הגיעו קרוב לירושלם שלחו לפניהם ועטרו את בכוריהם. הפחות הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם, לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים. וכל בעלי אומניות שבירושלם עומדים לפניהם ושואלין בשלומם: אחינו אנשי המקום פלוני באתם לשלום?

*

מה פתאום מצרפים שור לתהלוכת הבאת הביכורים?

במסכתנו, ביכורים, פרק ב משנה ד נאמר שהביכורים טעונים "קרבן ושיר ולינה". כלומר, יחד עם פירות הביכורים, אדם צריך להביא קרבן שלמים. חכמים למדו את ההלכה הזו מכך שנאמר בביכורים: "ושמחת בכל הטוב", כמו שנאמר בשלושת הרגלים: "ושמחת בחגך". השמחה ברגלים לא מספיק לבטא אותה בהרגשת הלב, אלא היא צריכה לבוא לידי ביטוי בקרבן שלמים שנקרא "שלמי שמחה". חכמים השוו בין שמחת הרגל לבין שמחת הבאת הביכורים, ולימדו שאת הבאת הביכורים צריך ללוות קרבן שלמי שמחה, כמו ברגלים. 

הרשב"א הסביר את משנתנו ואמר: השור שהולך לפני תהלוכת מביאי הביכורים וקרניו מצופות זהב, הוא הדרך לקיים את חובת הבאת השלמים לשמחת הביכורים. 

בירושלמי כתוב שמי שלא מצטרף לתהלוכה ואין לו שור שקרניו מצופות זהב, צריך להביא גדי שקרניו מצופות כסף. הירושלמי מתאים להסבר של הרשב"א, שכן כל אחד חייב להביא קרבן שלמים עם הביכורים, לא רק בחבורה גדולה, וכך הרבים מקיימים את זה בדרכם והיחיד בדרכו. 

(ההסבר של הרשב"א מופיע בשו"ת שלו חלק א סימן רצא, כחלק מסדרה של שאלות על משניות בסדר זרעים שהוא נשאל על ידי תלמידו רבי מאיר בר שלמה אבן סהולה)

ההסבר של הרשב"א מעורר שאלה- 

בשלושת הרגלים, כאשר אדם חייב בקרבן שלמי שמחה, כלל לא פשוט שאפשר להביא אותה בשותפות, ואיך כאן מביאים שור אחד לחבורה שלימה?

גם אם נקבל את דעת האומרים שאפשר להביא קרבן שמחה ברגל בשותפות יחד כמה אנשים, צריך להגדיר שכולם צריכים להיות שותפים בשור, כדי שיצאו ידי חובת קרבן שמחה יחד עם הביכורים?

ר' חיים קנייבסקי, בפירושו "דרך אמונה" על הרמב"ם (ביאור ההלכה ד, טו), הציע ששונה חובת הקרבן ברגל מחובת הקרבן שעם הביכורים. ברגלים יש חובה להביא קרבן שלמים, ועניינה של חובה זו הוא בשמחה. בביכורים אין חובה לכל אדם להביא קרבן, אלא יש חובה לשמוח באכילת קרבן, ולכן אין התעקשות שכולם יהיו שותפים באופן פורמאלי בקרבן, אלא די בכך שהשור שעולה עם החבורה קרב שלמים וכולם יכולים לאכול ממנו ולשמוח. 

ההסברים הללו, של הרשב"א ושל ר' חיים קנייבסקי, לא ממצים בעיני את כל העניין. לו היתה כאן חובת שמחה בבשר הקרבן ותו לא, השור לא היה צריך להיות חלק מהתהלוכה, אלא אפשר היה לקנות אותו בשווקי ירושלים. 

העובדה שגם השור והגדי עולים עם מביאי הביכורים ממקומם, מדגישה שוב שהביכורים הם עליה לרגל אולי יותר מאשר שלושת הרגלים. כמו בעליה לרגל, גם בביכורים יש חובת שמחה. אלא שבביכורים אדם עולה ממקומו, יחד איתו הוא מעלה ממקומם את הפירות שהתקדשו כאשר הם היו מחוברים לאדמה, ויחד עולה איתם בהמה מהעדר שגדל במקומו. השמחה היא לא רק כאשר נמצאים בירושלים לפני ה', השמחה היא בתהלוכת העליה מהמקום בו חיים בארץ ישראל בדרך העולה ירושלים. פסוקי השירה ונגינת החליל, הקרניים המצופות זהב והעטרה של זית, כל אלו מלווים את התהלוכה השמחה בדרכה לירושלים.