הלימוד לעילוי נשמת אלעד בן נפתלי ופנינה 🕯️

משנה ד

החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית, אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה. הגיע לעזרה, ודברו הלוים בשיר: "ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי" (תהלים ל): 

בכל הדרך העולה ירושלים בשמחה ושירים, פירות הביכורים ארוזים היטב ומונחים על בהמות המשא. רגע לפני שנכנסים לירושלים מוציאים את הביכורים מהשקים, מסדרים אותם יפה בסלים ומקשטים אותם. את הסלים המקושטים היו מביאי הביכורים מוסרים לעבדיהם, והם היו סוחבים אותם במעלה העיר, בדרך העולה להר הבית. רגע לפני הר הבית עוצרים שוב את התהלוכה, וכל אחד ממביאי הביכורים לוקח את הסל, מרים אותו על כתפו, ועולה להר הבית. 

המשנה מדגישה את החובה שמי שמביא את הביכורים יחזיק את הסל על כתפו בעצמו. אפילו המלך, שמסתובב תמיד עם עוזרים ועבדים, צריך לשאת את הסל על כתפו בעצמו ברגע שמגיעים להר הבית. 

מנין החשיבות הגדולה לשאת את הסל על הכתף? למה זו הלכה מחייבת?

בירושלמי העניין הזה מוסבר במילים קצרות: "רב הונא אמר כיני מתניתין, "ולקח הכהן הטנא מידיך". מסבירים המפרשים- מהפסוק רואים שצריך למסור לכהן את הסל בידיים, ולכן כל אחד צריך להחזיק את הסל בידיו ממש. ההסבר הזה לא מספק. אם כל העניין היה שצריך לתת את הביכורים לכהן בידיים ממש, ולא בתיווך של העוזרים, העוזרים של המלך היו יכולים לסחוב עבורו את הסל במעלה הר הבית, עד העזרה, ושם המלך יקח את הסל בידו ויתן אותו לכהן. לפי המשנה זה לא מספיק. רגע לפני שמגיעים להר הבית עוצרים, וכולם לוקחים את סלי הביכורים מהעוזרים ונושאים אותם על הכתף בעצמם. לפי המשנה לא רק הנתינה לכהן צריכה להיות בידיים של מביא הביכורים עצמו, גם הכניסה להר הבית צריכה להיות כך. ההסבר של הירושלמי לא מבאר את המשנה. נשארנו עם השאלה- מנין החשיבות הגדולה לשאת את הסל על הכתף- למה זו הלכה מחייבת?

מצאתי שלושה הסברים לעניין הזה. 

ר' משה פיינשטיין מסביר באגרות משה שהעניין הוא שאין שררה לפני הקדוש ברוך הוא. במקדש גם המלך הוא עבד ואין לו עוזרים ומשרתים. קשה לי על ההסבר הזה, שהרי בעזרה אסור לאף אדם לשבת, גם לכהנים ואפילו לכהן הגדול- אסור לשבת. היחידים שמותרים לשבת בעזרה הם מלכי בית דוד. ולומדים את זה מפסוק- וישב שלמה על כסא ה'. קושי נוסף שמעלה ההסבר של ר' משה פיינשטיין הוא, שאם ההנחה הזו נכונה, היינו צריכים למצוא אותה בעוד דינים- גם את בהמות הקרבן אדם צריך לקחת בעצמו ולא על ידי עוזרים, וגם את ארבעת המינים, וגם את המנחות וכדו' וכדו'. עובדה היא שזה רק בביכורים, ובתוך תיאור התהלוכה הייחודית הזו. 

ר' חיים קנייבסקי בדרך אמונה מבאר שזה משום חיבוב מצווה. הוא גם מוצא מקור מיציאת מצרים לכך שהדרך לשאת מצווה חביבה היא על הכתף. על המצות ביציאת מצרים נאמר- "משארותם צרורות בשמלותם על שכמם". רש"י שם אומר שזה היה משום חיבוב מצווה, וכן הדין כאן. אז למה רק מהר הבית? משום שלדבריו רק בהר הבית יש מצוות עליה לרגל, ולכן רק בהר הבית מתחילה מצוות הבאת הביכורים. 

ר' חיים למד מעליה לרגל, ולי נראה שיש כאן משהו ייחודי בביכורים. כך הסביר  אחד מגדולי הראשונים- הרמב"ן. הוא מדייק שבביכורים יש מצווה *לקחת* ו- *להביא*. אלו שני קצוות- לקחת מהעץ, ולהביא למקדש. הלקיחה וההבאה צריכות להיות באותו אדם. ולכן לא די בכך שהמסירה תהיה בידיים, אלא ההבאה כולה, הכנסת הביכורים להר הבית ולמקדש, צריכה להיות בידיים, ולא על ידי בהמת משא או עוזרים. 

דברי הרמב"ן שבים ומאירים נקודה שעולה לאורך משניות הפרק. בביכורים ישנה חובה ייחודית בתהליך שמתחיל מרגע ראשית הפרי, הרגע שהפירות עדיין חלק מהעץ, ועד רגע האחרית במסירה לכהן. מהלקיחה, כל אחד במקומו וביישוב שלו, ועד ההבאה, הכנסת הפירות להר הבית ומסירתם לכהן. ולכן דווקא בביכורים ישנה חשיבות גדולה והדגשה יתירה בדרך שבה הם עולים, דווקא כאן מצאנו את התהלוכה הייחודית ועוד דינים, שכן המצווה היא לא רק להביא לכהן או לבית המקדש, אלא מצווה שמגיעה מראשית ועד אחרית.